"הפצעים של עזה הם הפצעים שלנו"
צעדת הזיכרון השנתית לאירועי אוקטובר 2000 אתמול בסח'נין היתה מרשימה לא רק בהיקף המשתתפים אלא גם בעמידת ההתנגדות הלאומית, על רקע ההשמדה בעזה והסלמת הפשיעה
"אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני". הצעדה לזכר אירועי אוקטובר 2000, עם תמונתו של אחד ההרוגים, ראמי גרה, בסח'נין ב-4 באוקטובר 2025 (צילום: מוחמד ח'ליליה)
בחודשים האחרונים הסלימו אירועי הירי ופשעי התקיפה בעיר סח'נין. הפשע המאורגן פועל בחופשיות בעיר, שבעבר נחשבה לשקטה יחסית. העבריינים עברו בה לשלב חדש – סוג של עליית מדרגה – תיעוד בווידאו שבו נראים ירי על בתים והצתות. אחרי כל פשע מגיעה המשטרה ומצהירה כי פתחה בחקירה, וברוב המקרים בזה מסתיים העניין.
אתמול (שבת) משעות הבוקר התייצבו בסח'נין כוחות משטרה גדולים במיוחד: יחידות מיוחדות, ציוד כבד וכלי רכב שונים – לא כדי לטפל בפשיעה המתפשטת ולא כדי לשקם את תחושת הביטחון, אלא כהיערכות לצעדת הזיכרון לאירועי אוקטובר 2000, אינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא.
נוכחות המשטרה בנראות כזאת בצעדות ובהפגנות מביכה. הרי ברוב המקרים אין כלל עימותים וגם כמעט שאין מעצרים. אין ספק שגם המודיעין המשטרתי יודע זאת. המטרה היא אחרת – הפחדה, הרתעה.
בצעדה אתמול, כמו גם בהפגנה נגד המלחמה בעזה שהתקיימה ביולי בסח'נין, לא הונפו דגלי פלסטין, כפי שהיה נהוג בעבר. זהו "הישג" שנזקף לזכות משטרת ישראל והמשטר מאז 7 באוקטובר 2023, דיכוי הנפת הדגל הפלסטיני. עם זאת, נכשל הניסיון למנוע השתתפות רחבה והבעת זעם פומבי, ונכשל גם הניסיון לנתק את האזרחים הפלסטינים מזהותם הלאומית והסולידריות הנובעת ממנה. במקום הדגלים הפלסטיניים, בלטו בצעדה שלטים הקוראים להפסקת ההשמדה בעזה ותמונות הילדים העזתים שהרג הצבא.
מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב העליונה, נשא בתום הצעדה נאום טעון במיוחד. הוא פנה בעברית לקציני המשטרה ולמפקדיהם: "תבינו – אם אותם אלפי שוטרים, אותן יחידות מיוחדות, אותו ציוד כבד ואותן היערכויות אדירות שהבאתם לסח'נין, היו מוקדשות ליומיים בלבד למאבק בפשע המאורגן – היינו רואים שינוי אמיתי ותוצאות בשטח".
הוא הוסיף: "אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. זוהי האמת, ואנחנו אומרים אותה כאן – מולכם, מול שוטר ומול אלף שוטרים, מול כל מערכת הדיכוי. פצעי עזה הם פצעינו. גופות הילדים והאימהות שם הן גופותינו. אי אפשר לנתק אותנו מהם".
דור הולך ודור בא
אירועי אוקטובר 2000 היו ככל הנראה התחנה החשובה ביותר בתולדות האזרחים הפלסטינים בישראל – נקודת המפנה ביחסי ישראל עם אזרחיה הפלסטינים. אם בעבר ניסו גורמים רשמיים בישראל להכחיש שהמדינה רואה באזרחיה הפלסטינים "טעות היסטורית", הרי שבעשור האחרון הפוליטיקאים כבר מצהירים על כך בגלוי. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', איש מפתח בפוליטיקה הישראלית, אמר מעל בימת הכנסת לחברי כנסת הערבים לפני ארבע שנים: "אתם כאן בטעות, כי בן-גוריון לא השלים את העבודה". הדבר הבולט אצל סמוטריץ', בן גביר ותומכיהם הוא הכנות. גם בכל הנוגע לעזה הם מדברים בגלוי על השמדה, על הצורך בהטלת פצצה גרעינית ועל הרעבת כלל תושבי הרצועה – ובכך הם חושפים את פניו האמיתיות של הכיבוש, אלו שישראל ניסתה לייפות במשך עשרות שנים בעודה מציגה עצמה כנווה מדבר דמוקרטי וכחומת מגן של המערב מול "הקיצוניות האסלאמית".
השתתפות מרשימה של צעירים וצעירות שרובם נולדו אחרי אירועי אוקטובר. הצעדה לזכר אירועי אוקטובר 2000 בסח'נין, ב-4 באוקטובר 2025 (צילום: מוחמד ח'ליליה)
השנה, לצד תמונות ההרוגים מעזה, שגברו אפילו על תמונות 13 ההרוגים מאוקטובר 2000, היתה גם השתתפות מרשימה של צעירים וצעירות שרובם נולדו אחרי אירועי אוקטובר. בשנים האחרונות השתתפות הדור הצעיר בצעדות ובמחאות פחתה, מסיבות רבות: הקמת הרשימה המשותפת חיסלה את התחרות בין הפעילים; ולאחר מכן, התפרקות המשותפת והקרע שנוצר בין ההנהגה הפוליטית לרחוב; ההתמקדות בגלי הפשיעה והאלימות; וגם ההרתעה והרדיפות, במיוחד מאז מאי 2021. למרות כל אלה, המצעד בסח'נין אתמול, וגם ביולי האחרון, ואירועים נוספים, מראים שהצעירים – בני הדור הרביעי או החמישי לנכבה – אוחזים בזהותם ובמאבקם הלאומי לא פחות, אולי אף יותר, מקודמיהם.
מלחמת ההשמדה בעזה, שהניעה מחאה בעולם כולו, תרמה לכך. אך לא רק היא: גם המדיה החברתית היא גורם משמעותי. ועוד סיבה חשובה, הדור הזה לא גדל על ברכי הדור הראשון לנכבה, שהתמודד עם התבוסה ועם החיים תחת שלטון המנדט והשלטון העות'מאני; ואף לא על ברכי הדור השני שעוד היה נתון להשפעתו. הוריהם שייכים לדור שהתבגר בשנות ה-80 וה-90 ומרד במצב הפחד המורש.
הדיכוי לא יעבור
התאספות הקהל הגדול בסח'נין, חרף נוכחות כוחות המשטרה המבהילים, העבירה מסר ברור: ייתכן שמאמצי ההרתעה הצליחו לזמן מה, בתחילת המלחמה, וייתכן שדוכאה כרגע הנפת הדגל הפלסטיני, אך לא ניתן לדכא חברה שלמה ולא לנתקה מזהותה – לא במקל ולא בגזר.
בני ובנות משפחות ההרוגים מאוקטובר 2000 ממשיכים להשתתף בצעדות, גם המבוגרים והחולים שביניהם. חלק מההורים הלכו כבר לעולמם מבלי שזכו לראות צדק לילדיהם, מבלי שראו פריצת דרך במאבק הפלסטיני, ולנוכח המשך הפרובוקציות באל-אקצא – כמו זאת שהציתה את האינתיפאדה. ובכל זאת, התקווה לצדק היסטורי עדיין קיימת, והיא שעוברת בירושה מדור לדור.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
