newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מתנחל היכה אותי בפנים עם צינור מתכת, והכל נעשה חשוך"

סעיד אבו עליאן היה באדמה שלו אתמול, כאשר חבורה של מתנחלים ממצפה יאיר בדרום הר חברון התקיפה אותו ואת משפחתו. הוא סיים בבית חולים עם לסת שבורה. ניסיון העבר מלמד שהסיכוי שתוקפיו יובאו לדין הוא אפסי

מאת:

אתמול הייתי בבית חולים אל-אהלי בחברון. על המיטה מולי שכב אדם פצוע, שבקושי הצליח לדבר. שמו סעיד אבו עליאן מהכפר אום לספה בדרום הר חברון, והוא חיכה לניתוח שיאחה את הלסת שלו – אותה שבר אתמול בבוקר מתנחל עם צינור ממתכת.

כשפגשתי את סעיד, מרוב עייפות הוא דיבר בקול חנוק, כמעט לחש: "היינו באדמה שלנו. כל המשפחה. הילדים, והילדים של אחים שלי, ואשתי. בכל שבת אנחנו מגיעים לשם, לאדמה שלנו, שקרובה למאחז מצפה יאיר."

"פתאום הגיע מתנחל". סעיד אבו עליאן מובל לטיפול רפואי (צילום: גיא בוטביה)

"פתאום הגיע מתנחל". סעיד אבו עליאן מובל לטיפול רפואי (צילום: גיא בוטביה)

"פתאום הגיע מתנחל. אני מכיר אותו. ברגע שראה אותנו – הוא חזר למצפה יאיר. כולם בסביבה מכירים אותו, הוא תמיד עושה בעיות – רועה את הכבשים שלו בשדות שלנו, ותוקף בתים של פלסטינים עם מתנחלים אחרים."

"חלפו כמה דקות, וראיתי שוב את המתנחל. הפעם הגיעו איתו עוד מתנחלים, בערך חמש-עשרה. הם התקדמו אלינו עם אלות, צינורות ואבנים. אני עמדתי לפני הרכב שלי, מאוד פחדתי, וניסיתי, בכל הכוח, להגן על הילדים הקטנים שלי, שעמדו ליד הרכב. חלקם נכנסו פנימה, להסתתר.

"ואז זה התחיל. המתנחלים השליכו אבנים, באלימות רבה, מכל כיוון. והילדים שלי התחילו לצעוק. אבן אחת פגעה לי ביד, פצעה אותי, וירד לי דם. לא הספקתי להבין מה קורה, ומתנחל תפס אותי, והיכה אותי עם צינור ממתכת, על הפנים, בכוח, ואז על הראש, שוב ושוב, ונפלתי על האדמה, איבדתי הכרה, והכל נעשה חשוך. התעלפתי. אני לא זוכר כלום מאז. רק שהפחד הזה, על הילדים שלי, האימה הזו, המשיכה. גם אחרי שהתעלפתי, האימה המשיכה".

"ואז נזכרתי שכדאי לצלם"

רימא, אשתו של סעיד, ישבה לידו בחדר, והקשיבה לו כשדיבר. היא נאנחה מכאב. אתמול בבוקר מתנחל חבט בה עם אלה. היא סיפרה לי: "כשהמתנחלים הגיעו זה היה… לא ידעתי מה לעשות מרוב פחד. ואז נזכרתי שבמצבים כאלה, כדאי לצלם, והוצאתי מהר את הטלפון. התחלתי לתעד".

"בזמן שאני מצלמת, ניסיתי להגן על הילדים שלי. קראתי להם – בואו אלי. בואו לפה. ושני מתנחלים התקרבו אלי וניסו לחטוף לי את הטלפון. הם לא רצו שמישהו יראה את הפשע שהם עושים. לא רצו שאנשים יראו את הפחד בעיניים של הילדים שלי. מתנחל אחד היכה אותי עם אלה בגב. ניסיתי לברוח ומתנחל אחר הגיע, ושוב ניסה לקחת לי את הטלפון. אבל אני אחזתי בטלפון חזק. המתנחל עזב אותי, והחל להכות את בעלי סעיד עם אותה אלה."

היה לי מאד קשה לשמוע את סעיד ורימא. לראות זוג, שהלך עם המשפחה שלו לעשות פיקניק, ליהנות, כמו בכל יום שבת. לשתות תה יחד. ועכשיו סעיד יושב במיטה, פניו מלאות בדם, ואשתו לידו, עדיין בהלם, והמשפחה כולה בטראומה שלא תעזוב אותה למשך כל החיים.

