המחיר המוסרי של הדרישה "לעמוד ביחד"

עבור רבים, תנועת "עומדים ביחד" מספקת משב רוח רענן אל מול תחושת ייאוש כבדה המלווה את החיים בארץ בעשורים האחרונים. באופן מעשי, עומדים ביחד מספקת גם מרחב שמאפשר פעילות חברתית, ולא רק פוליטיקה של כורסה. עם זאת, ארצה לטעון כי צדדים אלה של התנועה, חיוביים ככל שיהיו, מיטשטשים ברגע שפונים לבחון את השאיפות הפוליטיות של מוביליה – אף שגם הן מבורכות כשלעצמן, ואת היחסים המורכבים שהם מציעים בין הפעילות בשטח לבין שאיפות אלה.

על קצה המזלג, אני חושש שבפעילות של התנועה, לפחות כפי שממתגים אותן מוביליה, יש כדי לחזק את תהליך הנורמליזציה של הכיבוש ולהחליש עוד את השמאל הישראלי, שגם כך נמצא במשבר עמוק.

בפוסטים ומאמרים שכתבו מובילי התנועה, "עומדים ביחד" מצטיירת לעתים כתנועה שממזגת בין הציווי "השלום מתחיל מבפנים" (ושם הוא גם נגמר בדרך כלל) לווידוי "יש לי חבר פלסטיני". היא ממתגת את עצמה כתנועת המונים שפונה "לכולם", בלי "התנשאות" ו"התנכרות" – ביטויים שרווחים בגילויי הדעת של מוביליה – ששואפת להעמיד את הסולידריות והשיתוף במרכז. מיתוג זה יש בו כדי לכפות, כפי שהעירו כבר רבים לפני, קווי מתאר על גבולות המאבק הפלסטיני, שאותו יכולים לסבול או שבו רשאים לתמוך מי שסבורים כי התנועה מציעה מפתח לפתרון הסכסוך.

במאמרו "אצל גדעון לוי כבר אין אנשים", תקף אלון-לי גרין, המנהל הארצי של "עומדים ביחד", את מאמרו של לוי "רק בית הדין בהאג יציל את ישראל". גרין ניסה בתגובה לתגובות להכחיש את ההאשמה הזאת. אך ארצה לטעון כי הקו האסטרטגי שבו בחרה התנועה הופך את המסקנה הזאת לבלתי נמנעת.

בסופו של יום, מי שמבקש לחרוג מהגבולות האלה שמוטלים על המאבק הפלסטיני ומביע תמיכה למשל בקריאה הפלסטינית לחרם, תומך או מסייע לפנייה להאג, או מתעקש על ההשוואה בין הפעילות הצבאית הישראלית בשטחים לפעילות מיליטנטית פלסטינית, מערער – לפי הקו האסטרטגי של "עומדים ביחד" – על הסיכוי להרחיב את הקונצנזוס ולגייס קהלים חדשים, שאיפות שעומדות ביסוד היומרות הפוליטיות של התנועה.

תחילה אנסה לשחזר את התפישות שעומדות ביסוד תנועת "עומדים ביחד", לפחות לפי מיטב הבנתי:

– בניגוד למה שרובנו מאמינים, רוב הציבור הישראלי תומך בפתרון שתי המדינות. אנשי התנועה מבססים טענה זו בין היתר על נתונים סטטיסטיים מסקרי דעת קהל שונים.

– התמיכה בפתרון שתי המדינות אינה באה לידי ביטוי במגרש הפוליטי, מכיוון שהציבור אינו מכיר בקיומה של אלטרנטיבה פוליטית ממשית המקדמת את הרעיון הזה.

– אמנם נכון שגורמים שונים בשמאל מקדמים את פתרון שתי המדינות, אך "האנשים האמיתיים" לא אוהבים את השמאל, שכן הוא "מאמץ גישה שמתנשאת ומנוכרת לעם", או, כפי שמנסח זאת גרין, מכיוון שאנשים כמו לוי לא "אוהבים" את אותם "אנשים אמיתיים".

– מטרת התנועה היא להתגבר על מכשול זה, וכך לאפשר את הוצאת התמיכה הציבורית בפתרון שתי המדינות מהכוח אל הפועל בדרך דמוקרטית, כלומר באמצעות תרגומה לתמיכה פוליטית ממשית בתנועה פוליטית שתשים אותו על דגלה. "עומדים ביחד" שואפת להיות התנועה הזאת. לתפישתה, כך תכבוש האלטרנטיבה המציעה שתי מדינות לשני עמים את הלבבות, ותוביל להכרעה של רעיון שתי המדינות.

– המסע אל פינותיה המודרות של החברה הישראלית נועד להתנחל בלבבות הפצועים, מלאי השנאה והדעות הקדומות, ולאפשר פתרון דמוקרטי פנים-ישראלי לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

– אולם, לשם כך יש להרחיק בתודעה הציבורית את התנועה מאותם קולות של "השמאל המנוכר", כלומר מאנשים כמו לוי. המסר שמבקשת התנועה לקדם הוא שבניגוד לאנשי השמאל המנוכר, "אנחנו" כן רואים אתכם. "לנו" אכפת מכם.

אופטימיות יתר ופגם מוסרי מובנה

יש משהו מתנשא בהנחה שהעוינות של "האנשים האמיתיים" כלפי השמאל מבטאת רק את זה שהם חשים פגועים מהשמאל, שלא "רואה" אותם. ראוי להזכיר שקו מחשבה זה מאמץ רטוריקה נפוצה של הימין הפופוליסטי. האם ה"אנשים האמיתיים" האלה אינם דואגים למי שעברו עינויים על ידי השב"כ, לעשרות המפגינים ליד הגדר שנהרגו מירי צלפים, למושפלי המחסומים, לתושבי עיסאוויה ולאם שרוצה לעמוד ליד מיטת בתה הגוססת מסרטן אך ורק מכיוון שהם חושבים ש"השמאל" מתנשא עליהם?

הסבר סביר הרבה יותר, לצערי, הוא שאזרחים יהודים רבים סבורים כי היהודים הם אדוני הארץ, ומקבלים את התפישה שדמם של ילדי עזה אינו אדום כדמם של ילדים יהודים. לא רק שהם אינם מתקוממים, כפי שדורשים מהם אנשי השמאל מהם הם סולדים, נגד פגיעת כוחות הביטחון בפלסטינים, נגד הנישול וההתעמרות היומיומיים – במקרים רבים הם אף מברכים עליהם.

יש גם מקום לפקפק בנתונים שעליהם מבססים מובילי התנועה את האופטימיות שלהם, שלפיהם יש בישראל רוב לפתרון שתי המדינות. עבור רבים מהתומכים בפתרון הזה, ובהם לא מעט מאלה שרואים בעצמם אנשי שמאל, התמיכה אינה תמיכה ממשית בהסדר שכינונו כרוך בתשלום מחיר כמו פינוי התנחלויות או פשרה על זכות השיבה.

יתר על כן, במקרים רבים מדי מקור התמיכה הוא דווקא בשאיפה להרחיק את הערבים מהארץ, ולמנוע את ה"סכנה" של מדינה דו-לאומית ורוב פלסטיני בשטחים שבשליטת ישראל. שאיפה זו היא משענת קנה רצוץ. הגבול בין פתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים לבין קנטוניזציה של ישראל, שתשלים את תהליך הפיכת המדינה למדינת אפרטהייד, היטשטש כבר מזמן.

מובן שעמדות אלה רחוקות כמזרח ממערב מהמוטיבציות שבשמן פועלים חברי "עומדים ביחד", אך הן מצביעות על כך שייתכן כי האופטימיות שלהם מוגזמת.

פרט לכך, חשוב לציין כי עצם המיתוג הפוליטי של התנועה – שבמסגרתו העשייה החברתית מוצגת כמהלך אסטרטגי להגשמת החזון של ניצחון פוליטי-דמוקרטי באמצעות התנחלות בלבבות – הוא לא פחות מפגם ערכי של ממש. מן הראוי לראות בעשייה חברתית ערך, ולא אמצעי בלבד. ואין לראות באנשים כלים להגשמות חזון חברתי, אפילו כשהוא שוויוני וצודק.

הפנייה לכל שכבות האוכלוסייה היא ציווי שרבים מאתנו רואים בו ערך ראשון במעלה. למרות זאת, רובנו נכשלים בו שוב ושוב. "עומדים ביחד" לא הביאו את התובנה הזאת יש מאין. אך הצגת העמדה החברתית החשובה כאסטרטגיה לכיבוש הלבבות מאיימת להקריב את הערכים והנסיבות שבעטיין פתרון הסכסוך הוא צו השעה.

אדגיש שוב כי איני טוען שמובילי התנועה לוקים בליקוי ערכי עמוק זה, אלא שהחיבור שהם מציעים בין העשייה החברתית לבין השאיפות הפוליטיות גוזר עליהם לספוג אותו.

פגם ערכי נוסף עולה מתגובתו של גרין ללוי. העובדה שגרין, כמו רבים מאתנו השותפים בפעילויות חברתיות שונות, גאה בעשייה החברתית המבורכת שלו היא מובנת ולגיטימית. אך אין בשום פעילות חברתית, הקרבה אישית או שותפות במאבק כדי להפחית את המידה שבה אנחנו, הישראלים, נהנים מהפריווילגיות שמעניקים לנו החיים הנוחים בחברה, שקיומה, רווחתה ויציבותה נשענים על אי צדק בממדים שיוצר הכיבוש.

המים שאנחנו שותים, שירותי הבריאות והחינוך שלנו, המרחב הפרטי שלנו, אולי אינם אידיאליים, אך לא ניתן להשוות אותם לתנאים שבהם חיים תושבי עזה או ילדי עיסאוויה. המקרר המלא של רובנו, הביטחון והיציבות היחסיים שבהם אנו חיים, כולם הם פירות הכיבוש. לוי, בניגוד לגרין, מתעקש לספק לנו את המבט הצלול הזה, ואני מקווה שהוא זוכר לעשות זאת גם מול המראה – מבט שחושף כי בכל אחד מאתנו נוכח גם כובש ומנשל. ויתור על התזכורת הזאת מציע פוליטיקה חנפנית, תבוסתנית ונטולת עמוד שדרה ערכי יציב.

לעומתו, מובילי "עומדים ביחד" נגררים שוב ושוב להפנות את גבם לקריאה המפורשת לקרוא לכיבוש בשמו ולהתנחלויות הבלתי חוקיות בשמן, לתאר את הפשעים שנעשים בשמו של הכיבוש והגזל כפי שהם, ולא פחות מכך – להפנות את גבם לשותפים שמובילים את המאבק הזה כבר כמה עשורים, וכיום נופלים קורבן להסתה קשה.

בסופו של דבר, הם משאירים אותנו עם פוליטיקה שאינה נשענת על דבר מלבד רצון העם כביכול, ובשל כך נגזר עליה להתנער מכל מה שלא נעים לשמוע או קשה מדי לעכל. שוב, אין לי ספק שמה שתיארתי כאן אינו משקף את האופק הפוליטי והערכי שאליו מחויבים חברי התנועה ומוביליה. אולם בהינתן אופי השאיפות הפוליטיות של מוביליה, אני חושש שהדברים האלה הם גזירה, שאין בידיהם כלים לחמוק ממנה.

ד"ר רמי גודוביץ הוא מרצה לפילוסופיה ומנהל (בשיתוף) פרויקט Come True התומך בחינוכם של ילדי פליטים שגורשו מישראל