העברת חיסונים לפלסטינים זו לא רק חובה מוסרית, זה צורך בריאותי

על פי דיווחים בתקשורת, ישראל העבירה כ"מחווה הומניטרית" 2,000 מנות חיסון המיועדות לצוותי רפואה לרשות הפלסטינית. במקביל הודיעה המדינה לבג"ץ שהיא לא תעביר חיסונים לעזה.

בכך שהיא מגדירה את ההעברה המזערית של החיסונים לגדה המערבית  כ"מחווה הומניטרית", ובהודעה שלה לבג"ץ, מתנערת ישראל מהאחריות על חיסון האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, אחריות שחלה עליה מעצם הכיבוש הממושך.

ישראל היא הריבון בפועל ולא היא נושאת באחריות. נשות צוות רפואי בבית לחם עם החיסונים שישראל העבירה לרשות הפלסטינית (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

התנערות ישראל מאחריותה לחיסון האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים מוטעית מבחינה מוסרית-פוליטית ובריאותית כאחת. האחריות המוסרית-פוליטית אינה נובעת רק מהחובה ההומניטרית כלפי כל בן אנוש, אלא היא חובתו של הכובש.

כדי להתכחש לאחריותה, נשענת ישראל על העובדה שהסכמי אוסלו העבירו את האחריות על תחום הבריאות לרשות הפלסטינית, ושהנסיגה מהרצועה העבירה לפלסטינים את האחריות המלאה על עזה. אך טענה זו אינה אלא תירוץ. ראשית, לישראל אחריות בגלל העובדה שהמדיניות שלה היא שאחראית לכך שבמשך יותר מ-25 שנה הכלכלה הפלסטינית ומערכת הבריאות שלה לא התפתחו.

עניין שני: הסכמי אוסלו היו אמורים להיות חלק מתהליך שבסיומו תקום מדינה פלסטינית ריבונית בגדה המערבית ובעזה. אך כמעט שלושים שנה אחרי חתימת ההסכמים, אין מדינה פלסטינית ואין ריבונות פלסטינית על הגדה ועל עזה. ישראל היא הריבון דה פקטו – יש לה שליטה צבאית מוחלטת, ויכולת לקבוע מי ומה נכנס ויוצא.

הריבונות נושאת עמה גם חובות, ואחת החובות המשמעותיות ביותר היא האחריות על בריאות האוכלוסייה תחת שליטה. כל עוד הכיבוש נמשך, כל עוד אין לפלסטינים ריבונות, האחריות האמיתית על בריאותם – ובמקרה זה הביטוי לאחריות זו הוא אספקת חיסונים – נופלת על ישראל.

אך אחריות זו אינה רק פוליטית-מוסרית. יש סיבות בריאותיות, תועלתניות ואף אנוכיות, המצדיקות העברת חיסונים לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים.

לפני כמה ימים פירסמו אנשי בריאות בכירים מאמר דעה ב-British Medical Journal, אחד מכתבי העת הרפואיים החשובים בעולם, שבו ציטטו את דברי מנכ"ל ארגון הבריאות העולמי, שאמר "בין אם נאהב את זה או לא, את המירוץ נגד הפנדמיה ננצח או נפסיד כולנו ביחד". כותבי המאמר הוסיפו כי "אף אזור בעולם לא ישתחרר מהפנדמיה כל עוד תישאר מדינה אחרת בעולם שלא שמה אותה מאחוריה, לכן הדאגה לשוויון נובעת משיקולים פרגמטיים".

הווירוס, כמובן, אינו מכיר בגבולות או דרכונים. יתרה מכך, התפשטותו בקרב אוכלוסיות לא מחוסנות פוגעת גם ביעילות החיסונים הקיימים, בשל התפתחות מוטציות שכלפיהן החיסון אינו יעיל.  כך שאם לא נדאג שכל אוכלוסיית העולם תתחסן מהר ככל האפשר, סופו של דבר שמוטציות חדשות יפגעו ביעילות של החיסונים הקיימים, ויהפכו את האוכלוסיות שהצליחו להתחסן במדינות העשירות לפגיעות שוב.

מה שנכון ברמה הגלובלית, נכון שבעתיים בהקשר הישראלי-פלסטיני, שבו יש ממשק של ממש בין האוכלוסיות – על אף המגבלות הקשות על התנועה של הפלסטינים שחיים תחת כיבוש, ועל אף המצור הממושך על עזה. לכן חיסון הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה אינו רק חובה מוסרית-פוליטית, אלא אינטרס ישראלי מובהק במאבק הלא פשוט נגד הפנדמיה.

פרופ' דני פילק הוא חבר ועד מנהל בעמותת רופאים לזכויות אדם