זוג שהלך לעשות פיקניק. סעיד ורימא אבו עליאן בבית החולים (באסל אל-עדרה)

זוג שהלך לעשות פיקניק. סעיד ורימא אבו עליאן בבית החולים (באסל אל-עדרה)

לא הצלחתי להגיע בזמן אתמול כדי לצלם. סעיד התקשר אלינו, האקטיביסטים הפלסטינים שמתעדים את כל מה שקורה באיזור, ומיד יצאנו, מסוסיא, אבל בדרך הצבא הקים מחסום. החיילים כנראה ידעו מה קורה שם, לסעיד ולמשפחתו, והקימו מחסום כדי למנוע מאיתנו, האקטיביסטים, להגיע לאיזור ולצלם.

החיילים עושים את זה הרבה לאחרונה – מקימים מחסומים מאולתרים כדי למנוע מאיתנו לתעד. כך עשו גם היום, כדי שלא נגיע למקום התקיפה. ראיתי בעיניים שלהם, בהתנהגות שלהם, שהם שונאים אותי. את כולנו הם שונאים – ממש באופן אישי. מהסיבה שאנחנו תמיד שם, מצלמים אותם, ואת כל מה שהם עושים.

אני לפעמים שואל את עצמי: אם ההתנהגות שלהם מוסרית וחוקית וצודקת, אז למה הם מפחדים כל כך? למה הם מונעים ממני לצלם? אני לא בטוח מה התשובה, אבל חושב, שאולי במקום מסוים, גם הם יודעים שהם מוציאים לפועל מדיניות לא אנושית.

באופן אישי, זו לא הפעם הראשונה שאני עד למתקפה שכזו. מהרגע שהתוודעתי לעולם הזה, עוד כילד, נחשפתי לפשעים שביצעו מתנחלים נגד המשפחה שלי ונגד השכנים שלי. זה לא רק מכות: גם עקירת עצים, ופלישות לבתים, והתקפות על תלמידים, והרעלת כבשים, ודריסת צאן, וזיהום בארות מים. מה לא, בלי סוף, ולתוך המציאות הזו גדלתי.

"מעולם לא ראיתי שוטר ישראלי עוצר מתנחל ישראלי". תושבים פלסטינים באזור תקיפת המתנחלים (צילום: גיא בוטביה)

"מעולם לא ראיתי שוטר ישראלי עוצר מתנחל ישראלי". תושבים פלסטינים באזור תקיפת המתנחלים (צילום: גיא בוטביה)

מאז שאני ילד קטן ועד היום, מעולם, אפילו לא פעם אחת, לא ראיתי שוטר ישראלי עוצר מתנחל ישראלי. למרות שאנשים תיעדו את הפשעים שלהם עם מצלמות, ויש הוכחות, והנה, מגיל 15 אני מתעד פשעים בעצמי, אבל אין מעצרים. אף פעם. למרות שפלסטינים מגישים תלונות למשטרה, אין מעצרים.

במקביל, ברגע שמתנחל זורק מילה, מבקש מהצבא לעצור מישהו, זה קורה מיד – כפי שעשו לפני כמה ימים לקבוצת ילדים קטנים שקטפו עכוב. לפעמים זה קורה בלילה, תוך פלישה לבית, כפי שעשו לאבא שלי, אקטיביסט כמוני, לפני כמה חודשים. עצרו אותו פשוט כי מתנחל ביקש, בלי ביסוס, שום דבר. אחרי כמה ימים הוא שוחרר.

זה הפער בינינו לבינם. והאלימות הזו מחמירה משנה לשנה. מאז 2005, מתוך 1,293 תלונות שהגישו למשטרה פלסטינים שמתנחלים תקפו אותם, רק 23 נגמרו בהרשעה. 98.1% מהתיקים נסגרים בלי עונש. גם הפעם, אין לי סיבה להאמין שמשהו יקרה אחרת.

המטרה של כל האלימות ברורה לי מאד. המתנחל, החייל, והשוטר – יש להם מטרה אחת. גם לחוק הגזעני, לחוק ששולט בי, יש מטרה: לגרום לי, לגרום לנו להיכנע. לוותר מתוך ייאוש. לעזוב את האדמה שלנו – כדי לספח אותה לישראל.

באסל אל-עדרה הוא אקטיביסט וצלם מהיישוב תוואני בדרום הר-חברון. תרגום מערבית: יובל אברהם

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מנורת רמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 באפריל 2021 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

מנורת רמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 באפריל 2021 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

רמדאן 2021: הערבים נוהרים לחנויות, אבל קונים פחות

האווירה בחודש הרמדאן הנוכחי טובה יותר מאשר בשנה שעברה, שבו היה סגר כמעט מוחלט. אבל מצבה של החברה הערבית הורע משמעותית, ומשפחות רבות מוצאות את עצמן קרועות בין רצון למלא את השולחן לבין חשש מפני המשך השקיעה הכלכלית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf