newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדור השלישי לנכבה לוקח בעלות על הזיכרון והזהות הלאומית

בתגובה להחלטה של הנהגת העקורים להסתפק גם השנה בתהלוכת שיבה וירטואלית, צעירות וצעירים פלסטינים הובילו שורה של אירועים יצירתיים והמוניים בכפרים ההרוסים ושלחו מסר ברור להנהגה הוותיקה: הגיע הזמן להעביר את השרביט  

מאת:

העמותה להגנה על זכויות הפליטים הוא ארגון שהוקם בשנות התשעים במטרה לייצג ולקדם את זכויות העקורים הפלסטינים שחיים היום במדינת ישראל, לחזק את הקשר בין הפליטים הפלסטינים בעולם, להחיות את הזיכרון הפלסטיני של הנכבה שהתרחשה ב-1948, ולהיאבק ציבורית, חוקית ופוליטית למען זכות השיבה של הפליטים אל הכפרים והערים שנעקרו מהם.

תמונות פליטים שנשלחו ממחנות הפליטים בעולם על קיר המסגד בכפר העקור חיטין (צילום: סמאח סלאימה)

תמונות פליטים שנשלחו ממחנות הפליטים בעולם על קיר המסגד בכפר העקור חיטין (צילום: סמאח סלאימה)

אג׳נדה יומרנית זו, שהחלה עם ארגון כנסים, כתיבת ניירות עמדה ומאבק בחוקי נישול הנכסים והאדמות של העקורים (נכסי נפקדים), ביחד עם התקוות הגדולות והחזון הגדול של השיבה, התנקזו בשנים האחרונות לאירוע שנתי מרכזי שהעמותה מארגנת: תהלוכת השיבה, מצעד המוני שנערך ביום העצמאות הישראלי על אדמת אחד מהכפרים הפלסטינים ההרוסים. בכל שנה הוועד המנהל בוחר לו כפר אחד אליו נוהרים האזרחים הערבים בהמוניהם, צעירים קשישים וטף, נושאים דגלי פלסטין, לבושי רקמות וכאפיות וכל שביב של סימן שמזכיר את הזהות הפלסטינית.

המצעדים האלו תפסו תאוצה משנה לשנה והפכו לאירוע לאומי פלסטיני סימבולי וחשוב, הייתי אומרת אפילו פסטיבלי, עם במה מרכזית, נאומים לוהטים, מופעי אומנות, ודוכנים. באופן מסורתי, הטקס מסתיים בריקוד דבקה המוני שבכל שנה מעורר דיונים ברשתות סביב השאלה אם ראוי או לא לשלב ידיים ולרקוד לצלילי מוזיקה קצבית באירוע שאמור להיות עצוב במהותו, וכמובן שהפלג הדתי שמרני מתרעם כמנהגו נגד הדבקה המעורבת בין נשים וגברים.

בשנה שעברה נערך מצעד השיבה בצל מגפת הקורונה, והפעילות עברה לממלכת הזום. כתוצאה, האירוע היה רצף אחד גדול של בעיות טכניות וסבל מנוכחות דלה. קבוצה קטנה של זקני הפליטים ניסו להתמודד עם טכנולוגיה חדשה שלא שיתפה איתם פעולה, כמעט כאלגוריה לסיפור הפלסטינים עצמם. הנוכחים באותו שידור ניחמו אחד את שני בעובדה שבזכות הטכנולוגיה, האירוע כלל לראשונה גם פליטים פלסטינים מחו״ל.

להשתחרר מהזום ומהפחד

אחרי שהקורונה השתלטה לנו על החיים, חיכינו השנה בכיליון עיניים להכרזה איפה יתקיים מצעד השיבה הפעם. המגפה בדעיכה ואנחנו מלאי מוטיבציה לצאת מהבית ולעשות משהו המוני ובעל משמעות לאומית ורגשית ביום החופש הלאומי של ישראל.

לפני כשלושה שבועות יצאה ההודעה שהמצעד מתקיים בכפר חיטין בצפון, במחוז טבריה, למרגלות הר חיטין עליו שוכן המקום הכי קדוש לדרוזים مقام النبي شعيب، מקאם הנביא שועייב. יחד עם ההודעה על יעד המצעד, נודע לפעילים שכל הפעילות מתקיימת במתכונת וירטואלית באירוע זום.

הלם הכה את הפעילים: למה עוד פעם בזום כאשר כל העולם משתחרר מסביב? איך המוני היהודים יחגגו בפרקים הציבוריים שהוקמו על חורבות הכפרים הפלסטינים, ואצלנו עדיין רוצים אירוע שנכנס לריבועי הזום הארור והמאוס הזה?

כתבתי על ההחלטה התמוהה הזו ברשת, ולא רק אני כמובן; עשרות פליטים וקבוצות של פעילים מחו על ההחלטה המאכזבת הזו.

נציג ועד העקורים עלה לשידור בתחנת הרדיו אל שמס והסביר שאין לעמותה אישורים מהמשטרה ושהמצעד מצריך הרבה עבודה בשטח. הוא הכחיש את הסברה בדבר מחלוקת עקרונית בין חברי העמותה או שמדובר בבעיה תקציבית, שכן האירוע השנתי באמת עולה כסף, בעיקר עשרות האוטובוסים שיוצאים מכל הכפרים והיישובים לעבר המצעד, וישנן גם הוצאות ההפקה בשטח, כמובן. בשיאו הגיע המצעד לשלושים אלף משתתפים, והשנה היו צפויים להגיע יותר.

הביקורת על ההחלטה לקיים את האירוע באופן מקוון נשמעה מכל כיוון, אך בעיקר מצד הדור השלישי של הנכבה, הדור הזקוף שברור שהתירוץ ״אין לנו אישור מהמשטרה״ לא מספק אותו ואפילו מקומם.

דור זקוף שהתירוץ ״אין לנו אישור מהמשטרה״ לא מספק אותו. אירוע השיבה בכפר חיטין (צילום: מקבולה נסאר)

דור זקוף שהתירוץ ״אין לנו אישור מהמשטרה״ לא מספק אותו. אירוע השיבה בכפר חיטין (צילום: מקבולה נסאר)

בשנה בה התפרק לנו כמעט כל דבר מאחד כמיעוט לאומי, כאשר הרשימה המשותפת התפצלה והתרסקה, החברה הערבית מדממת מבפנים בצל הפשיעה וכאוס הנשק הבלתי חוקי והמדינה ומוסדותיה משדרים רק עוינות והסתה כלפינו, האזרחים הערבים היו כמהים לאירוע מאחד שעליו יש קונצנזוס. במקום לנצל את האווירה הקשה הזו ולהרים את הכפפה, זקני העמותה החליטו לעשות את המינימום בדמות אירוע עלוב בזום.

בנות ובני הפליטים והכפרים העקורים, כמוני וכמו העיתונאית מקבולה נסאר, שאמא שלה נולדה בחיטין, לא יכלו להיאבק ציבורית בקבוצה של בני שבעים פלוס שהתעייפו מהמאבק. לא יכולנו לכוון כלפיהם את הביקורת הנוקבת שיש לנו על תפקוד לקוי, חוסר תכנון, וסגירת הדלתות בפני דור צעיר ואנרגטי של פליטים שלא מוותר על הזהות הפלסטינית, ולא רוצה להסתפק בתמונה עם דגל בפייסבוק.

בלית ברירה, הרבה צעירים מצאו עצמם מארגנים ברשתות החברתיות פעילות אלטרנטיבות למצעד השיבה בדמות מצעדים קטנים לכפרים שונים, בלי תקציב ובלי אישורים.

כך יצא שנסעתי ביחד עם מקבולה לכפר שלה, חיטין. מקבולה הכינה קפה על האש בחצר המסגד, סימנו בווייז מיקום שבימים רגילים מוביל לכפר זיתים, והחלטנו להזמין את האנשים בכל זאת לבוא לכפר. באום אל פחם קבוצת הצעירים, שמארגנת את המחאה נגד האלימות והפשיעה וגם נגד אלימות משטרתית, הכריזה באותו יום על מצעד השיבה לכפר לג’ון, ליד צומת מגידו. לאט לאט הרשת התמלאה אירועים בכפרים כמו מיעאר, ספורייה, אל ברווה, שיח׳ דנון, כוויכאת אלבסה, ועוד.

כל קבוצה גיבשה לה תכנית ספונטנית שכללה שירת ההמנון הפלסטיני הלא רשמי, موطني מולדתי /מווטני, וחתימת התוכנית המסורתית בריקוד דבקה קבוצתי. בין הפתיחה לסיום, כל קבוצה ארגנה משהו שונה: פעילויות חינוכיות לילדים, אמנות, תערוכות, סדנאות, מעגלי שיח, והיצירתיות חגגה.

ביום ״העצמאות״ עצמו פחדנו מאוד שלא יגיעו אנשים לאירוע בחיטין. תלינו כמה שלטים מכוונים בדרך לשדה, התערוכה שצילמה מקבולה בכפר נתלתה על קירות ואבני המסגד ושרידי בית הספר. הדפסנו תמונות פליטים שנשלחו ממחנות הפליטים בעולם, במיוחד מלבנון, עשרות תמונות שלא יכולנו להדפיס את כולן, בלונים בצבעי הדגל הפלסטיני, סדנאות של מספרות סיפורי הנכבה ורשימת שירי המולדת שקיבצנו בפלייליסט אחד. בשיא החום בצהריים התחילו להגיע אוטובוסים אט אט ותוך שעה חצר המסגד התמלאה משפחות ופעילים.

בשביל העולה לחצר בה נערכה העצרת, שתי נשים החזיקו בידה של קשישה אחת שהתעקשה להגיע ליעד, בעוד צעירה נוספת צילמה את ההליכה האיטית של הסבתא.

״תפתחי את המצלמה יא בינתי, תצלמי שם את כרם הזיתים של אבא, ושם היה בית הספר, תעשי בטלפון את הדבר הזה שאתם עושים כדי שהחברים שלך יראו אותי, כל העולם צריך לראות אותי חוזרת לחיטין״, אמרה הקשישה.

בין המשתתפים ישב גם אבו אחמד, פדל אבו סוויד בן 97, וסיפר את הסיפור שלו מהיום בו גורשו מהכפר, ההגעה ללבנון, לסוריה, והחזרה אל תוך פלסטין, כולל הסיבוב הגדול שערך בין הכפרים והערים עד שהשתקע בכפר כנא. סביב הקשיש הזה, שלא בטוח שיזכה לעוד ביקור בכפר שלו, ישבו ילדים קטנים וצעירים לשמוע על הלימודים בבית הספר, העבודה בשדות ובית ספר התיכון שלו בטבריה. הנכדה של אבו אחמד מצאה את תמונת אביו של פדל, וביקשה לקחת את העותק הזה הביתה.

אבו אחמד מספר את סיפורו באירוע השיבה בכפר העקור חיטין (צילום: סמאח סלאימה)

אבו אחמד מספר את סיפורו באירוע השיבה בכפר העקור חיטין (צילום: סמאח סלאימה)

בסופו של דבר, המצעד אל חיטין היה הצלחה גדולה. באותו ערב התמונות של תהלוכות השיבה ההמוניות בכל מקום מילאו את הרשתות החברתיות, עם אותן אנרגיות, סיפורים וחוויות.

המצעדים הגדולים שהתקיימו ביוזמת פעילים צעירים ונמרצים מהדור השלישי לנכבה הפיחו בי וברבים כמוני תקווה גדולה שהזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם עדיין חי ובועט ומחכה לנו, מלאכת התיעוד הכתיבה והפרשנות של מה שהיה ב-1948 עוד לא תמה.

המסר השני שאלפי המשתתפים באירועי הזיכרון האלו שלחו לדור הראשון של הפליטים הוא שהגיע הזמן כנראה להעביר את השרביט של מנהיגות והובלת המאבק למען זכות השיבה לדור הצעיר, וכי הפחד מהמשטרה ומרגשות השכנים היהודים, שלא ימצאו חן בעיניהם תמונות של אלפי פלסטינים צועדים עם דגלי פלסטין, צריך לעבור מהעולם.

הרשתות החברתיות נותנות למלאכת ההנצחה ולתכנון השיבה בפועל אפשרויות חדשות, וצריך לאפשר לאקטיביזם השיבתי הזה לפרוח ולשגשג.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"ההצבעה היום היא תמרור אזהרה". משמאל: איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, עופר כסיף ויוסף עטאונה (אורן זיו)

הנהגת חד"ש שמרה על מקומה אך החברים העבירו מסר: דרוש שינוי

אף שבתום הפריימריז, שלושת חברי הכנסת המכהנים שמרו על מקומם, ההצבעה לוותה במתחים שמקורם בביקורות על הקו המתון של עודה מול הקו של מק"י, ועל עמדותיה של תומא סלימאן בנושאי מגדר. כעת האתגר הוא להוציא את הבוחרים לקלפיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf