"הכבשים לא מבינות פוליטיקה, למה שוברים להן את הרגליים?"

בחודשים האחרונים האלימות של מתנחלים נגדנו בדרום הר חברון גברה באופן חסר תקדים. עם סכינים, מוטות ברזל, אבנים וידיים חשופות – מתנחלים פוגעים בפלסטינים באופן יום יומי. הסיבה העיקרית להתגברות האלימות היא אסטרטגיה חדשה, הרסנית במיוחד, של המתנחלים: הקמת חוות רועים. אחזור אליה בהמשך.

נתחיל עם מקרה האלימות המזעזע האחרון, שקרה ביום חמישי. אני נמצא עם הקורבן, מחמוד חמאמדה, שכן שלי, שגר ביישוב אל מופגרה. אנחנו עומדים מול תחנת המשטרה בקריית ארבע, כדי להגיש תלונה נגד חמישה מתנחלים שתקפו אותו ושברו לו את היד.

"הכל התחיל כשראיתי אותם שוחים בבאר המים שלי", אומר לי חמאמדה לפני שנכנסו למשטרה. "הבאר הזו שלי על פי חוק, אבל כדי להשתמש בה אני צריך להתקשר למינהל האזרחי ולתאם את הכניסה, כי הבאר קרובה מדי למאחז הלא חוקי אביגיל. זה התירוץ שלהם".

"למתנחלים אסור להיכנס לבאר, אבל הם נכנסים לשם בפועל בכל יום כדי לשחות, ואף אחד לא עוצר בעדם. המים האלה משמשים אותי לשתייה ועבור הצאן, ולמרות זאת אני מוכרח לתאם את הכניסה שלי עם המינהל האזרחי", מספר חמאמדה.

ביום חמישי, חמאמדה היה באדמה החקלאית שלו, שמרוחקת כ-400 מטר מהבאר, והביט במתנחלים ששחו שם. "השעה היתה בערך שש בערב", הוא מספר. "כאב לי לראות אותם שם, אבל אין לי מה לעשות. רציתי לחזור הביתה, להתכונן לשבור את צום הרמדאן, אבל פתאום ראיתי שהם מכסים את פניהם עם חולצות ומתקדמים לעברי רעולי פנים.

"המתנחלים התחילו לרוץ והיו להם אבנים בידיים. הראשונה פגעה בכבשה שעמדה לידי, שנאנקה מכאב. ניסיתי להגן בגוף שלי על הכבשים, כי הן מקור הפרנסה שלי ושל המשפחה שלי. אבל המתנחלים כבר עמדו קרוב והאבנים התעופפו לכל עבר. חשבתי: מה הכבשים אשמות, הן לא מבינות פוליטיקה, למה שוברים להן את הרגליים".

לדברי חמאמדה, "היה ברור שהמתנחלים מאומנים היטב. מטח האבנים שלהם היה עוצמתי. המתקפה נמשכה בערך 15 דקות. ניסיתי להגן על עצמי, ללכת אחורה, לברוח, אבל הם כל הזמן התקדמו אלי".

בשלב מסוים, אחד מהמתנחלים התקרב לחמאמדה עם אבן גדולה, חבט בו באמצעותה ושבר לו את יד ימין. "זה אותו מתנחל שתקף את הבית שלי ביום שבת שעבר", הוא אומר. ביתו של חמאמדה הותקף לפני כשבועיים, במהלך פוגרום מתוכנן, שבו במשך שעתיים התהלכו עשרות מתנחלים בין היישובים תוואני, רכיז, ואל מופגרה במסאפר יטא, כדי לנפץ מכוניות ולרגום את התושבים באבנים.

המתקפות של המתנחלים הפכו להיות יום יומיות בתקופה האחרונה בדרום הר חברון. המטרה שלהם ברורה: לעורר אימה בקרב רועי צאן וחקלאים, כדי שיעזבו את האדמה שלהם. התנהלות המשטרה במקרים האלה חוזרת על עצמה: מגיעים אחרי שעות רבות, לא מתחקרים, מבררים, או עוצרים אף מתנחל בשטח – ואומרים לנו: תגיעו לתחנה להגיש תלונה. כאשר תלונה מוגשת, ביותר מ-90% מהמקרים המשטרה סוגרת את התיק. זה מעביר למתנחלים את המסר שיש להם יד חופשית לנהוג באלימות ככל העולה על דעתם.

זו הסיבה שהנוכחות שלנו, פעילים פלסטינים וישראלים, כל כך חשובה בשטח. לכן אני קורא לכם להצטרף אל המאבק שלנו. אל מול התעלמות ממוסדת של המשטרה והתקשורת, הנוכחות הזו, של אנשים עם מצלמות שילוו את רועי הצאן והחקלאים, היא אולי הכוח היחיד שמסוגל למתן את האלימות של המתנחלים – שחולמים לגרש אותנו מהאדמות.

רועי צאן וחקלאים מתרסקים כלכלית

אני רוצה לספר לכם, למשל, מה קרה לי באופן אישי ביום שלישי, יומיים לפני התקיפה של חמאמדה. זה התחיל כשהתקשר אלי בחור בשם עוד, רועה צאן, ואמר שמתנחלים פלשו לאדמה שלו וגנבו לו חמור.

המתנחלים שגנבו את החמור מתגוררים באחת מחוות הרועים החדשות שנבנו בחודשים האחרונים באזור. החווה מרוחקת כ-500 מטר מהבית שלי ביישוב תוואני. כשהגענו למקום התקשרנו למשטרה, ובליווי של כמה פעילים ישראלים, מצאנו במזל את החמור הגנוב והשבנו אותו אל בעליו.

אלא שאז הגיעה קבוצת מתנחלים במכוניות. הם יצאו מכלי הרכב והתחילו לרוץ לעברנו. אני עמדתי שם וצילמתי. המתנחלים עמדו מולנו, התחילו לדחוף אותנו ולקלל, וכל זה בשעת ערב, כאשר אנחנו עייפים מאוד, אחרי שבועות ארוכים של צום ברמדאן. עמדנו על אדמה פלסטינית פרטית, והמתנחלים נכנסו אליה, רמסו שדות זרועים, וכל העת דחפו אותנו באלימות – עד שאילצו אותנו לסגת למכונית שלנו.

רק כשנכנסתי למכונית הגיעה סוף סוף ניידת – שעתיים אחרי שהתקשרנו למשטרה בפעם הראשונה. השוטרים אמרו למתנחלים לצאת מהאדמות הפלסטיניות הפרטיות, והלכו.

רוב האלימות הזו מגיעה מקבוצות מתנחלים קטנות שגרות בחוות רועים חדשות, שהוקמו בשנה האחרונה. המתנחלים נוקטים בגלוי באסטרטגיה הזו של הקמת חוות רועים, על מנת לשדוד ביעילות את אדמות המרעה שלנו בדרום הר חברון.

בקצרה, קבוצה קטנה של מתנחלים מקימה חווה, ומקבלת מישראל אלפי דונמים של "אדמות מדינה". אדמות מדינה זה שם מכובס לאדמות מרעה פלסטיניות שהופקעו מהבעלים שלהן בשנות ה-80, תוך שימוש בחוק עות'מאני שאיפשר למדינה להפקיע אדמות לא זרועות. 40 שנה לאחר מכן, המדינה מעבירה את אותן האדמות האלו, אלפי דונמים, למתנחלים בחוות רועים, אשר מגיעים למקום באופן מוצהר כדי לייהד את האזור ולגרש ערבים.

על אף ההכרזה על האדמות הפלסטיניות האלו כעל "אדמות מדינה", הפלסטינים, בעלי האדמות, המשיכו עד כה להשתמש בהן לרעיית צאן – לרוב ללא הפרעות. כעת, עם הקמת החוות החדשות, החוואים מגרשים את הפלסטינים משם באלימות, ובגיבוי החוק הגזעני של מדינת ישראל. זה אפרטהייד מובהק.

מאז הקיץ שעבר הוקמו בדרום הר חברון לפחות שבע חוות כאלו. המשמעות של כל חווה כזו היא אלימות קשה נגד כל הפלסטינים שמשתמשים באדמות סביב. במהלך דיון אינטרנטי שאירגנה המועצה האזורית בנימין לפני שבועיים, שמעתי את אחד החוואים טוען שיש כיום יותר מ-40 חוות רועים חדשות ברחבי הגדה המערבית, וכי "השטח שעליו חוות אלו חולשות גדול מהשטח של מפעל ההתיישבות כולו".

וזה לא נעצר כאן. החוואים משתמשים באלימות קשה כדי לגרש פלסטינים מאדמות המרעה שלהם, אבל גם כדי לגרש פלסטינים מאדמות חקלאיות פרטיות שנמצאות בסמוך לאדמות המרעה. האדמות החקלאיות לא הופקעו בשנות ה-80, כי מדובר באדמות זרועות, ולכן גירוש הפלסטינים משם אינו חוקי אפילו על פי החוק הגזעני של ישראל. המתנחלים עושים את זה בכל זאת, מתוך ידיעה שאם פלסטינים יפחדו להגיע לאדמה החקלאית שלהם ויפסיקו לזרוע אותה למשך שלוש שנים, אז הצבא יוכל להפקיע אותה ולהפוך גם אותה ל"אדמת מדינה".

כל חווה כזאת מתחברת מיד לקו מים וחשמל ונסללות עבורה דרכי גישה. זה קורה בעוד שעל השכנים שלי, שגרים במסאפר יטא, נאסר על ידי המדינה לבנות בית נורמלי – והם נאלצים לחיות במערות ישנות או בבתי פח עלובים, אף שהיישובים שלהם קיימים בשטח מזה מאות שנים.

המדיניות הזאת מחריבה את החיים של תושבי האזור. יש פחד גדול מאלימות של המתנחלים בחוות, ומדובר גם במכה כלכלית קשה. משפחות רבות מפסיקות לרעות את הצאן שלהן או לעבד את אדמתן. קהילות שלמות נחרבו בגלל שבע החוות החדשות. בשנה האחרונה אינספור שכנים שלי, רועי צאן וחקלאים – התרסקו מבחינה כלכלית. לא נותר להם דונם אחד של אדמה להתפרנס ממנו.

באסל אל-עדרה הוא אקטיביסט וצלם מהיישוב תוואני בדרום הר חברון. תרגום מערבית: יובל אברהם