newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המזרחית הלוהטת והאשכנזיה הקרה: כשהשאיפה למורכבות הופכת לחיפצון

הציטוט של רון כחלילי מתוך הספר "מתעוררים" מציף את המורכבויות האתניות שאתן נשים וגברים מגיעים למיטה, דווקא בהקשר הלא מדובר של מיניות גברית. אלא שבדרך, הוא נופל לאותם סטראוטיפים שממשטרים את המיניות של נשים מזרחיות ואשכנזיות כאחד

מאת:

כשלימדתי בתיכון, לפני כמה שנים, האמנתי שבין הפרזנט סימפל לבין מילות הקישור אני מחויבת גם לדבר עם בני הנוער, גם על מין, ובתוך זה לא רק על אהבה ואמצעי מניעה – אלא גם על פחד, אינטימיות, כאב, ציפיות ויחסי כוח.

זה לא נתמך בתוכניות הלימוד, אבל מדי פעם כשהנושאים האלה עלו, הקפדתי לא להשתיק אותם ובחרתי להניח לרגע את הבנת הנקרא בצד ולנהל שיחה. ההישג הכי משמעותי שלי בשיחות האלה מבחינתי הגיע ביום שבו במהלך שיחה כיתתית על מיניות גברית קמו שני נערים והודו מול כל הכיתה שהם לא מרגישים מוכנים לקיים יחסים, שהם מפחדים קצת, שהם מעדיפים שזה יקרה עם מישהי שהם בוטחים בה.

משפטים כאלה, שנאמרים על ידי נערות בחופשיות יחסית, זכו לתגובות המומות כשיצאו מפי נערים, כאילו שאחד הסודות המושתקים ביותר בשיח על מיניות, ומיניות גברית בעיקר, היא העובדה שגם לגברים יש רגשות מורכבים בנושא.

הספר "מתעוררים" של הסופר רון דהן, שהתפרסם לאחרונה, מכיל 20 מונולוגים של גברים על מיניות, יוצא מנקודת ההנחה הזאת בדיוק. המשפט הראשון בהקדמה של דהן הוא "מעולם לא דיברתי עם גבר על המיניות שלי". בהמשך הוא מוסיף כי "כל גבר נושא את המשא המיני שלו בעצמו, בתוכו, בבדידות שלעתים היא בלתי נסבלת". בעוד שגברים מדברים על זיונים לא מעט, מסתבר שעל מיניות מוטל קשר שתיקה.

הספר הצליח לעורר סערה רצינית עם פרסום קטעים ממנו במוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות" בשישי האחרון. הסערה התמקדה בקטע מהמונולוג של רון כחלילי שפורסם בכתבה, ובעיקר בטיזר שבו הופיע הציטוט הבא: "פתאום לא הבנתי מה עשיתי עם אשכנזיות. מה שהמזרחיות עושות במיטה, אשכנזיות לא ילמדו. מזרחית ידעה לגעת בי הרבה יותר מכל אשכנזיה שהייתי אתה".

הנשים מצטמצמות לגוף שנועד למימוש תשוקותיו של הגבר (אילוסטרציה: Max Pixel)

להט הרגשות שעורר הציטוט הזה מכל צדדי השיח סוחב מטען שנשים מזרחיות ואשכנזיות נושאות עליהן בשיח על מיניות שנים רבות. הסטראוטיפים על מיניות נשית, המופנים לשתי הקבוצות, אינם מרתיחים רק מעצם התיוג המיני האתני, אלא גם מהשימוש שנעשה בהם כדי למשטר את המיניות הנשית ולהפעיל לחצים ואלימות מינית.

נשים מזרחיות, כשם שמתארת יונית נעמן במאמרה "ידוע שתימניות חמות במיטה", לומדות כבר מגיל צעיר כי לאותה פרחה חמה אין "קול שמכיר באפשרות של התנגדות". מודל המיניות החמה והמפתה שמוטל על נשים מזרחיות בחברה ובתרבות מצמצם אותן לגוף אשר נועד למימוש תשוקותיו של הגבר.

נעמן עוקבת אחר שורותיו של מאיר ויזלטיר, השואל את הנערה השחומה: "וירכייך השזופות בלא מידה/והתחת הגואה המכופתר/במכנסי ג'ינס סמרטוטי:-/ היש סיכוי שיזדיינו איתי?" וחושפת את התביעה למיניות נגישה ומתמסרת מצד נשים מזרחיות, תביעה אשר רבות מעידות כי חורגת מבתי השיר ומתגלמת גם בחדר המיטות – בציפייה למיניות "פתוחה" ו"נלהבת" והתייחסות לסירוב מיני של נשים כאל ביטוי לא אותנטי שאינו תואם את רצונותיה האמיתיים של האישה, ועל כן אין צורך לייחס לו משמעות רבה.

נשים אשכנזיות, עם זאת, אינן רואות בהגדרתן כקרות או פריג'ידיות כהגנה מפני הדורשנות המינית של המין הגברי. נהפוך הוא, ההאשמה בפריג'ידיות משמשת לעתים כדי לשלול מהן את זכותן לאוטונומיה מינית. כאשר חרב הקרירות המינית המונפת מעל ראשם מתייגת את העדפותיהן כליקוי. אי רצונן לקחת חלק באקט מיני כזה או אחר אינו סירוב לגיטימי של אישה או נערה בעלת תשוקות והעדפות, אלא אות קין על נשיותן ומיניותן, וככזה אפשר להפעיל עליהן לחצים ואף לכפות עליהן מגע שאינן מעוניינות בו.

כך, שני הסטראוטיפים הקוטביים לכאורה, מפעילים בדיוק את אותו משטור, בשני המקרים נשללת מנשים הזכות לאוטונומיה וסובייקטיביות מינית. זאת אינה סרבנית מטבעה, ולכן אין לקחת את סירובה ברצינות האחרת סרבנית מתוקף תקלה שעליה להתגבר עליה, ולכן ניתן לדרוש זאת ממנה.

גם הבחירה להיענות לסטראוטיפים לא מותירה בידי הנשים בחירה רבה, שכן המזרחית החמה תיאלץ במקרה זה להתמודד עם השלכות תיוגה כמופקרת, והאשכנזיה הקרה לוותר על הזכות לביטוי תשוקתה.

גברים לא למדו להביט בעצמם כסובייקט

ההתייחסות אל מיניות של אדם, כל אדם, כקבועה ומהותנית, חוטאת עמוקות לעצם היות המיניות חלק דינמי וטבעי מחייו. מיניותו של אדם אינה דבר קבוע. למעשה היא משתנה תדיר, גם במהלך החיים, גם בין פרטנרים שונים, וגם בתוך אותה מערכת יחסים. היא מושפעת למשל מתפישות עצמיות, מתפישות פוליטיות, מדימוי גוף, מדפוסי ודרכי תקשורת, ממצב פיזי ורגשי. גם מבנים חברתיים ויחסי כוח לא נשארים מחוץ לחדר המיטות. האינטימי אינו חסין מהפוליטי.

ההקשר שבו נאמרו דבריו של כחלילי במונולוג – הן במונולוג המלא שיופיע בספר, אך גם בחלקים ממנו שפורסמו ב"ידיעות", אינו עיוור למורכבויות האלה. דבריו אלה נאמרים לאחר שהוא מספר על הדרך שבה תפשו אותו נשים אשכנזיות כ"פרא אציל", ועל הדרישות והציפיות המיניות שהופנו אליו בשל כך.

תפישת המיניות הגברית של הגבר הכהה, האוריינטלי, כבעל און ומיניות פרועה ולא מרוסנת נידונה בהרחבה בספרות הפוסט קולוניאלית, ובין היתר אצל פרנץ פאנון, אדוארד סעיד והומי באבא. הכאב והקושי שכחלילי מדבר עליהם כשהוא מספר על כך שהוא נחווה על ידי הפרטנריות שלו לא כסובייקט מיני אלא כהתגלמות של סטראוטיפ דומים מאוד לאלה שמתארות נשים המוכפפות לסטראוטיפים מיניים. בהמשך הוא מסביר על ההקלה והחופש שהרגיש במיניות שאינה דורשת ממנו התיישרות עם פנטזיה.

הקלה וחופש בשחרור מהפנטזיה (אילוסטרציה: DreamLens Production, pexels)

איך זה, אם כך, שבתוך השיח הזה על הפגיעה שהוא חווה מסטראוטיפיזציה של מיניותו שלו מופיע תיוג סטראוטיפי אתני דומה של נשים? כחלילי אמנם תוהה בהמשך המונולוג המופיע בספר אם העמדה שלו נגועה בגזענות, אך אין בזה כדי לנקות את המשפט האמור מהמטענים שהוא נושא.

התשובה נעוצה אולי בחלק מהביקורת שהעלו נשים כלפי הספר בכללותו, כשתהו אם בכלל יש צורך בספר שלם שבו גברים מדברים על מיניות בעולם שבו השיח הגברי כל כך פוגעני ואלים כלפי נשים.

"אני מעוניין לדבר על האפשרות לשיחה כזאת בעולם שבו מיניות גברית, כפי שהיא משתקפת בחינוך, בתקשורת ובפורנו, היא עניין רעיל ומזיק", מבהיר דהן בהקדמה לספר. "קודם כל ובאופן מובהק לנשים, אבל גם, באופן אחר, לגברים.

"לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מובכים מול סטנדרטים בלתי אפשריים שהחינוך המיני שלנו הטמיע בנו. הדבר האחרון שאותה מערכת מעוותת דורשת מאתנו הוא לדבר. השתיקה, שהיא חלק מאותה נורמה של גבריות, לא הולמת את נפש הגבר ולא מותאמת למציאות שבה אנחנו חיים".

השיח על מיניות בין גברים לנשים הוא שדה קרב שבו גברים לא למדו מעולם להביט בעצמם או בפרטנריות שלהם כסובייקטים. האם אפשר לדבר על הרעילות מבלי להביא אותה אל פני השטח? האם הסטראוטיפים והאלימות ייעלמו אם לא נדבר עליהם ולא נבקר אותם? הרי את הסטראוטיפ שלפיו מזרחיות חמות במיטה ואשכנזיות קרות, למשל, לא למדנו לראשונה בשישי האחרון, אלא כבר אי שם בגיל ההתבגרות.

שיקוף של המצב הנוכחי בו גברים מדברים על מיניות גברית ונשית מוביל כמעט בהכרח לביטוי אלים, סטראוטיפי ומחפיץ להכעיס. הזעם מובהק ומוצדק. השאלה שנותרת פתוחה מבחינתי היא איך יוכלו גברים להביט על נשים כסובייקט אם לא ילמדו קודם כל להסתכל באופן הזה על עצמם?

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf