newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מתנחל דקר אותי ביד כשניסיתי להגן על העזים שלי"

שני פלסטינים ממסאפר בני נעים בדרום הר חברון התלוננו שהותקפו באדמותיהם על ידי מתנחלים שהגיעו מ"חוות רועים" סמוכה. קצין מינהל אזרחי שהם הזעיקו "יעץ" להם להתרחק מהחווה  

מאת:

ביום רביעי סעיד עליאן הלך לתחנת המשטרה בקריית ארבע. בשבת מתנחלים מהמאחז מצפה יאיר חבטו בפניו עם מוט מברזל, הרביצו לאשתו ורגמו את ילדיו הקטנים באבנים כאשר הגיעו לעשות פיקניק באדמתם. סעיד הלך למשטרה כדי להגיש תלונה, ואני ליוויתי אותו.

המתנחלים השליכו אבנים על הפלסטינים. מתנחל בעת אירוע התקיפה במסאפר בני נעים (צילום: עלי חמדאן)

המתנחלים השליכו אבנים על הפלסטינים. מתנחל בעת אירוע התקיפה במסאפר בני נעים (צילום: עלי חמדאן)

בסמוך לדלת התחנה, באופן מקרי, הבחנתי בשני גברים זקנים יושבים על האדמה.,מחכים. התקרבתי אליהם ושאלתי אותם לשמם. הראשון אמר שקוראים לו אבו מחמוד, והשני אמר שקוראים לו אבו קתיבה. שניהם אמרו שהם גרים במסאפר בני נעים.

אבו מחמוד סיפר לי מדוע הגיע: "לפני יומיים מתנחלים תקפו את הבן שלי. נעצו סכין ביד של קרוב משפחה אחר, אח של אשתי. שברו לכבשים שלנו את הרגליים. והנה אני פה. באתי להגיש תלונה, עם תמונות, והוכחות.

"בינתיים אני מחכה. הגענו גם אתמול, בשעה תשע וחצי בבוקר. צלצלנו בפעמון, ואז שמענו קול של אדם שאמר לנו: 'חכו'. אז חיכינו. והשעה נעשתה ארבע, והשמש צלתה אותנו, וצלצלנו בפעמון שוב, ואין תשובה, אז החלטנו לחזור הביתה ולשוב מחר. והיום חזרנו".

"וצלצלת היום בפעמון?" שאלתי את אבו מחמוד, שהשיב: "כן. אמר לנו לחכות."

אבו קתיבה, המבוגר השני שישב ליד אבו מחמוד, הגיע כדי להגיש תלונה על אותו מתנחל. "הוא פולש לאדמות החקלאיות שלי, מחריב אותם – ורועה שם את הצאן שלו", אמר.

וככה הם ישבו שם, שני אנשים זקנים, מחכים. אנשים שפגשתי במקרה בזמן שליוויתי את סעיד שהגיש תלונה על מתקפה אחרת. עוד סיפור אחד מבין מי יודע כמה.

אני יודע שהמדיניות של המשטרה היא לגרום לפלסטינים לחכות שעות ארוכות בחוץ, כדי שיתייאשו ולא יגישו תלונה. אבל לא רציתי לוותר. נתתי לאבו מחמוד מספר של עורכת דין כדי שתלחץ על המשטרה להכניס אותם. אחרי שלוש שעות נוספות בשמש – הם נכנסו.

אני יודע, מניסיון חיי, שהסיכוי שהמשטרה תעשה משהו לתוקפים של אבו מחמוד הוא אפסי. ולכן נסעתי לבקר אותו בבית, כי אני רוצה לפחות שהסיפור של אבו מחמוד יכתב. שיהיה תיעוד כלשהו.

המשפחה גרה ב"מסאפר", כלומר לא בעיר אלא במרחב הפתוח. היא עוסקת, בדומה לרבים אחרים באזור הזה, בחקלאות וברעיית צאן. בחור בשם עלי חמדאן, הבן של אבו מחמוד, קיבל את פני. הוא סיפר לי שיש למשפחה שלו 200 כבשים, ואדמה חקלאית.

"ב-2018 מתנחל הקים חוות רועים ליד הבית שלנו. הוא הקים את החווה על האדמות של המשפחה, שישראל הפקיעה בשנות ה-80 והכריזה עליהן כאדמות מדינה. ליד החווה יש למשפחה שלי אדמות חקלאיות. אנחנו מתפרנסים מהן. הוא מנסה להשתלט על האדמות האלה כבר שלוש שנים, בכך שהוא רועה שם את הצאן שלו ומחריב אותן. אבל ביום שני הניסיון הזה החמיר."

"רעיתי את הצאן אחרי הצהריים", עלי נזכר. "התהלכתי בשדה, ביחד עם דוד שלי, סאבר, ועם הבן שלו – ילד בן שבע. הרגשתי שזה יום מיוחד, הכל פרח, האביב התחיל. פתאום הגיעו ארבעה מתנחלים, חבר'ה צעירים. המתנחל מחוות הרועים עמד בראש, הוביל אותם. היו להם שלושה כלבים, והם פסעו במהירות בכיוון שלנו. התקשרתי לאבא שלי, לאבו מחמוד. צופפתי את הכבשים. דוד שלי סאבר נעמד לידי. ואז המתנחלים התחילו לזרוק עלינו אבנים.

עלי חמדאן עם אח הכבשים שהמתנחלים שברו את רגלה. (צילום: באסל אל-עדרה)

עלי חמדאן עם אח הכבשים שהמתנחלים שברו את רגלה. (צילום: באסל אל-עדרה)

"המתנחל הוציא אקדח וירה ירי חי לכיוון הכלבים שלנו. צעקתי עליו שיפסיק. במזל אף אחד לא נפגע. צעקתי והאבנים המשיכו להתעופף, פגעו בי, פגעו בכבשים. הוא התקרב אלי, עמד מולי, במרחק של מטר, הרים את האקדח שלו, וכיוון אל הפנים שלי.

"התחלתי ללכת אחורה. משכתי את הכבשים אתי. ואז רצתי, מהר מאוד, בחזרה אל הבית. אחר כך גיליתי שהמתנחלים תפסו עז אחת, עז אטית שנשארה מאחור – וניסו להרוג אותה עם סכין. דוד שלי סאבר מנע את זה ושילם על כך בזה שנדקר בעצמו".

סאבר מספר: "זה היה מפחיד. התקשרתי למינהל האזרחי ואמרתי להם: יש כאן מתנחלים שרגמו אותנו באבנים, והם מחזיקים עכשיו עז ומנסים לשסף לה את הגרון. התקרבתי אליהם וניסיתי לקחת בחזרה את העז, למנוע מהם להרוג אותה. המתנחל שאחז בסכין הסתובב אלי, ודקר אותי ביד. דקר אותי במקום את העז. דם התחיל לרדת. אני בקושי זוכר מה קרה. המתנחלים תפסו עז אחרת, וכבש, ושברו לשניהם את הרגליים.

"אחרי כמה דקות הגיע ויסאם, קצין מהמינהל האזרחי שאחראי על האיזור. סיפרתי לו מה קרה. ביקשתי שיעצור את המתנחלים. ויסאם סירב, ואמר: אתה צריך להגיש תלונה במשטרה הישראלית. ואז הוא הוסיף, כמי שנותן לי עצה: עדיף שתפסיקו להגיע לוואדי הזה, כדי שלא יקרו שוב בעיות עם המתנחלים – אני לא אוכל להגיע בכל פעם מחדש לכאן".

כאקטיביסט אני רואה את התהליך הזה קורה שוב ושוב: מתנחל מקבל מישראל "אדמות מדינה" שהופקעו מפלסטינים בשנות ה-80. בתמיכה כלכלית מהמדינה ומגופי התיישבות, הוא מקים על האדמות האלה "חוות רועים" – כלומר בית ודיר לצאן. אחר כך מתחילה אלימות קשה: הוא פולש לאדמות הפלסטיניות שסמוכות לחווה שלו, רועה את הצאן שלו בשדות שלהם, זורע באדמות שלהם, עוקר להם עצים – ומדי פעם גם תוקף אותם פיזית.

וזה הסיפור. בעל חוות הרועים, ימשיך לנהוג באלימות, כי 98.1% מהתלונות שפלסטינים מגישים למשטרה הישראלית נגד מתנחלים על אלימות – נסגרות בלי עונש.

יותר מ-20 חוות רועים כאלו הוקמו בעשור האחרון. עכשיו, בזמן שאני כותב את השורות האלו, מוקמת חווה חדשה מול ההתנחלות מעון, קרוב לבית שלי בתוואני, בדרום הר חברון.

חוות רועים זו דרך חדשה יחסית, יעילה מאוד ואלימה מאוד – להשתלט על אדמות פלסטיניות ולגרש מהן את החקלאים ורועי הצאן. חשוב להדגיש שהמתקפות אינן תקריות מקריות חסרות קונטקסט. זה יישום של מדיניות הכיבוש הרחבה יותר: ללחוץ על החקלאים הפלסטינים שגרים בשטח הפתוח, כלומר בשטחי C – לעזוב את אדמתם ולהפוך לפליטים בערים הצפופות שבשטחי A.

המתנחלים, שתקפו את המשפחה של אבו מחמוד באופן אכזרי, משלימים את המדיניות של המינהל האזרחי – לסרב להנפיק עבורנו היתרי בנייה בשטחי C ולהרוס לנו את הבתים. המטרה אחת, והיא ברורה כשמש: לגנוב את האדמות.

ממשטרת ש"י נמסר בתגובה: עם קבלת התלונה במשטרה נפתחה חקירה במסגרתה בוצעו מגוון פעולות חקירה ובניהם גביית עדויות ואיסוף ממצאים במטרה לאתר את החשודים במעשה. החקירה עודנה מתנהלת ואנו נמשיך לחקור במקצועיות וביסודיות במטרה להגיע לחקר האמת.

באסל אל-עדרה הוא אקטיביסט וצלם מהיישוב תוואני בדרום הר-חברון. תרגום מערבית: יובל אברהם

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בית ספר בית ג'יז. כיום מצפה הראל (צילום: רנין ג'רייס, באדיבות: זוכרות ذاكرات)

בית ספר בית ג'יז. כיום מצפה הראל (צילום: רנין ג'רייס, באדיבות: זוכרות ذاكرات)

עדים דוממים: בתי הספר בכפרים הפלסטיניים הנטושים

כמו הסיפור הציוני, גם הסיפור הפלסטיני אינו רק איבה ומלחמות. בתי הספר הפלסטיניים, שעומדים עדיין על תילם ברחבי הארץ, מעידים על סיפוריהם של ילדים שזוכרים כיצד ציירו בננות וגנבו תאנים. אין צורך לפחד מהסיפורים, רק לפתח את שריר האמפתיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf