התביעה למנוע חיסונים מעזה היא דרישה לא יהודית

בסוף השבוע הקודם התפרסם באתר "סרוגים" מכתב ששלח הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם צבאית בהתנחלות עלי וחתן פרס ישראל, לראש הממשלה בנימין נתניהו. במכתב, בין השאר, מלין סדן על החלטת ישראל לאפשר העברת חיסונים רוסיים למערכת הבריאות בעזה.

"נשגב מבינתי להבין את ההיגיון שבצעד כזה", כתב סדן, "אבל, גם אם יש דברים נסתרים שאיני מודע להם – ובוודאי יש כאלו – אין שום הצדקה לכך שמדינת ישראל לא תתנה זאת לפחות בהחזרת האזרחים וחללי צה"ל שבידי החמאס". דבריו של הרב סדן באים על רקע עתירה של משפחת גולדין לבית המשפט העליון, בה דרשה מהממשלה להתנות את הכנסת החיסונים לרצועה בהחזרת גופות בנה הדר וסגן אורון שאול זכרונם לברכה.

"לא תעמוד על דם רעך". לאה ושמחה גולדין במסיבת עיתונאים, אוגוסט 2018 (הדס פארוש / פלאש 90)

הצטערתי לקרוא את דבריו של הרב סדן. ספרות ההלכה מלאה בדוגמאות לשימוש אכזרי באדם כקלף מיקוח להשגת מטרות, בין אם באמצעות איום על חייו או על שלמות גופו (או גופה). אולם הגורם האקטיבי בתלמוד ובמדרשים הוא תמיד האויבים של עם ישראל, אף פעם לא נציגיו. ביהדות, האדם הוא נזר הבריאה ודמותו מכילה מהות עליונה הידועה בשם "צלם אלוקים." על מהות זו אנו מצווים לשמור מכל משמר, שכן פגיעה באדם כמוה כפגיעה באל עצמו, כפי שמפרש רש"י את המילים "כי קללת אלוקים תלוי" (דברים כ"א:כ"ג). ממילא, חייו של אדם או שלמות גופו יהיו תמיד התכלית העליונה, אף פעם לא כלי שרת בידי תכלית אחרת.

הגמרא במסכת גיטין (דף סא עמוד א') קובעת כי יש לפרנס עניים שאינם יהודים עם עניים יהודים, לבקר חולים שאינם יהודים עם חולים יהודים, ולקבור מתים של אלה כמו אלה, וכל זאת מפני "דרכי שלום". יש המפרשים את הצו של "דרכי שלום" כניסיון להמנע מראש מנקמתם של הנוכרים על חוסר טיפול הולם בהם מצד היהודים. אולם הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי האשכנזי השני לישראל, קבע בעקבות הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות י', י"ב) כי הצירוף "דרכי שלום" הוא עקרון בסיס ביהדות ומוגדר בפסוקים מפורשים בתנ"ך: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה, ט'), "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', י"ז).

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לא להיכשל בשעת מבחן

ניתן להתפלפל בשאלה האם חלה על ישראל חובה מוסרית להתערב באופן פעיל ולהעניק חיסונים לתושבי עזה מתוקף היותה הכוח האפקטיבי השולט, עדיין, על רבים מתחומי חייהם. אך לא זו השאלה הנדונה כאן. אין אנו מתבקשים להעביר חיסונים משלנו לידי השלטונות הרפואיים בעזה, אלא בסך הכל לא למנוע את העברת החיסונים שלהם (מתוצרת רוסיה) במעבר הגבול. זו שאלה מסדר אחר לחלוטין, ואי-עמידה אפילו בסף נמוך זה עלולה חלילה להעמיד אותנו בפני איסור קולקטיבי של "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז).

ספר החינוך, חיבור מן המאה ה-13 המפרט ומפרש את מצוות התורה, מסביר באופן יפהפה את ההיגיון העמוק בצורך להתערב ולהציל את חיי הזולת הנתונים בסכנה: "כמו שיציל האחד את חבירו – כן חבירו יציל אותו, ויתיישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה". במילים אחרות, האל רוצה שבני האדם יעזרו זה לזה. אנו דורשים מן העולם, בצדק, לגנות את ירי הטילים מעזה בטענה שחמאס אינו מבחין בין אזרחים ולוחמים בצד הישראלי. כיצד תוכל, הרב סדן, לבוא בידיים נקיות כאשר גם אתה מתייחס ל-2 מיליון תושבי עזה כמקשה אחת?

הלב דואב למראה המאבק הסיזיפי, ארוך-השנים של משפחות גולדין ושאול לשחרר את גופות בניהם. אך המסורת שלנו מלמדת אותנו שגם במאבק מול אויב יש גבולות. הגמרא (ברכות ז.; סנהדרין קה:) מספרת על ר' יהושע בן לוי, חכם תלמודי ארץ ישראלי בן המאה ה-3, שסבל קשות מהצקות של שכנו הנוכרי. הרב ביקש לקלל את הנוכרי בשעה המדויקת שבה האל מסוגל לכעוס, וכך להביא לסופו. אולם דווקא באותה שעה נרדם ר' יהושע. הוא עצמו לא תפס זאת כצירוף מקרים אומלל, אלא כמסר קוסמי לפיו קללת האויב וייחול למותו אינם בגדר "דרך ארץ", וזאת על בסיס הפסוק "ורחמיו על כל מעשיו".

כיהודים, התנהגותנו המוסרית עומדת למבחן דווקא בשעות הקשות ביותר. אל לנו להכשל בו.

הרב אלחנן מילר הינו מייסד פרויקט "אנשי הספר" להוראת יהדות לקהל מוסלמי וחבר "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם".