המדיניות שאדישה לחיי פלסטינים הובילה גם לירי בחטופים

ביום חמישי בערב התכנסו עשרות מתושבי כפר עזה ב"כיכר החטופים" בתל אביב, להדלקת נר שמיני של חנוכה. חברי הדור הצעיר של הקיבוץ הקדישו כל נר במהלך החג להעלאת המודעות לאחד החטופים. הנר השמיני הוקדש לאלון שמריז, שאתמול (שישי) הוכרז כי נהרג מידי חיילים ביחד עם שני חטופים נוספים – סאמר פואד אל-טלאלקה ויותם חיים – בשג'אעיה, שבמזרח העיר עזה.

חבריו של שמריז סיפרו כי שיחק כדורסל בקבוצת "שער הנגב", אהב לאכול כל שישי ב"חומוס של טחינה" בשדרות ובשבת את החמין של אימו, דיקלה. זה אחרי זה עלו והצהירו שהם מחכים לאלון, בן 26. שמריז התגורר בשכונת הצעירים בכפר עזה, שספגה את הנזק הגדול ביותר בהתקפה על הקיבוץ. הוא עמד להתחיל לימודים לתואר בהנדסת מחשבים במכללת ספיר.

את אימו פגשתי בכל הפגנה בחודשיים וחצי האחרונים. בחמישי אמרה לי: "מאוד רצינו שיקרה הנס ושהם יגיעו בחנוכה. לצערי זה לא קרה, אבל אנחנו עדיין מחזיקים מעמד, עם הרבה אופטימיות שזה יקרה בקרוב. תחזירו אותם עכשיו, אי אפשר לחכות, המצב לא טוב, צריך להזדרז".

אנחנו יודעים ששמריז היה עדיין בחיים כשחבריו ובני משפחתו הדליקו נר למען שחרורו. הוא הצליח לשרוד, בתנאים שאי אפשר לדמיין, במשך 70 יום, והיה קרוב להינצל, אילו רק החיילים היו פועלים אחרת.

הירי בשלושת החטופים – שעל פי תחקיר הצבא נופפו בדגל לבן, צעדו ללא חולצות, ואחד מהם אף צעק "הצילו" בעברית ואז נורה מטווח קרוב – הראה את מה שמשפחות רבות חוששות ממנו: שהמדינה ויתרה עליהם. הם כמובן לא נורו בכוונה, אך התנאים הפוליטיים והצבאיים איפשרו את מותם.

כשבצבא אומרים כי הקלע שירה בשניים מהחטופים פעל "בניגוד חמור להוראות הפתיחה באש, שאוסרות על החיילים ברצועה לירות לעבר אזרחים לא חמושים או לעבר כאלו שנושאים דגל לבן המסמל כניעה" – זה לא  אמין במיוחד. אדם שלחם ב"צוק איתן", סיפר ש"ההוראות היו – ירי על מנת (להרוג), כל מי שנשאר באזור שבו אנחנו נלחמים הוא מטרה לגיטימית, יש ספק – אין ספק".

העדויות מעזה על ירי צלפים כלפי אזרחים, ביחד עם מספרי האזרחים ההרוגים, מעידים כי אזרחים נמצאים על הכוונת – מהאוויר, אך גם מהקרקע.

האדישות כלפי חייהם של פלסטינים, גם אזרחים לא חמושים, היא שהובילה למותם הטרגי של שלושת החטופים – מדיניות ארוכת שנים. כשפוליטיקאים וקמפיין בימין מצהירים שצריך "למחוק את עזה" וש"שבעזה אין 'אזרחים בלתי מעורבים'", המסר עובר למטה. אין פלא שלאחר מכן חיילים שרים "את זרע עמלק למחוק, את הסיסמה שלנו מכירים, אין בעזה בלתי מעורבים" לפני הכניסה לעזה – ובסוף ההתנהלות הזאת מופעלת גם על חטופים.

>> הצבא אישר להפציץ בעזה, גם כשידע שמשפחות שלמות עלולות למות

בדיוק כמו שהירי ביובל דורון קסטלמן על ידי חייל מ"ספר המדבר", אינו "החריג", אלא מקרה שבו השיגרה הרצחנית מופעלת, "בטעות", על אזרחים ישראלים – ולכן נחשפת לציבור הרחב. הקלע שירה בשני החטופים הראשונים, השתמש בכוונת שמגדילה פי ארבעה, ובדיוק כמו במקרה של שירין אבו עאקלה – אז היה ניתן להבחין שהיא עיתונאית לבושה בשכפ"ץ שעליו הכיתוב "עיתונות" –  במקרה הזה לא היה קושי לראות שמדובר באזרחים חצי עירומים שמרימים ידיים.

בצבא מסרו לאחר התקרית כי הועברו דגשים לחיילים שנמצאים בשטח בעקבות המקרה. וכי הסבירו לחיילים שיש אפשרות שחטופים ננטשו או נמלטו, ולכן על הכוחות לשים לב לסימנים כמו לבוש, שיח בעברית והרמת ידיים. אך "חידוד נהלים" כזה, שנשמע בעיקר כמו מכבסת מילים, לא בהכרח ימנע את אסון נוסף.

לאחר הקרב בשג'אעיה בשבוע שעבר, שבו נהרגו תשעה לוחמים, בצבא הגיבו לביקורת על כך שהמקום לא הופצץ מהאוויר, ומסרו כי הם "פועלים במדיניות אש מרחיבה, מאות תקיפות ביממה במקומות הכי צפופים. אין מגבלות על הפעלת האש". אך אנחנו רואים כעת שהמדיניות הזאת בדיוק מובילה לא רק למותם של אזרחים עזתים רבים.

"אם הם ויתרו על החטופים, הם צריכים לומר את זה"

כשהמשפחות ורבים אחרים צועקים כבר שבועות כי אין פתרון צבאי לחטופים, אלא רק עסקה שתכלול שחרור אסירים פלסטינים, הם מתכוונים בין היתר לטרגדיה כמו זאת. עד עתה, במשך 70 יום, לא שוחרר חטוף אחד בכוח, מלבד אורי מגידיש, שנסיבות שחרורה לא ברורות. מצד שני, עוד כמה חטופים נרצחו בשבי, כאשר לגבי חלקם לא ברור לציבור מהם נסיבות מותם. מה שברור הוא שהיו בחיים במשך זמן מה בשבי, והיו יכולים להינצל לו היתה מקודמת עסקת חילופי שבויים נוספת – ולא, כפי שדווח, נבלמת על ידי ראש הממשלה, שמנע מראש המוסד לטוס לקטאר ולהמשיך את המגעים.

בסיור בבית הוריה השרוף בניר עוז החודש, הביעה שרון ליפשיץ , שהוריה נחטפו לעזה, את התחושה של רבות מהמשפחות: "אם הם ויתרו על החטופים שלנו, הם צריכים לומר את זה". אמה, יוכבד, שוחררה ביחד עם חטופה נוספת, שבועיים לאחר תחילת המלחמה. אביה, עודד, עדיין מוחזק בעזה. "אין אופציה קלה, במלחמה וגם בשלום, צריך לעשות בחירות קשות. אבל צריך להחליט מה שמים בראש סדר העדיפויות. אני רוצה שיחזירו אותם הביתה. החיים שלהם בידיים של הפוליטיקאים שלנו. ישראל באירוע שישפיע עלינו עוד עשרות שנים. אם הפסקת אש זה מה שיחזיר אותם, כן, תחזירו אותם".

עוד לפני הרג שלושת החטופים, עדויות של חלק מהמשוחררים מראות כי החשש הכבד ביותר שלהם היה להיפגע מהפצצות הצבא. לפחות עד שישי בערב, בממשלה ובתקשורת רווחה התפיסה כי המבצע הצבאי, ההרס וההרג הנרחבים, הוא זה שלחץ על חמאס וגרם להם להסכים לעסקת שחרור הנשים והילדים. התיאוריה הזאת מתעלמת מנתונים רבים, למשל שעסקה כזו היתה על השולחן מוקדם יותר. השבוע אישר גם ראש ממשלת קטר כי החטופים שוחררו הודות למשא ומתן – ולא בזכות הפעולה הצבאית.

התיאוריה הזאת, שמוצגת בתקשורת כעובדה אף שאין לה הוכחות, מתעלמת גם מכך שהמחאה הציבורית של המשפחות ועוד עשרות אלפי אזרחים יצרה לחץ על הממשלה לחתור לעסקה הראשונה. כעת, אחרי שרוב הילדים והנשים שאינן חיילות שוחררו, המאבק הציבורי קשה בהרבה. אפשר לקוות שהטרגדיה של שלושת החטופים שנורו תגרום לשינוי כיוון. הפגנות הזעם בסוף השבוע מראות כי גם לציבור מתחיל להימאס מכך שהממשלה ויתרה על החטופים. הדרישה היחידה שיכולה להציל את מי שנותר בעזה היא הפסקת אש מיידית ועסקת שבויים מהירה – כולל שחרור אסירים.

בעקבות הרג החטופים, מטה המשפחות הודיע כי יחריף את צעדי המחאה, ויעביר את פעילותו לכניסה לקריה אם הממשלה לא תציג מתווה מידי להחזרת החטופים. הדוברים במסיבת העיתונאים במוצאי שבת קראו לעסקה שבמסגרתה ישחררו אסירים עם דם על הידיים, כדי להציל את בני משפחתם מהשבי.

רובי חן, אביו של החייל איתי חן, בן 19, שנחטף ב-7 באוקטובר מבסיס נחל עוז, אמר הערב (מוצ"ש) בכיכר הבימה בתל אביב: "יותר קל לפגוש את נשיא ארה"ב מאת קבינט המלחמה. לפני עשרה ימים, כשפגשו אותנו, הסבירו לנו שמהלך קרקעי יביא את החטופים הביתה חיים. בינתיים עברו עשרה ימים, ורואים רק חטופים חוזרים לא כל כך בחיים. אולי הגיע הזמן לשנות את הנחות היסוד, כנראה שזה לא עבד. המקובעים אומרים, נחכה, בסוף סינוואר ייתן הצעה. זה לא עובד.

"בארה"ב הבכירים אמרו שנותנים הצעות וממשלת ישראל מחכה, יש זמן. בינתיים אנחנו המשפחות מרגישים כמו ברולטה רוסית, יודעים שמישהו יקבל שיחה עם בשורה ושני קצינים מחוץ לדלת, שואלים אחד את השני מי זה היום. אין זמן, שיתנו הצעה, כולל שחרור אסירים עם דם על הידיים, כי זה מה שצריך. אם לא, הילד שלי חוזר בשק".

רז בן עמי, ששוחררה מהשבי אך בעלה עדיין מוחזק בעזה, אמרה: "חזרתי משבי החמאס אחרי 54 ימים. יש לי בעל, אוהד, שנשאר בשבי. לפני עשרה ימים הגעתי לפגישה בקבינט. כולנו הבהרנו שלחימה עלולה לפגוע בחטופים. לצערי צדקנו. אם מתווה שחרור החטופים היה נדחה בשבוע, אולי לא הייתי פה. כל יום, כל שעה, כל דקה היא קריטית. פעולה צבאית לבדה לא תציל את החטופים. ישראל חייבת להגיע למתווה נוסף. החזרת החטופים תמורת אסירים היא דחופה. הפסיביות של קבינט המלחמה לא תחזיר חטופים בחיים".