newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תחקיר מיוחד: כך עברה השליטה בגדה לידי מיליציות המתנחלים

מתנחלים שתוקפים פלסטינים וזוכים ליחס חברי מהחיילים; מאחזים לא-חוקיים שמוקמים על כל גבעה; רבשצ"ים שהפכו למושלי האזור ומחלקים פקודות לחיילים; נשק חוקי ולא-חוקי שמסתובב באלפים. תמונת מצב מפחידה

מאת:

בחורף הגשום הזה הוריקה בקעת הירדן, ונופי השומרון, דרום הר חברון וכל הגדה המערבית יפים מתמיד. עדרי הצאן משלימים את התמונה הפסטורלית. שבת בבוקר, יום בהיר וקריר, ומן ההתנחלות יצאו שלושה בחורים בבגדי שבת. הם צעדו נינוחים, בפנים גלויים וידיים ריקות, לא מטלטלים חלילה חפצים בשבת. פתאום הסתערו בשאגות לתוך עדרו של הרועה הפלסטיני, יידו אבנים, דחפו ובעטו. הכבשים ברחו בבהלה והתפזרו לעל עבר. הרועה רץ אחריהן, מנסה לתפוס את ההרות שלא יפילו, לשמור שלא יאבדו אחרות.

אם יש חיילים בשטח, ייתכן שלא יכו אותו. לא בטוח. מיד נגיע למקרים אחרים. מעבר לזה, החיילים לא יעשו דבר. אולי יצטרפו לחגיגה, לצחוקים. תלוי. הפעם המקום המה עשרות חיילים. על הכביש הסמוך חנתה שיירה, תשעה כלי רכב צבאיים מסוגים שונים. כאשר אנחנו, פעילים ישראלים, התעקשנו למנוע מהפורעים להתקדם לעבר הרועים, הזעיק הקצין האחראי את המת"ק – מפקדת תיאום וקישור – ובינתיים הוא וסגניו ופקודיו חיבקו את כתפי החבר'ה הטובים, אָחִי, אמרו, תקשיב לי רגע, תעשה טובה, אח שלי, חכה שנייה, רק שנייה אני מבקש ממך, ותוך כדי כך הלכו הצדה להסתודד ולסגור את הדיל: הרועים יסולקו מן השטח והחבר'ה הטובים יסתפקו בזה, הפעם, ולא יעשו בעיות. אבל תשמע, הודיע הנער שקולו עוד לא התייצב לסגן אלוף העומד מולו, חביב וחייכני, אל תתנו לערבי להתקרב הנה עוד פעם, ברור?

תיאור השיחה בין המתנחל הצעיר לסגן אלוף לא משוער ולא דמיוני, הוא התרחש במעלה ואדי סוויד, בין המאחז הלא חוקי מצפה יאיר להתנחלות סוסיא, בשבת הראשונה בפברואר 2019; הכול מתועד במצלמות הווידאו של תעאיוש. עשרות פעמים ראינו קצינים בדרגות גבוהות מקבלים בהכנעה את תכתיביו של מתנחל, גם אם הוא קטין ממאחז לא חוקי. המחזה שגרתי ושחוק כל כך שאף אחד לא התרגש ממנו באותו בוקר שבת, מלבד רועה קשיש אחד. הרועה הזה, ג'יבארין שמו, נעמד מול הקצינים הרבים שהסתובבו בשטח, עסוקים במכשירי קשר ובסמארטפונים ובהתייעצויות עם המת"ק, המג"ב ושאר ראשי תבות צה"ליים. עמד הרועה ושאל: למה אתם מגרשים אותנו? לאן נשאר לי ללכת? גירשתם כבר מכל מקום, תגידו לי למה? למה? הקצינים סובבו את הגב והלכו. התקרית הסתיימה. זה שטח במחלוקת, הבהירו לנו בחביבות. נמתין להבהרות, ואם יתברר שמותר לפלסטינים לרעות כאן, נאפשר להם בשמחה. מה זאת אומרת שטח במחלוקת? שאלנו. יש לכם צו? מפה? לא, אבל הם (המתנחלים שהתנפלו על העדר) אומרים שזה שלהם. ואם אני אגיד שזה שלי? זה הופך לשטח במחלוקת? מצטער, זה לא ויכוח לבקשתך, יום טוב ושבת שלום.

"תעשה טובה אח שלי, חכה שנייה". זה המקסימום שמתנחלים ישמעו מחיילים. מתנחל וחייל בגדה המערבית (צילום: גיא בוטביה)

"תעשה טובה אח שלי, חכה שנייה". זה המקסימום שמתנחלים ישמעו מחיילים. מתנחל וחייל בגדה המערבית (צילום: גיא בוטביה)

עדות של סרן ששירת באזור חברון ל"שוברים שתיקה":

"אין את אותו יחס למתנחלים כי רוב הקצינים הם מתנחלים. המ"פים היו כולם דתיים. אין ספק שעבדנו אצל המתנחלים.

ש.: שבת בצהריים, שמאלנים ופלסטינים הולכים בתוך שטח. מה עשיתם?

ת.: העפנו את כולם, וברור שאת המתנחלים זה היה להעיף אותם בקריצת עין. אנחנו מכירים אותם והם מכירים אותנו."

עדות סמ"ר מיחידת חרוב ל"שוברים שתיקה": "זורקים אבנים, ואתה לא יכול לתפוס אותם ולעשות איתם משהו, אתה לא יכול לאזוק אותם, אתה לא יכול לכוון עליהם נשק. אתה יכול רק לשים את עצמך ולנסות לקחת אותם אחורה, בתחנונים של "בבקשה אחי, מה אני צריך את זה עכשיו? אתה סתם משגע אותי, תעשו טובה".

פרק 1: השטח

הפרויקט אדיר הממדים של ההתנחלות בשטחי הגדה המערבית הבשיל בשנים האחרונות למצב, שבו השליטה בפועל בכל רחבי שטח C היא בידי מיליציות אזרחיות. יש מי שמעדיף, כמו עו"ד איתי מק, את ההגדרה "כוחות פארא-מיליטריסטים". המיליציות מייצרות חיכוך בלתי פוסק עם פלסטינים, והצבא מתייצב לסייע להן על פי תכתיביהן. שטח "במחלוקת" מוכרז שטח צבאי סגור. הפלסטינים מאבדים גישה לשטח; המתנחלים מעבדים אותו. בית המשפט פוסק לעתים רחוקות לטובת הבעלים הפלסטינים, וגם אז פסקי הדין לא נאכפים. היעד לטווח הקצר הוא סיפוח שטח C, והוא מוכרז כיום בגלוי, בראש חוצות: בראש השנה האחרון מלאו כבישי הגדה בשלטים "שתהיה שנת ריבונות".

"רואים הסלמה מובהקת בשנתיים האחרונות", מעיד דרור אטקס מעמותת "כרם נבות", "מאז שטראמפ הפך לנשיא ארה"ב ונתניהו הסתבך בפלילים, רואים קורלציה מובהקת בין רמת ההסתבכות של שניהם להשתוללות בשטח". מה שעוד רואים, מסביר אטקס, זה את השתכללות השיטה. במקום להקים מאחז על אדמות פרטיות ולהסתכן בפינוי, מתיישבים על אדמות מדינה – אבל ממש על הקצה. "המתנחלים לומדים מהניסיון של עמונה ועולים לשטח עם מפות מאוד מדויקות, שהם מקבלים מהמועצות המקומיות או מעמותת רגבים, ותופסים את הנקודה הכי רחוקה בגבול אדמות המדינה כדי להטיל טרור סביב, ומכיוון שהם על אדמות מדינה הם יודעים שיהיו בתחתית סדר העדיפויות מבחינת אכיפה ופינוי, וכשיהיו מספיק כשרים, הם יוכשרו".

בסתיו האחרון, בזמן מסיק בחלקת משפחה פלסטינית, הצבעתי על גושי ההתנחלויות בראשי הגבעות מעלינו ושאלתי איזו מהן היא איתמר. בעל האדמה הפלסטיני צחק ואמר לי: "הכול פה זה איתמר. איתמר מהים עד הירדן". ואמנם, סיפוח שטח C הוא רק ההתחלה. בפברואר השנה כתב מאיר אטינגר, נכדו של מאיר כהנא, בטור הקבוע שלו באתר "הקול היהודי", שהגיע הזמן "לפרוץ את גבולות ההתיישבות" ולהקים מאחזים בשטח B, בדרך לצעד החשוב באמת: "יריחו שלנו ושכם שלנו". "הקול היהודי" הוא אתר של מתנחלי יצהר; דוחות "בצלם" ו"כרם נבות" מעידים שמתנחלי יצהר ומאחזיה מובילים את המערכה הנוכחית להשתלטות על עשרות אלפי דונם של אדמות חקלאיות בשטחי C. מי שמאמין לימין ה"שפוי", לא מפחד משוליים סהרוריים. מי שקורא מפות ועוקב אחרי מפעל ההתנחלות, יודע שיצהר ובנות דמותה קובעות היום את העובדות בשטח, כפי שהרב לוינגר וברוך גולדשטיין קבעו אותן בזמנו בלב חברון.

בשנתיים האחרונות קמו יותר מאחזים לא חוקיים מאשר בעשר השנים שקדמו להן. מאחז בגדה המערבית (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

בשנתיים האחרונות קמו יותר מאחזים לא חוקיים מאשר בעשר השנים שקדמו להן. מאחז בגדה המערבית (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

16 מאחזים לא חוקיים חדשים תוך שנתיים

מאחזים חדשים צצים על כל גבעה. לפי נתוני "כרם נבות", בשנתיים מאז סוף 2016 הוקמו בגדה שישה עשר מאחזים לא חוקיים, לעומת שלושה עשר בכל השנים מאז 2011. לאלה יש להוסיף השתלטויות על בסיסים צבאיים נטושים כמו מאחז "מלאכי השלום" (המתחרה על כתר הציניות עם מאחזי "שירת העשבים", "הבלאדים", ו"יישוב הדעת"), וכמה ניסיונות נפל שישובו לקום, מן הסתם בתזוזה קלה. אבל המאחזים המתפרצים הם רק חוד החנית: התמורה המסיבית מתרחשת בהרחבה ובהתבססות מאחזים ותיקים, הרחבות ושכונות חדשות בהתנחלויות הקיימות, פריצת דרכים, תפיסת עשרות אלפי דונם של שטחים חקלאיים ושטחי מרעה, לצד המערכה המכריעה לא פחות של גירוש רועים וחקלאים מאדמות מדינה ומאדמות פלסטיניות פרטיות בכל אזור C באמצעות תקיפות אלימות. כל זה נעשה תוך העלמת עין של צה"ל במקרה הטוב, ובשיתוף פעולה חלקי או מלא של חיילים ומפקדים במקרים רבים אחרים.

תחקירי "בצלם" מהשנתיים האחרונות העוסקים בתקיפת פלסטינים על ידי מתנחלים מתעדים רובם ככולם נוכחות חיילים. החיילים מופיעים בתמונה בשני תפקידים: באחד הם נוכחים נפקדים, כלומר עומדים מהצד ולא מונעים את התקיפה, ובשני הם שם כדי ללוות את התקיפה, לעכב ולעצור את קורבנותיה, להרביץ להם, לירות רימוני גז, כדורי גומי ואש חיה. התיעוד של "בצלם" כולל עשרות מקרי תקיפה שיטתיים בשנתיים האלה, שחלקם הסתיימו בהרג ובפציעות קשות של פלסטינים מירי חיילים, למשל בעיירה חווארה ובכפרים עוריף ועינבוס (התוקפים מיצהר ומאחזיה), בתל רומיידה ובמרכז חברון, בבורין, באל-מזרעה אל-קיבלייה (כרם רעים/טלמון), בתורמוסעיא ואל מוע'ייר (עדי-עד). דפוס הפעולה כמעט זהה: פלסטינים יצאו לעבוד בחלקותיהם, המתנחלים הגיעו מן המאחז הסמוך, בליווי חיילים או בלעדיהם, כדי לסלק את הפלסטינים באלימות (אבנים, מכות, ירי). הפלסטינים ברחו או הזעיקו עזרה מהכפר וניסו להתנגד (יידוי אבנים בחזרה), ואז הופיע הצבא בכוח מוגבר וסיים את ה"עימותים" במטחי גז וירי. פעמים רבות המתנחלים והצבא מגיעים גם לבתי הכפר ופוגעים בהם וביושביהם. בדרום הר חברון ובבקעת הירדן אנחנו נתקלים באותו דפוס פעולה, למעט העובדה שהתקריות מסתיימות ככלל ללא ירי, כי הקהילות המשפחתיות הקטנות של רועים וחקלאים שם אינן מסוגלות להציב התנגדות להתנכלויות.

חוות היחידים "עינות קדם", הידועה יותר כ"חוות עומר", היא דוגמה מאלפת לסימביוזה בין צה"ל ליוזמות הנדל"ניות של מתנחלים. עומר עתידיה, בעל החווה, היה ממקימי אחת היחידות הסודיות בצה"ל, יחידת הניוד 551, ועדיין משרת בה במילואים כמ"פ במיל' – על פי אתר עמותת "אדם ואדמה", שהוא חבר במועצת המנהלים שלה. בכתבה בוואלה ב-2015 "נחשפה לראשונה" יחידת העלית של "מיטב הנוער" בתיאורים נסערים, שילוב בין ספרי חסמב"ה לסרט הוליוודי על בחורינו הטובים בעורף האויב. שותפו של עתידיה להקמת היחידה, רותם שני, נכנס לפנתיאון האגדות של מאיר הר-ציון עוד לפני שנהרג ב-2001, כמתואר בהספד שפירסם ברשת ידידו אבירם ברקאי: "הוא עבר לעולם אחר כדרכם של לוחמי פרא בלתי מאולפים: רכוב על גבי אופנוע, יחף, ללא קסדה, מוקף בנופי מדבר צחיח".

החיילים התרגלו לפעול תחת פיקוד המתנחלים. מתנחלים וחיילים ליד הכפר בורין (צילום: אחמד אל באז / אקטיבסטילס)

החיילים התרגלו לפעול תחת פיקוד המתנחלים. מתנחלים וחיילים ליד הכפר בורין (צילום: אחמד אל באז / אקטיבסטילס)

בכתבה בוואלה מוזכר עתידיה כע'. כל ניסיון של פעילי זכויות אדם לקבל עליו מידע נתקל באיומים. אין זה מפליא, אם כן, שאף אחד מצווי ההריסה שהוציא המינהל האזרחי למבני החווה מאז הקמתה ב-2004 לא יושם; שחיילים מוקפצים בכל רגע נתון לגרש את הרועים הבדואים מעוג'ה הסמוכה משטחי מרעה ברדיוס של אלפי דונם סביב החווה; שמח"ט הוציא צו שטח צבאי סגור לכל האזור מדי יום ביומו, גם לאחר הודעה סותרת מדובר צה"ל; שמהחווה של עתידיה – החווה היא "חוות חקלאית חינוכית" – יוצאים צעירים התוקפים ללא הפרעה את עדרי הבדואים ואת רועיהם, ופולשים לבתיהם בלילות; ושעל התעקשותם להמשיך במרעה נענשים בני שבט הכעאבנה מעוג'ה בפשיטות של הצבא לבתיהם – כולל בשטח A – ובמעצרים. אבל גם אם אינך מפקד יחידה מובחרת תוכל לסמוך על גיבוי הצבא בהקמת מאחז לא חוקי, כמו "המאחז של אורי" בשמורת הטבע המוכרזת אום זוקא, אף הוא בבקעת הירדן, שבתחילת דרכו התחבר לצינור מים מהמחנה הצבאי הסמוך, ומאז הוא משגשג ומתרחב על אף צווי ההריסה של המינהל.

המתנחלים הם חלק ממערכת אכיפת החוק

איתי מק: "השיח של חיילים שעומדים מנגד ולא אוכפים את החוק, שגוי. המתנחלים הם חלק מהאכיפה. המתנחלים האלימים הם עוד שכבה של מערכת אכיפת החוק מטעם המדינה. גם החיילים וגם המתנחלים עושים מה שמצופה מהם". בתקיפות אלימות של מתנחלים נגד פעילים ישראלים וזרים בשנה האחרונה, ראינו מדי פעם כמה חיילים מבוהלים מנסים לחצוץ או להדוף – בעדינות, בתחנונים – את התוקפים. האינדוקטרינציה שמתחילה במערכת החינוך וממשיכה בצבא – עמוקה: לעולם לא ירימו יד על אח יהודישראלימני. אבל מק סבור שזה רק קצה הקרחון: "ברמה אישית, בדרג זוטר ודרג הביניים, החיילים אולי מפחדים. יש להם סמכות לעצור את המתנחלים, הצבא מכשיר אותם לא לעמוד מנגד ויש להם אמצעים לנטר ולעקוב אחרי כל התפרעות ולמנוע אותה – אבל לא אלה ההוראות שהם מקבלים מהקצינים. כששואלים אותם הם אומרים שאסור להם לגעת במתנחלים. בדרג הגבוה, המדיני בטחוני, שם זו החלטה – מדיניות – המתנחלים הם חלק ממערך הביטחון, מכוחות האכיפה הלא רשמיים. כמו בדרום אפריקה".

"האלימות מתפשטת סביב הנקודה – המאחז – במעגלים קונצנטריים" אומר דרור אטקס. "באמצעות מעט מאוד אנשים, עם גיבוי מהצבא ונכונות לאלימות ללא הגבלה, מצליחים להשתלט על אלפי דונם. זו מתודולוגיה של מרעה, חוות רעיה. מעט אנשים, כמה טרקטורונים, נשק והרבה אלימות". השיטה הלכה והשתכללה בארבע השנים האחרונות, בתקופת כהונתו של אורי אריאל כשר החקלאות. "אין לי ספק שהכסף מגיע מכל מיני מקורות ציבוריים. להרים עדר וחווה זה הרבה מאוד כסף. בין מאות אלפים למיליונים. זה לא הבחור בן העשרים שהקים את החווה. הוא גם לא קנה את הבקר. מישהו שם את הכסף וקנה בשבילו. גם כבישים פיראטיים, ללא תכנון מוסדר, נסללים במימון ציבורי. יום עבודה של בולדוזר עולה בין 4,000 ל- 5,000 שקל. רק סביב התנחלות חלמיש, למשל, ראינו חודש חודשיים עבודה. המימון מגיע כנראה מהמועצות האזוריות והחטיבה להתיישבות".

פרק 2: השריף

תכנון לטווח הארוך, שימוש מקביל בטקטיקות שונות ולכאורה סותרות, התמדה, עורמה, שקרים במצח נחושה, קשרים הדוקים ומשרות בכירות בכל נדבכי השלטון, מן הממשלה והצבא ועד מנהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים או רשות העתיקות, וכמובן ארנק ללא תחתית, פרטי וממשלתי – זה הכוח שבנה את מפעל ההתנחלות והוא העומד מאחורי התנופה הנוכחית. חמישים שנה, והשיטה כפולת-הפנים רק משתפרת. "הציבור" קונה את מס השפתיים של "מנהיגי היישוב" כאשר הם מתנערים מן האלימות, מנוער הגבעות, מפורעי חוק ומשירת העשבים השוטים. במקביל, משרד החקלאות בראשות השר אורי אריאל, מהאבות המייסדים של יש"ע, מעביר כספים לחטיבה להתיישבות, והמועצות המקומיות וההתנחלויות ה"חוקיות" פורצות כבישים ודרכי גישה למאחזים ולמעיינות, מכשירות קרקע לחוות פיראטיות ומחברות את פורעי החוק למים ולחשמל, בונות להם גדר בטחון וממנות להם רבש"צ.

עדויות חיילים ל"שוברים שתיקה"(דוח "הפיקוד העליון"):

חייל מיחידת פלס"ר שריון 7: "באיתמר זה הגיע למצב שקיבלנו פקודות מהרבש"צ. המפקד שלנו היה אומר לנו: אם הרבש"צ אומר לכם, תעשו כמו שהוא אומר לך".

חייל מיחידת עורב נח"ל, אזור טול-כרם: "עם הרבש"צים הייתי צריך ללקק להם, להסביר להם את הסיטואציה. ביחסים עם הרבש"ץ – עושים תרגילים משותפים, כל הזמן רואים אותו, הוא רבש"ץ 7/24. הוא היה אחלה".

סרן (שם יחידה לא לפרסום), אזור רמאללה אל-בירה: "היה לנו איזה היאחזות על צומת אסף (…) חבר'ה פתאום צצו לנו שם ולא הייתה לנו ברירה והיינו צריכים לאבטח אותם. ההיאחזות הזו יצרה לנו הרבה חיכוך עם בורקה (כפר פלסטיני). זה גבעה חשופה ליד הכביש".

שאלה: מה זה הרבה חיכוך?

"חיכוך בין נוער הגבעות לחקלאים מהכפר שעברו על הציר. זה אומר [ש]עכשיו הם רואים פלסטיני מתקרב לשטח שלהם, אז הם מקפיצים אותנו, אנחנו כל הזמן קופצים לשם די סתם".

רס"ל (שם היחידה לא לפרסום), מעון: "ואז המפקד שלי אמר ׳זה לא הייתה החלטה שלי, זו הייתה החלטה של הרבש״ץ׳. הרבש״ץ אמר ׳אני מפקד השטח, אני נותן את הפקודות, כשמגיע הצבא אני מכווין אותו׳. המסר בסופו של דבר היה שבאירוע הרבש״ץ מנהל את הצבא ולא הצבא מנהל את הרבש״ץ".

כפרים נמצאים תחת מתקפה מתמדת. כתובת "מוות לערבים" בכפר אל-מוע'ייר (צילום: איאד חדאד, בצלם)

כפרים נמצאים תחת מתקפה מתמדת. כתובת "מוות לערבים" בכפר אל-מוע'ייר (צילום: איאד חדאד, בצלם)

הרבש"צ, רכז בטחון שוטף צבאי, הוא ציר מרכזי בשלטון המיליציות בגדה המערבית. לכל התנחלות ולכל מאחז לא חוקי מבוסס יש רבש"צ שאת משרתו מממן משרד הבטחון. הרבש"צ מקבל נשק מצה"ל ומוסמך לפעול בהנחיית מפקד החטיבה המרחבית באזור ובפיקוחו. הוא אחראי על כיתת כוננות, שמונה ככלל עשרים איש, ועל ציודם בנשק צבאי ממחסן הנשק ביישוב. ואולם, מי שממנה את הרבש"צ למשרתו הם חבריו להתנחלות וכמעט תמיד הוא עצמו מתגורר בה. "היישוב כולו", אומר איתי מק, "הוא באופן לא פורמלי חלק ממערך הביטחון והשליטה בשטח".

לא רק החיילים שמוצבים ביישובו סרים למרותו של הרבש"צ. הוא מזניק יחידות צבא בכל אזור ההתנחלות/מאחז כדי לסלק רועים וחקלאים פלסטינים שהעזו לחרוש או לזרוע, למסוק, להשקות, לגזום עצים, או סתם לעבור בסביבה או לשהות בחלקות שבבעלותם.

הרבש"צ מפעיל את הצבא, ולא להפך

בתשובה לשאלה שהפנו "שוברים שתיקה" לרמטכ"ל לאחר הרצח שביצע אלאור עזריה בחברון, ענתה לשכת הרמטכ"ל: "לרבש"צים אין סמכות פיקודית או היררכית כלפי חיילים, והם נפרדים משרשרת הפיקוד". אין ספק שהחיילים בשטח לא שמעו על כך: כולם יודעים שהרבש"צ מפעיל את הצבא לצרכיו ולא להפך. לא רק החיילים שמוצבים ביישובו סרים למרותו. הוא מזניק יחידות צבא בכל אזור ההתנחלות/מאחז כדי לסלק רועים וחקלאים פלסטינים שהעזו לחרוש או לזרוע, למסוק, להשקות, לגזום עצים, או סתם לעבור בסביבה או לשהות בחלקות שבבעלותם.

זו, הלכה למעשה, שגרת הפעילות היומיומית של יחידות צה"ל בשטחים. הצבא, לעומת זאת, אינו דורש מהרבש"צים לדווח על בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות או במאחזים או על השתלטות עבריינית על אדמות הסמוכות להתנחלויות ולמאחזים. חובה כזו לא מוזכרת באף אחת מהוראות הקבע הצבאיות המתייחסות לסמכויות ופעולת הרבש"צים שדובר צה"ל העביר ל"יש דין" במסגרת תחקיר לדוח "המרחב הפרוע" ב-2014. עצם איזכור ה"חובה" הזו מופרך: הרי הרבש"צ הוא המלווה החמוש של הבנייה הלא חוקית וההשתלטות העבריינית – הוא מאשר, מלווה ולא פעם מוביל אותה.

סמכויות השיטור של רבש"צ חריגות בהשוואה לרכז ביטחון בתחומי הקו הירוק. הן כוללות חיפוש, עיכוב ואף מעצר ללא צו והפעלת כוח. ואולם, בניגוד לשוטרים, הרבש"צ ואנשי כיתת הכוננות בהתנחלות לא נדרשים לענוד תג מזהה. "הפטור שהוענק לרבש"צים ולשומרים מנשיאת תגים מזהים מקשה על זיהוים על ידי מי שנפגעים מפעולתם – פלסטינים או פעילים בארגוני סיוע", קובע דוח "יש דין". חוק השיפוט הצבאי חל על הרבש"צ, מבהיר הדוח, אך "ל'יש דין' לא ידוע ולו על מקרה אחד שבו הועמד רבש"צ, סגנו או ממלא מקומו לדין צבאי, למרות מקרים רבים של חריגות מהותיות מתועדות מסמכויותיהם של הרבש"צים".

דוגמה מובהקת לחריגות מתרחשת כאשר רבש"צים, לטענתם, "מגנים על אדמות מדינה" – תפקיד שמעולם לא נכלל באופן רשמי בתחום סמכויותיהם. "פעולות אלו כללו תקיפת חקלאים פלסטינים, חיפושים בבתים של פלסטינים, מעצר קטינים ומניעת מעבר של ילדים בדרכם לבית הספר, לעתים תוך כדי עימות עם חיילים", לפי דוח 'יש דין', המספק עוד דוגמאות למכביר. ב-2005, למשל, ירה רבש"צ פצאל והרג פלסטיני שהתקרב לחממות לעשות את צרכיו. הוא הורשע בגרימת מוות ברשלנות ואפילו נידון לעונש: 200 שעות עבודות שרות.

ב-2012 אישר רבש"צ יצהר לסלול דרך למעיין על אדמות פרטיות של תושב הכפר בורין, באבטחת הצבא. הצצה בעדויות ל"שוברים שתיקה" מבהירה כיצד זה קורה.

סגן מיחידת פלס"ר שריון 401, יצהר: "הרבש"ץ יושב בהערכות מצב גם של הפלוגה וגם של החטיבה (…) אתה מתאם איתו פעילות שאתה עושה, יש לו קשר צה"לי ברכב. (…) אנחנו התעסקנו עם יצהר. אתה עושה תיאום פעילות והוא רושם לעצמו. הוא יכול להציע "אולי תעשו ככה, אולי תעשו אחרת, אולי תעשו פטרול פה"".

חייל במנהל האזרחי, כרמל: "המח"ט בקשר עם המתנחלים והם באים לישיבות. הערכת מצב שבועית זה עם כל הרבש"צים של הגזרה והם מפעילים שם לחץ".

חייל מיחידת עורב נח"ל באזור טול-כרם: "הוא [הרבש"צ] מכיר את האזור יותר טוב והוא עובד בשיתוף הדוק עם המ"פ, כשזה בתוך היישוב. עובדים אחד עם השני, פותחים מפות ביחד, מחלקים גזרות ביחד".

חייל מיחידת נח"ל 50: "היה בחור שהיה איך שלא קוראים לזה, רבש"ץ של חברון, שהיה איתנו ביחסים מאוד טובים, היינו אוכלים אצלו ארוחות שבת בצהריים כאלה, זה היה על הכיפאק (…) הוא באמת היה כל הזמן בקשר עם הצבא, הוא עבד כאילו, זה המקצוע שלו, התפקיד שלו. אז הוא גם היה יושב בישיבות עם המג"ד והכל."

יהודה שאול מ"שוברים שתיקה": "נציגי מועצות המתנחלים נוכחים בהערכות מצב – ישיבות שבועיות במטה החטיבה המרחבית (חטמ"ר), שבהן מתעדכנים במודיעין מהגזרה, בתכניות פעילות של הכוחות בגזרה". שאול מצביע על עוד המחשה בוטה לסימביוזה בין מיליציות המתנחלים למדינה: מוקדי ביטחון של מועצות מקומיות בשטחים, כמו מוקד 4 של מועצת חברון וקריית ארבע, מחוברים לרשת האלחוט של המשטרה ולזו של הצבא, שתי רשתות שאינן נגישות אפילו זו לזו.

הרבש"צ אומר, החיילים מבצעים. מתנחלים וחיילים בדרום הר חברון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הרבש"צ אומר, החיילים מבצעים. מתנחלים וחיילים בדרום הר חברון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"מרחבי שמירה" שאיש לא יודע עד היכן הם משתרעים

דוח "המרחב הפרוע" תיאר בזמנו את המחטף שהפך, במחי צו צבאי, את השריף של העיירה לשריף המחוז: "עד שנת 2009 היו הרבש"צים רשאים להפעיל את סמכויותיהם רק בתחום שטחה המוניציפאלי של ההתנחלות (…) אולם מאותה שנה נקבעו 'מרחבי שמירה' שבתוכם רשאים הרבש"צים לפעול. מרחבי שמירה אלה, ששינויים בהם אינם מתפרסמים בציבור, מאפשרים לרבש"צים להפעיל את סמכויותיהם גם באדמות פלסטיניות פרטיות".

מרחבי השמירה גמישים כשם שהם נרחבים: הם כוללים "דרכי ביטחון", למשל, או קטע מכביש ראשי (וציר תנועה פלסטיני חשוב) המפריד בין סוסיא למאחז המרוחק שלה, מצפה יאיר, או את הרפתות המשותפות לכרמל ולמעון שמוקמו, הפלא ופלא, במרחק ניכר משטח שתי ההתנחלויות. ב-2014 כבר הוקצו ל-48 מהמאחזים הלא חוקיים בגדה מרחבי שמירה עצמאיים, מנותקים מאלה של התנחלויות-האם הסמוכות, ומרחבי השמירה של 35 מאחזים נוספים נכללו בתוך אלה של התנחלות-האם. "התיקון לצו הצבאי המגדיר את 'מרחבי השמירה'", מסכם הדוח של "יש דין", "מכשיר אפוא את העבריינות הממוסדת והבלתי ממוסדת הכרוכה בהקמת אותם מאחזים, ובתוך כך את גזל האדמות הפלסטיניות בבעלות פרטית ואת הבנייה הבלתי חוקית בהיקף נרחב, לעתים תוך הפרה של צווים צבאיים ופסקי דין של בתי משפט, כולל בג"ץ". לפי פרסומים בעתונות, ב-2013 היו 265 רכזי בטחון שוטף "בכל קווי העימות", והתקציב למימון רבש"צים עמד על 38 מיליון ₪ באותה שנה. אין שום ספק שכל המספרים גדלו מאז.

סגן ביחידת נח"ל 932, חברון: "היה גם קטע שאחד המתנחלים נתן גרזן לחייל שירה לפלסטיני בברך. (…) לפני מעצרים כל מיני חבר'ה היו מוצאים אותנו במקומות הזויים ומביאים לנו פיצות, אומרים לנו: "תודה, תיכנסו בהם". ממש משלהבים לבצע אלימות ו"תיכנסו בהם חזק" וכל הדיבורים האלה. יש את הסיפור הזה שהזמינו את כל המפקדים מ[המוצב ב]תל רומיידה לבית איפשהו… שם בבית הדסה, הביאו לנו פיצות ועוגות ודברים כאלה, ואז עשו לנו שיחה. כזה סקירה על אירועים שהיו בעיר בדגשים שחשובים למפקד כיתת כוננות [של היישוב היהודי בחברון[."

חיילים וחיילות בשירות המיליציות

עדויות חיילים ל"שוברים שתיקה" מגוללות שיגרה קבועה, בלתי נתפסת ממש, של צבא שבוי בידי מתנחלים, משרתם הנרצע – או שותף מלא לחזונם. צבא הנקרא, מדי חודש בחודשו, להעביר שיירת אוטובוסים לקבר יוסף בשכם, מבצע לוגיסטי בליווי מאות חיילים הכולל הטלת עוצר מלא על כל תושבי שכם שאיתרא מזלם לגור ב"פרוזדור" שבו עוברת השיירה בעיר (עדות סמ"ר מיחידת נח"ל 50: "זו הפקה. תמיד היו מגיעים לשם כל המפקדים הבכירים, מח"טים ומפקדי מג"ב"), אבטחת טיולי נוער בלב כפרים פלסטינים, ואפילו ארכיאולוג שיצא לחפש את קבר אשת לוט (!) בתוך מסגד בעיירה בני נעים, בשטח A. סך העדויות האלה הוא כתב אישום נגד צה"ל, שמפקיר את החיילים והחיילות הצעירים שהתגייסו לשורותיו ליחסי ניצול, שיסוי והשחתה בידי מיליציות יו"ש. צריך לקרוא את דוח "הפיקוד העליון" כדי להאמין: זה מתחיל בפיצה ועוגות במוצב, עובר לארוחה חמה בשבת אצל ברוך מרזל ומסתיים במילוי פקודותיו של הרבש"צ, אם לא במכות רצח לפלסטיני כפות או יריה בראשו.

רבש"צ התנחלות אביגיל תוקף רועי צאן. צילום: גיא בוטביה / תעאיוש

כך מנצח הרבש"צ על כיתת הכוננות החמושה שבפיקודו, על חיילי האבטחה ביישובו ועל יחידות החטיבה המרחבית בגירוש הדוהר של פלסטינים משטחי C. השיטה עתיקה כימי ההתנחלות. "מרחב השמירה" הסובב כל יישוב יהודי בשטחים הוא מחוץ לתחום לפלסטינים, כולל חלקות אדמה שבבעלותם הפרטית. איני מכירה ולו פלסטיני אחד בשטחי C, גם העני המרוד שבהם, שאין לו עורך דין. לפחות אחד. כולם נאבקים להוכיח בעלות על חלקת אדמה בסמוך למאחז או להתנחלות, להשיג רישומי טאבו, תצלומים או מכתבים המעידים שהמשפחה התגוררה או עיבדה את החלקה מדורי דורות, לערער על מניעת גישה לאדמות, להשיג "רישיון מעבר", "תיאום" לימי מסיק וחריש, וכל יתר מבוכי הנגזרות הבירוקרטיות של הכיבוש המעשירות את מערכת המשפט הישראלית, ובראשן החוק העותומני שישראל משמרת בשטחים כאילו היה קודקס קדוש, וזאת כי הוא קובע שמי לא עיבד את אדמתו מספר שנים (הפלסטיני שנמנעה ממנו גישה) יאבד אותה לטובת מי שמעבד אותה (המתנחל). לא צריך להיות מרכסיסט כדי להיווכח שהאידאולוגיה של גאולת הארץ וקידושה הם מכשיר לבעלות על אמצעי הייצור: כמו בספר האמריקאי, כמו בדרום אפריקה ונמיביה, זה מאבק על אדמה שממנה צומח הון. השריף המקומי ידאג לכך שכנופיות גנבי הסוסים וקציני הצבא, השופט ובעל הקזינו יעשו רווחים עד שהמשיח יגיע.

פרק 3: הנשק

מי יודע כמה נשק מוחזק בידי יהודים שמתגוררים מעבר לקו הירוק? האם יש הערכה מציאותית כלשהי של מספר כלי הנשק, סוגיהם ותפוצתם? האם לשב"כ יש הערכה כזו? לא בטוח. ישראל נוקטת במדיניות העמימות ששירתה את חימושה הגרעיני גם בכל הנוגע לכלי נשק צבאיים, ארגוניים ופרטיים המוחזקים בידי אזרחיה. ב-2017 פרסמה עמותת "האקדח על שולחן המטבח" דוח בשם "לא נצור: נשק קל במרחב האזרחי". בקשות המידע של החוקרות ממשרדי ממשלה, מהמשטרה ומצה"ל נתקלו באופן שיטתי בסירוב גורף או חלקי, במידע סותר ובבלבול בסבך הרשויות החופפות, המופקדות על רישוי כלי נשק ופיקוח עליהם בישראל.

הדוח בחן בין היתר תפוצה של נשק צבאי מעבר לקו הירוק ולאורכו, וערך פילוח על סמך מספר ההתנחלויות ומספר האנשים המוגדר (עשרים) לכתות הכוננות: "אם נניח, לשם הזהירות, שחלק מכיתות השמירה קטנות יותר )ומונות, למשל, כ-15 שומרים), נמצא שב-207 התנחלויות שנמנו על ידי הצבא בגדה המערבית בשנת 2009, הופקדו כנראה בידי התושבים כ-3,000-4,000 כלי ירייה צבאיים". ואולם, החוקרות לא הסתפקו בפילוח זה וקיבלו מידע מצה"ל על כמות הנשק הצבאי שסופק לכל היישובים בישראל בשנים אלה, והנה המסקנה: "בהתחשב בכך שרוב או כל היישובים שניתן להם נשק צבאי מרוכזים מעבר לקו הירוק או לאורכו, סביר שרוב מצבור הנשק הזה – שעמד על למעלה מ-8,000 כלי ירייה ב-2010 – מצוי באיזורים אלה".

מאז גדל מספר ההתנחלויות בגדה, על פי נתוני "בצלם", לכ-250 (מתוכן כ-110 מאחזים לא חוקיים), ומספר כלי הנשק הצבאיים גדל בהתאם. בין כה וכה, המספרים האלה לא משקפים בשום אופן את כמות הנשק שמסתובב בהתנחלויות ובמאחזים. כל יישוב מעבר לקו הירוק נכלל ברשימת "היישובים הזכאים", שמי שמתגורר או עובד בהם זכאי לרישיון נשק פרטי אם הוא עומד בדרישות בסיסיות. על הנשק הפרטי יש להוסיף את מה שמכונה "נשק ארגוני", שנועד בין היתר לחברות אבטחה ולהגנה על מפעלים ו"יישובים ראויים", והוא מחולק ממחסן היישוב לתושבים על פי החלטת הרבש"צ, ועל כן אינו נתון כלל לפיקוח אזרחי. מבולבלים? המשרד לביטחון פנים מחזיק ומעדכן מעת לעת את רשימת היישובים ה"זכאים", היישובים ה"ראויים", ויישובים שהם גם "זכאים" וגם "ראויים" – אך הרשימות משלושת המינים כולן סוד שמור. תוכלו לשלוח בקשה לרישיון, לציין את מקום מגוריכם ועבודתכם, והתשובה תתקבל על סמך מידע חסוי.

איש לא יודע כמה נשק נמצא בהתנחלויות, אבל ברור שמדובר באלפי כלי נשק. מתנחל בבית עין (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

איש לא יודע כמה נשק נמצא בהתנחלויות, אבל ברור שמדובר באלפי כלי נשק. מתנחל בבית עין (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

הרשאה לפושעים לשאת נשק

על פי פקודת מטכ"ל, תושב התנחלות או מאחז לא חוקי ("תושב ישוב ההגנה המרחבית") יכול לקבל נשק צבאי על סמך המלצת רבש"צ. הנשק נמסר לאחר "תהליך הרשאה אישית", וכאשר זה לא צלח יש גם "תהליך הרשאה חריגה". הפקודה לא מתייחסת כלל לשימוש שייעשה בנשק צבאי זה מלבד ההדגשה שעל הרבש"צ "לציית לכל פקודות הצבא". גם אם נתעלם ממאות העדויות על האופן שבו רבש"צים מצייתים לפקודות הצבא, הפקודה המטכ"לית היא למעשה הרשאה לפושעים לשאת נשק: "נוהל פרוץ זה", מצא דוח 'יש דין' ב-2014, "מאפשר מסירת נשק לאזרחים בעלי רישום פלילי, כולל רבש"צים. דובר צה"ל מסר ליש דין שמבחינת הצבא, "ככלל, אדם בעל רישום פלילי לא יועסק כרבש"צ". אולם צוות משרד המשפטים בראשות המשנה לפרקליט המדינה נמנע בעבר מלהורות על נטילת נשק מרבש"צים בעלי רישום פלילי, וקיבל את הסברי אלוף הפיקוד שנוכח 'טיב המידע' שהיה נגד שבעה מהם, כולם בעלי רישום פלילי, "לא היתה הצדקה לפטרם".

עדות סמ"ר מודיעין, אזור חברון, ל"שוברים שתיקה":

ממי אתם מקבלים את ההוראות ביישוב? מהרבש"צ של היישוב, שמקבל משכורת מצה"ל, שאמון על שמירת היישוב. ההוראות הן: אם מישהו יורה עליכם, תירו לכל עבר, לא משנה (אם) יודעים איפה הוא, לא יודעים איפה הוא – הכי חשוב זה להחזיר. (…) נאמר לנו גם שלרוב האנשים ביישוב יש נשק, ככה שבסבירות גבוהה הם יודעים להשתמש בו יותר טוב מאיתנו.

דוח "לא נצור" ניסה למצוא מידע גם על מאגרי נשק נוספים בהתנחלויות: "הנשק הצבאי שמופקד בידי יישובים אלה ותושביהם מתווסף למצבור הנשק הארגוני האזרחי שמוחזק באותם יישובים ולנשק הפרטי ברישיון של רבים מבין תושביהם. יישובי הגדה המערבית ומה שמכונה 'קו התפר' מחזיקים במצבור גדול של כלי נשק אזרחיים. ב-2013 דיווח מבקר המדינה על 253 יישובים שהתמנו בהם 'בעלי רישיונות ארגוניים'. אותם מאתיים וחמישים יישובים מחזיקים בכמה אלפי 'כלי ירייה ארגוניים', לכל הפחות, ואולי בהרבה יותר מזה, כלי ירייה שלא ניתן לקבוע אם נכללו בדיווחים הרשמיים של המשרד לבטחון פנים".

ואולם, יש נתון אחד שלא הופיע בדוח, ומבהיר באופן חד משמעי את ההבדל בין אזרחי ישראל למיליציות בשטחים. כאשר שוחחתי עם רלה מזלי מעמותת "האקדח של השולחן" היא סיפרה לי על ההצלחה המשמעותית ביותר של העמותה: בקיץ 2013, בעקבות הצטברות כמה מקרי רצח בנשק אבטחה שנלקח הביתה והלחץ שהפעילו היא וחברותיה למאבק, נאכף לבסוף החוק מ-2008 המורה לאסוף ממאבטחים את נשקם בתום המשמרת. "עשינו הרבה רעש, והיו כמה מקרי רצח, ו[השר לביטחון פנים] אהרונוביץ נתן הנחייה לאכוף את החוק. בתחילת 2014 עשינו סקר עצמאי וגילינו שההנחיה יושמה, וזה התבטא בשני היבטים: ראשית, מספר המאבטחים החמושים הצטמצם כמעט בחצי, ושנית, 85 אחוז מהמאבטחים הפסיקו לקחת נשק הביתה. ה-15 אחוז הנותרים, שהמשיכו לשאת נשק הביתה, היו כולם מהתנחלויות". חזרתי ושאלתי את רלה מזלי אם היא עומדת מאחורי הנתון הזה, שלפיו כל המאבטחים שהמשיכו לקחת נשק הביתה אחרי אכיפת החוק היו מתנחלים, והיא השיבה בחיוב.

משטרת ישראל מגלה חוש הומור

עד כאן הנתונים על הנשק החוקי. ומה עם נשק לא חוקי?

ב-2014 נעצר רבש"צ ההתנחלות איתמר לאחר שבחיפוש במשרדו נמצאה "כמות רבה של אמצעי לחימה", כמו רימוני יד ומטול. מן הידיעות שפורסמו בתקשורת, ברור היטב מי אחראי לחיפוש ולמעצר: "בעקבות משבר אמון בין הנהגת היישוב לבין רבש"צ גבעות איתמר ביקשה מזכירות היישוב לפטר את הרבש"צ לפני כ-3 שבועות ועל כן הוא עומד לפני סיום תפקידו. הנהגת היישוב מאמינה שהמשטרה תעשה את תפקידה על הצד הטוב ביותר לטובת תושבי איתמר והשומרון" (הציטוטים מאתר nrg). לאחר ה"חשיפה" הלא שגרתית, בלשון המעטה, של אמצעי הלחימה במשרד הרבש"צ וחיסול החשבונות הפנימי באיתמר, התבטא סגן ניצב אודי לוי ממשטרת ישראל באופן המעיד על חוש הומור מפותח: "יש לבדוק כיצד ציוד של צה“ל מגיע בדרך קלה ליישובים". לדברי לוי, היו אלה אמצעי לחימה "נפיצים ומסוכנים… שיכלו לסכן את תושבי המקום".

ארז תדמור הוא עוד מקרה נדיר שבו נעצר מתנחל על גניבת נשק. בזמן שירותו הצבאי בחיל ההנדסה הוא נתפס, הואשם והורשע בגניבת חומרי חבלה, ואפילו נענש ל-45 ימי מאסר בפועל לריצוי ב"עבודה צבאית". זה לא הפריע לתדמור בדרכו הממסדית. הוא הקים את התנועה הפטריוטית "אם תרצו" עם רונן שובל וגם כתב נאומים לראש הממשלה נתניהו בבחירות האחרונות. אלה היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. כפי שקובע הדוח של עמותת "האקדח על שולחן המטבח", רובו ככולו של הנשק הלא חוקי בישראל ובשטחים הכבושים מקורו בנשק חוקי, והוא מגיע בדרך כלל מהנשקיות של צה"ל.

שוברים שתיקה, עדות של סמ"ר מחטמ"ר שומרון: "היינו אחראים על כל היישובים, על כל גדודי המילואים, כל הגדודי החי"ר – כולם היו תחת פיקודנו באפסנאות. עם כל הרבש"צים היינו בקשר יומי. היינו באים, מביאים להם דברים, עובדים בשבילם. מה שהם רוצים הם מקבלים.

אני מקבל טלפון מאחד מהנגדים, הוא אומר לי מה להביא לו, ואני מביא לו. ארגז תחמושת פה, ארגז תחמושת שם, לא עשרה ארגזי תחמושת.

הם היו נכנסים לתוך הבסיס ועושים מה שהם רוצים.יש להם טלפון ישיר למח"ט. אם הם צריכים משהו, אם מישהו עושה להם בעיות."

גם כדי להתלונן, הפלסטינים צריכים להיכנס להתנחלות. בית שרוף בכפר סינג'ל מאירוע "תג מחיר" (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

גם כדי להתלונן, הפלסטינים צריכים להיכנס להתנחלות. בית שרוף בכפר סינג'ל מאירוע "תג מחיר" (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

האקדח יורה בכל המערכות

הנתונים המעורפלים על כמויות הנשק שבידי המיליציות האזרחיות בגדה אינם יכולים להסוות את העובדה שהאקדח הזה יורה, והוא יורה כבר זמן רב, הרבה לפני המערכה האחרונה. ארגוני זכויות האדם ישראלים וזרים מתעדים זה שנים מאות רבות של תלונות על אלימות מתנחלים, הכוללת מקרי ירי ואיום בנשק; הם מתעדים גם את ההימנעות השיטתית של צה"ל ומשטרת ישראל מחקירת העבירות האלה; במקרים הספורים שבהם נערכת חקירה, הענישה קלה כל כך שהיא הופכת ללעג לקורבן, עד כדי כך שארגון "בצלם" הודיע ב-2016 שהוא מפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית.

החלטת "בצלם" התבססה על ניתוח נתונים: "מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בסוף שנת 2000, פנה בצלם לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקור 739 מקרים בגדה המערבית שבהם פלסטינים נהרגו, נפצעו או הוכו בידי חיילים, שרכושם נפגע או שחיילים השתמשו בהם כבמגנים אנושיים. ניתוח של התשובות שקיבל בצלם בנוגע לטיפולה של מערכת אכיפת החוק הצבאית ב-739 תיקים אלה מעלה כי ברבע (182) לא נפתחה חקירה בכלל, בכמעט חצי (343) נסגר תיק החקירה בלא כלום, ורק במקרים נדירים ביותר (25) הוגשו כתבי אישום נגד החיילים המעורבים. 13 תיקים נוספים הועברו לדין משמעתי. 132 תיקים נמצאים בשלבים שונים של טיפול ו-44 נוספים לא אותרו על ידי הפרקליטות הצבאית".

במקביל, רבים מקורבנות האלימות הפלסטינים ויתרו מזמן על הגשת תלונות למשטרת ישראל, ולא רק בגלל הזלזול המופגן והתוצאות הדלות. כדי להגיש תלונה צריך להגיע לתחנת המשטרה הנמצאת, כמובן, בלב התנחלות – בקריית ארבע, באריאל, בביתר עילית, במעלה אדומים – וזו רק תחילתו של מסע ייסורים והשפלות שסופו ידוע מראש, אם כי לא פעם הוא נגמר במעצר: מעצרו של המתלונן הפלסטיני.

מירוץ החימוש של המיליציות קיבל דחיפה ממסדית בסוף שנת 2015, לאחר מינויו של גלעד ארדן לשר לביטחון פנים. לא רק ארדן, גם מפכ"ל המשטרה ואחרים הצטרפו לקריאות לחמש את האזרחים. המדיניות החדשה שעליה הכריז השר מתועדת בדוח "לא נצור": "צריך להרבות במספרם של 'אזרחים מיומנים בהפעלת נשק [כי] הם גורם מכפיל כוח במאבק מול הטרור'. הצעדים שננקטו לשינוי המדיניות כללו הרחבה משמעותית של מעגל האנשים שזכאים לשאת נשק ברישיון … הקלה בתהליך חידוש הרישיון, שיהפוך לפעולה כמעט אוטומטית. עידוד פעיל, בקריאות פומביות חוזרות, לחימוש אישי, נשיאת נשק קבועה'. כמו כן, הם כללו היתר כמעט גורף לירי על מנת להרוג בכל מי שזוהה כתוקף או נחשד בתקיפה".

ביום שבת, ה-26 בינואר 2019, ירו מתנחלים חמושים בפועל הבניין חמדי נעסאן, בן שלושים ושבע, אב לארבעה ילדים, בזמן שעזר לפנות פצועים מהשדה בפאתי הכפר אל מור'ייר שאליו פלשו קודם לכן מתנחלים ותקפו את החקלאים הפלסטינים בעבודתם. תשעה פצועים פלסטינים אושפזו בבית החולים ברמאללה; חמדי נעסאן מת מפצעיו. תחקיר "בצלם" מעלה כי חיילים נכחו לאורך כל התקרית ולא מנעו אותה. לעומת זאת, כאשר הגיעו עוד פלסטינים מהכפר והצליחו להבריח את המתנחלים, פתח הכוח בירי גז מדמיע וכדורי "גומי" על הפלסטינים. אחד הפלסטינים נפצע בראשו מפגיעת כדור "גומי". המשטרה גבתה עדויות בכפר. עד היום לא נודע על מעצר חשודים, אם כי ב"מקור ראשון" דווקא פרסמו בהבלטה את זהות הרוצחים: "בשבת האחרונה נהרג חמדי נעסאן, מחבל מורשע, מירי כיתת הכוננות של היישוב עדי עד". למחרת האירוע פורסם בתקשורת כי נשקם של אנשי כיתת הכוננות נלקח מהם לבדיקה, אך הצבא יספק להם כלי נשק חלופיים.

מיכל פלג היא סופרת ופעילה בתעאיוש

תודה לדרור אטקס, עמית גילוץ, גיא בוטביה, אייל הראובני, עמיאל ורדי, רלה מזלי, איתי מק ויהודה שאול על עזרתם בהכנת הכתבה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf