המתווה לסיום הכיבוש והאפרטהייד

יש הרבה רעיונות ליום שאחרי פירוק האפרטהייד, אבל אין פירוט של צעדים מעשיים איך להגיע לשם. הפגנה נגד הגדר בבילעין, פברואר 2017 (צילום: אורן זיו)

מיד אחרי ההתקפה שהוביל חמאס ב-7 באוקטובר, היה קשה לתאר את היקף ההרס הג'נוסיידי שישראל תמיט על עזה ואת גודל הכישלון של העולם להתערב אחרי שנתיים. אולם מה שהיה ברור עד כאב כבר אז היה שהסטטוס קוו הקודם – כיבוש ישראלי מתמשך, אפרטהייד ומצור – לא יכול להחזיק.

"מדיניות ההפרדה וההכלה של ישראל נכשלת מול עינינו", כתב מיכאל שפר עומר-מן, לשעבר העורך הראשי של מגזין 972+ מיד אחרי 7 באוקטובר. "הקהילה הבינלאומית חייבת להכיר במהירות ובמפורש בכך שהמדיניות הזו, שהקהילה הבינלאומית היתה שותפה לה, היא פרדיגמה שנשברה".

>> כדי לחזור לחיק האנושות, החברה הישראלית חייבת דה-נאציפיקציה

הפסקת האש השברירית עצרה בינתיים את ההרג חסר המעצורים בעזה. אבל כפי שעומר-מן צפה, ההנהגה הישראלית מיהרה להעמיק את שליטתה על רצועת עזה, בעודה מאיצה את הטיהור האתני גם בגדה המערבית.

גם אם ממשלת ישראל שואפת לחזור לסטטוס קוו שקדם ל-7 באוקטובר, ולקהל היהודי-ישראלי אין עניין להכיר בג'נוסייד בעזה, שאר העולם עבר שינוי דרסטי בשנתיים האחרונות ובודד את ישראל יותר מאי פעם. אולם כפי שעומר-מן ושרה ליה ויטסון כותבים בספר חדש, "גם אם ישראל ניצבת בפני העמדה לדין בינלאומי ובידוד וסנקציות משתקים, הקהילה הבינלאומית עדיין אינה מסוגלת לנסח מדיניות חיובית כלשהי או חזון לשלום צודק ולממשל המגן על זכויות".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"מאפרטהייד לדמוקרטיה: מתווה לשלום בישראל-פלסטין" מנסה לעשות בדיוק את זה. הספר, שהתפרסם שבועות ספורים לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, מציע מפת דרכים המפרטת את הנדרש כדי לעבור ממציאות של מדינה אחת עם כיבוש ואפרטהייד לעתיד דמוקרטי: החל מביטול חוקים לא צודקים עד למיזוג כוחות הביטחון ולפירוק מיליציות.

ויטסון היא מנכ"לית DAWN, גוף מחקר ואדבוקציה שלא למטרות רווח שבסיסו בארה"ב. עומר-מן הוא מנהל תחום ישראל-פלסטין. הם שוחחו עם מגזין 972+ על כישלון מאמצי השלום בישראל-פלסטין, על החזון שלהם לממשלת ביניים לשלוש שנים, ועל הסיבה לכך שהם מאמינים שקיים חלון הזדמנויות לשינוי מהותי בעתיד הקרוב.

תחילה, האם תוכלו לתת סקירה כללית של המתווה? מה בעיניכם הן הבעיות בגישות הקודמות שכשלו בתחום הדיפלומטיה והמדיניות לגבי ישראל-פלסטין, וכיצד התוכנית שלכם מתמודדת ומתגברת עליהן?

שרה ליה ויטסון, מנכ"לית DAWN. (באדיבות המצולמת)

ויטסון: "נקודת המוצא שלנו בכתיבת המתווה היא שאנחנו נמצאים במבוי סתום. המאמץ לפתרון שתי המדינות על פי תהליך אוסלו כשל, וכולם יודעים שהוא כשל. אנחנו נמצאים במציאות של מדינה אחת עם כיבוש ישראלי מתמשך ומשטר אפרטהייד בין הנהר לים. רבים הכירו בכך.

"הקריסה של אוסלו הותירה חלל, וזה נוח מאוד לישראל, כי אין מסלול לשום פתרון. ועדיין מקבלי החלטות מדברים על תהליך אוסלו כאילו הוא קיים. לכן החלטנו שאנחנו חייבים להמציא מפת דרכים ממשית ומפורטת, שתחליף את תהליך אוסלו הכושל בגישה חדשה לסיום הכיבוש והאפרטהייד. ידענו שלאנשים רבים יש רעיונות ותוכניות באשר ליעד שהם רוצים להגיע אליו – מדינה אחת, שתי מדינות, מדינה דו-לאומית או קונפדרציה – אבל לאיש אין ממש את הנתיב כדי להגיע לשם.

"למתווה יש שני מרכיבים מהותיים. הראשון הוא במתן עדיפות לעיסוק בסיום הכיבוש והאפרטהייד על פני סוגיות הנוגעות לשיטת הממשל. זוהי חריגה מתהליך אוסלו ואפילו מהשיחות הנוכחיות על הפסקת אש, שעל פיהן סיום הכיבוש ואפרטהייד הישראליים מותנים בשאלת שיטת הממשל. על פשעים אין מה להידיין, הם חייבים להיפסק מייד. זה מה שהורו בית הדין הבינלאומי לצדק ועצרת האו"ם.

"מרכיב מפתח שני של המתווה הוא בהנחה שההחלטה על שיטת הממשל העתידית תהיה דמוקרטית, לא באמצעות נציגים ממונים של הפלסטינים כגוש אחד ויהודים-ישראלים כגוש נגדי. אנחנו מציעים שבסיומו של תהליך מעבר של שלוש שנים, שיפרק את האפרטהייד והכיבוש וייצור את התנאים לשלטון דמוקרטי המבוסס על עקרונות של שוויון וזכויות אדם, האנשים בין הנהר לים יוכלו להחליט באופן דמוקרטי איזו צורה הם רוצים להעניק למדינה שלהם".

עומר-מן: "שרה ליה ואני עוסקים בעניינים האלה כבר עשורים והגענו לאותו מקום: אנשים מעטים בלבד מוכרים תקווה לעתיד אחר, והדבר מזין את העמידות של התהליך הגוסס של שתי המדינות. אבל גם כאשר תומכי המדינה האחת או הקונפדרציה מציעים תקווה, כפי שציינה שרה ליה, היעדר חזון המתאר כיצד להגיע לשם הוא חסם בפני מקבלי החלטות, לא רק בישראל ופלסטין אלא בעולם כולו.

מיכאל שפר עומר-מן, מנהל תחום ישראל ב-DAWN (באדיבות המצולם)

"יצאנו לדרך הזו גם כדי להגביר את הסיכוי שמקבל החלטות כלשהו, שמנהיג מדינה כלשהי, אם באירופה ואם בארה"ב, אם בתל אביב ואם ברמאללה, יראה מולו מסלול לסיום הכיבוש והאפרטהייד, שונה מהמתכון הכושל והמוכר".

ויטסון: "המתווה שלנו מתחיל ממינוי ממשלת ביניים, שתיטול את הסמכויות של הממשלה הישראלית ושל הרשות הפלסטינית ותמשול בכל השטח שבין הנהר לים. זה ייעשה מתוך הסכמה של העמים בישראל ובפלסטין.

"זה אולי הדבר שהכי קשה לדמיין, כי הוא כה רחוק מהמציאות הנוכחית ומעלה את השאלה מה יגרום לעם בישראל, שכל הכוח נמצא בידיו, להסכים למעבר כזה. [בספר] אנחנו בוחנים דוגמאות לגורמים שהביאו עמים אחרים להסכים בפועל לוותר מרצונם על כוחם, כפי שעשו הלבנים בדרום אפריקה. אנחנו לא עונים לשאלה כיצד מגיעים לנקודה הזו, אבל אנחנו מספקים מוצא מהמלחמה המתמדת, מאין ספור קורבנות, ומהנידוי של ישראלים ברחבי העולם, [מציעים חזון] שיכבד את זכויות האדם של יהודים ישראלים, כמו גם של פלסטינים.

"אנחנו משרטטים תהליך בן שלוש שנים תחת ממשלת ביניים, שתהיה לה נציגות בכל משרדי הממשלה, במערכת המשפט ובכוחות הביטחון, על יסוד סוג של הסכמה חברתית. המשימה של ממשלת הביניים תהיה לבטל את החוקים הבונים את האפרטהייד והכיבוש, למזג את כוחות הביטחון תחת פיקוד מרכזי אחד, לפרק מנשקן את המיליציות הלא סדירות, לספק להן אפשרות להשתלב מחדש בחברה, וליצור משרד משפטים שימשיך להפעיל את בתי המשפט במקומות השונים בטריטוריה, כפי שהם קיימים כעת".

עומר-מן: "אני רוצה להדגיש שאף ששנינו מודעים היטב למערכות הדיכוי, חיפוש אחרי דרך לפרק אותן בלי ליצור אנרכיה היה תהליך מעניין מאוד. לבחון איזה משרדים ואיזה חוקים צריך לשנות או לעשות בהם רפורמות.

המחסומים יישארו בתקופת הביניים, אבל כולם יורשו לעבור דרכם . פלסטינים ליד מחסום אייל, יוני 2019 (צילום: בועז אופנהיים / פלאש90)

"נושא שהקדשתי לו הרבה זמן מחשבה היה רישום האוכלוסין. היום קיימים רישומי אוכלוסין שונים (לישראלים ופלסטינים) ששולט בהם אדם אחד. מה פירושו של המיזוג ביניהם? האם אפשר להותיר על כנה אינפורמציה מזהה כך שאפשר יהיה עדיין לייצר את האפליה השקטה הקיימת היום בתוך ישראל?

"המטרה היא לשנות מציאות לא דמוקרטית של מדינה אחת למציאות יותר דמוקרטית. אני לא בטוח ששנינו הבנו מההתחלה שכדי לסיים את הכיבוש והאפרטהייד, נידרש לשינוי משטר כה מהותי, אבל זו מסקנה שאי אפשר היה לברוח ממנה מרגע שנכנסנו לפרטים הטכניים".

האם תוכלו להרחיב על התהליך של בניית המתווה וכתיבת הספר? אני סקרן לשמוע יותר על המתודולוגיה, אבל גם על מה חשבתם על הפשרות והנושאים הכי רגישים: לדוגמה, ההחלטה לשמור על המחסומים – אולי הסמל הכי בולט של מגבלות האפרטהייד על חופש התנועה – כאמצעי ביטחון במהלך תקופת המעבר, בעוד אתם "קובעים בחוק את זכותם של כולם לעבור דרכם"?

עומר-מן: "התהליך שלנו החל בחקר של מערכות האפרטהייד והכיבוש ושל החוקים המעצבים את חיי הישראלים והפלסטינים בין הנהר לים. זה משהו ששנינו הכרנו היטב מפרקים קודמים בקריירה שלנו, שרה ליה ב-Human rights Watch, ואני ב-972+ ובמקומות אחרים.

"השלב השני היה לחפש אחרי רעיונות ומחשבות. עדיין התגוררתי בישראל-פלסטין כשהתחלתי את הפרויקט לפני ארבע שנים, שרה ליה טסה לשם וקבענו כמה פגישות שיכולנו, מרמאללה לחיפה, מירושלים לתל אביב. דיברנו עם כמעט מאה ישראלים, פלסטינים ומומחים ממקומות אחרים, שאלנו מאיפה אפשר להתחיל? מה אנשים לא מבינים על משטר האפרטהייד? כיצד ניגשים לפירוק שלו? מה הדרכים הכי סבירות שהתהליך הזה ישתבש?

"אחר כך עשינו מחקר השוואתי למקומות שחוו מעברים דמוקרטיים ופוסט-קולוניאליים, הסתכלנו על כל מקום, מבוסניה הרצוגובינה לצפון אירלנד, מדרום אפריקה למזרח טימור. הרעיון היה שאף אחד מהם לא יספק מתווה מוכן, אבל נוכל ללמוד הרבה מההצלחות והכישלונות של העבר.

"התעקשנו על כך שכל דבר שנציע יהיה מעשי. כי זה בדיוק החלל שרצינו למלא: להרבה אנשים יש רעיונות, מעטים מציעים צעדים מעשיים.

"בנוגע למחסומים, הבנו שכולם יהיו קצת לא מרוצים. בצד הישראלי, אני מתאר לעצמי שרוב האנשים יהיו בהלם שאנחנו מכוננים חופש תנועה לכולם (בעוד אנחנו משאירים את המחסומים לצורך בדיקה ביטחונית) מהיום הראשון. זו היתה אחת הפשרות שהחלטנו שתהיה הדרך הכי טובה להתקדם בה, מתוך התייעצות עם אנשים רבים.

"DDR – ראשי תיבות של התפרקות מנשק ופיזור של כוחות צבאיים סדירים ולא סדירים – הוא תהליך. אתה לא יכול לעשות את זה ביום אחד, אבל אתה יכול לומר שהצבא לא ימשיך לפעול בתוך הטריטוריה בין הנהר לים.

פירוק המיליציות מנשקן הוא תהליך הכרחי. אנשי חמאס בדרום רצועת עזה, ב-22 באוקטובר 2025 (צילום: סעיד מוחמד / פלאש90)

"צדק מעברי הוא תחום נוסף שגילינו כלפיו כבוד רב, מתוך התייעצות עם מומחים רבים, קריאת ספרים ושיחה עם פלסטינים וישראלים. אי אפשר לכפות תוכנית של צדק מעברי מבחוץ. ולא פחות חשוב, אתה לא יכול לשרטט תוכנית כזו, בלי לדעת כיצד עומדת להיראות המסגרת הפוליטית.

"הרגשנו שאנחנו יכולים להתעקש להניח את התשתית לתהליך כזה, אבל לא נוכל להחליט מה תהיה התוצאה שלו, ואז, אם מחפשים הסדר לסכסוך כולו, הרבה חלקים נותרים חסרים. אבל המטרות שלנו היו קצת יותר צנועות: אנחנו מנסים לסיים את הפשעים של הכיבוש והאפרטהייד ולהעניק לכולם את היכולת להחליט על עתידם".

שרה ליה, בנוגע לפשרות שבסופן כל הצדדים אינם מרוצים, האם תוכלי להרחיב קצת כיצד המתווה מתמודד עם הבעיה של המשבשים האלימים? אני חושב על כך במיוחד בהקשר להפצה של כלי נשק פרטיים בידי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ושאלות הפירוז של חמאס כפי שהוא עולה במסגרת הפסקת האש.

ויטסון: "הרבה חלקים בספר מוקדשים לשאלת המשבשים. קיימת שיטה איך לפרק מנשקן מיליציות לא סדירות, והיא כרוכה בשילובן מחדש בחברה ומציאת משרות חדשות בשביל אנשיהן. היא כוללת גם אפשרות שהם יצטרפו לכוחות הביטחון הסדירים.

"יש לנו מדיניות של 'טיהור', אבל היא מכוונת אך ורק להרחיק את הגורמים הכי פוגעניים. גישות אחרות שאימצו שיטות עמוקות יותר של 'טיהור' ופירוק נשק קרסו לחלוטין, כמו הדה-בעת'יפיקציה (עקירת מפלגת הבעת') בעיראק. אנחנו מחפשים נתיב מצומצם הרבה יותר. מקל יותר במה שנוגע להרחקה מוחלטת, חזק יותר במה שנוגע למתן חלופות לחמושים.

"אין דרך להעלים את האיום של המשבשים. אבל לאור הבסיס הרחב של הייצוג בממשלת המעבר, שנתפסת כישות המייצגת את האינטרסים של כולם, אנחנו מקווים שאנשים יתנהגו יפה ככל האפשר, כי ייתכן מאוד שהתוצאה של תהליך המעבר תהיה משהו שהם רוצים בו".

עומר-מן: "זה לא יעבור אם לא נשיג תמיכה מאנשים השולטים בנשק, אם באמצעות פירוז, ויתור על חלק מסמכותם או השתלבות. כמובן, לעולם לא תהיה תמיכה מוחלטת, ותמיד נצטרך לפייס את מי שיכול לשבש. אבל הדרך המרכזית שבו אנחנו מפייסים אותם הוא באמצעות שילובם בתהליך והענקת עתיד פוליטי שאנחנו מקווים שיועדף על שיבוש התהליך".

תמיד יהיו משבשים. נער גבעות מול כוחות משטרה באזור חומש. (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

אתם לא מתמודדים עם כך ישירות בספר, אבל אני תוהה מהי לדעתכם ההיתכנות כעת של שינוי הגישות של היהודים-ישראלים לעבר פיוס, אחרי עשרות שנים של תנועה בכיוון ההפוך, ולאור העובדה שהממשלה הזמנית תכלול שילוב של פלסטינים וישראלים בממשל ובמערכות הביטחון והמשפט, מה שנראה היום פחות אפשרי מאי פעם.

עומר-מן: "זה לא יבוא מרצון. זה מוכרח להיות מקום שהאנשים יגיעו אליו בכוחות עצמם, אבל ללחץ הבינלאומי יש תפקיד מפתח בכך שאי אפשר יהיה לעמוד בהמשך הכיבוש. הוא גילה יותר עמידות ממה שקיווינו, וזה משום שישראל לא שילמה מחיר משמעותי עבורו.

"זו משימה קשה מאוד עבור יהודים-ישראלים לנטוש את הנרטיב ולפיו ביטחון [המושג דרך] שליטה על עם אחר הוא מרכיב הכרחי להישרדות. אולם קיימות דרכים רבות שזה יכול להתרחש בהן, כולל באמצעות הבידוד הבינלאומי שאנחנו רואים שמתרחב בעקבות הג'נוסייד בעזה.

"נקודות מפנה יכולות להתרחש במהירות, בדרכים שאנחנו לא מצפים להן. הקשבתי לפודקסט ב"כאן" לפני כמה שבועות עם שני כלכלנים ישראלים בכירים. הם דיברו על חברות הייטק שמתחילות לפעול בחו"ל במקום בישראל. רווחי המס שממשלת ישראל תפסיד כתוצאה מכך עשויים לגרום לכך שתוך זמן קצר יחסית אי אפשר יהיה לעמוד במצב הנוכחי. זו כמו אנשים שבורחים מבנקים. ברגע שדי אנשים רואים שאין להם עתיד כלכלי לעצמם, למשפחותיהם או לחברות שלהם, הם מחליטים החלטות אחרות.

"גם לפני המלחמה, החברה הישראלית היתה מפוצלת באופן עמוק לגבי העתיד של המדינה: האם המתנחלים ישלטו או שזו תהיה מדינה חילונית? האם החרדים יעשו ככה, האם הערבים יעשו ככה? ובעוד הדיונים האלה נטו להתעלם מהכיבוש ומהאפטרהייד, וכמובן מעזה עד לפני שנתיים, הם בכל זאת נוגעים בשאלה איזו מין מדינה זו תהיה ואיזה מין ממשל הולך להיות בה, אילו זכויות יהיו לאנשים.

"המחשבה שיהודים-ישראלים יוותרו מרצונם על הציונות כפי שהם מבינים אותה היא מופרכת לחלוטין. אבל אם האנשים יחשבו שהציונות כפי שהיא קיימת היום תוביל למצב גרוע יותר, תהיה 'בשלות', והם יתחילו לתהות האם שיטה פוליטית מסוימת – במקרה זה אפרטהייד ועליונות יהודית – יכולה לממש את האינטרסים ואת ערכי היסוד שלהם".

הקריאה לסנקציות על ישראל מתחזקת. מחאה פרו-פלסטינית בלונדון, באפריל 2024 (צילום: Julian Stallabrass, CC BY 2.0)

בנוגע לשאלת הבשלות, מרגע שהספר פורסם, כיצד אתם מתארים או מקווים שייעשה שימוש במתווה? אחרי שנתיים של ג'נוסייד, אתם רואים עכשיו חלון הזדמנויות?

ויטסון: "השאלה היא איך אתה מגדיר את 'עכשיו'. אני לא יודעת אם יש חלון הזדמנויות היום או בחודש הבא. הפסקת האש היא כניעה של חמאס, ואני מטילה ספק רב באפשרות להגיע לשלב השני.

"אולם בה בעת, קיימת תנועה בינלאומית הולכת וגוברת לסיום הכיבוש והאפרטהייד, שהביאה לצעדי אמברגו נשק חסרי תקדים ולסנקציות כלפי ישראל. מדינות מונעת מספינות ישראליות לעגון, וכמה מהן ניתקו קשרים דיפלומטיים. ישראלים שנוסעים לחו"ל יודעים שמחרימים אותם בגלל הממשלה שהם בחרו באופן דמוקרטי. ברגע מסוים, האוכלוסייה בישראל לא תרצה לחיות במדינה שכל העולם בז לה.

"הידיעה שקיים נתיב אלטרנטיבי עשויה לעודד סנקציות נוספות, חרמות והסטת השקעות. חלק מהבעיה עם משטרי הסנקציות כיום היא שהם אינם מצהירים מה החלופה שהם רוצים, ויותר חשוב, כיצד להגיע לשם. אז אנחנו רואים חוליה חסרה".

עומר-מן: "בעוד העולם מסתכל באימה על הג'נוסייד שהתעצם בשנתיים האחרונות, כולם מצפים שישראלים יגיעו לפתע למסקנה שמשהו חייב להשתנות. זהו חלון ההזדמנויות להזריק רעיונות חדשים ולהתחיל שיחות חדשות, וזה המקום שאני מקווה שהספר שלנו ישתלב בו.

"לכל מי שהצגנו לו את זה (הספר), היתה הקלה מכך שיש רעיון חדש שהוא יכול לעבוד אתו. אף אל פי כן, אנחנו מודעים היטב לעולם שאנחנו חיים בו. אם לפני שנה וחצי, היתה תחושה שיש מישהו בבית הלבן להגיש לו את הרעיון הזה, עכשיו זו מחשבה אבסורדית.

"חלק גדול מתאוריית השינוי שלנו היא נרמול רעיונות חדשים בתוך הספקטרום הרחב של מדיניות חוץ. אפילו אם לא נשכנע עכשיו את המנהיגים שזו הדרך קדימה, אנחנו יכולים להגיע להרבה אנשים שעשויים להגיע לשלטון עוד שנה, ואנחנו יכולים להגיע למכוני מחקר המשפיעים על הדרך שבה מעצבים את מדיניות החוץ. אנחנו יכולים להגיע למנהיגים במפלגה הדמוקרטית או לנבחרי ציבור שיש להם השפעה וקהל במקומות שהחלטות נופלות בהם, ולהעביר את הרעיון הזה לעולם.

"שנינו משוכנעים עמוקות שהעולם יגיע לנקודה שבה יהיו דיונים מדיניים רציניים ברמות הכי גבוהות לגבי האופן שבו אפשר לסיים את זה, אם בנתיב של סנקציות ומשטר של בידוד ואם באמצעות חזון חיובי, כאשר אין כזה בנמצא היום.

"אני כותב על זה ב-972+ כבר יותר מ-15 שנה: אם למישהו בעולם הפוליטי הישראלי היה חזון איך לעשות את הדברים באופן שונה, נתניהו היה מפסיד בבחירות מזמן. אם האופוזיציה תוכל לספק חזון חיובי שאנשים יוכלו להבין, יהיה הרבה יותר קל לשנות את הדעות ולהתחיל לשנות את המציאות".

ג'ונתן אדלר הוא עורך במגזין 972+ וחי בניו יורק. הוא היה עמית במכון קרנגי לשלום בינלאומי ופרסם במגזין ניו ליינס, מידל איסט איי ועוד. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972. תרגם מאנגלית: מירון רפופורט