היום שבו התנפצה התקווה לשמאל מזרחי-נשי ולתזוזה פוליטית אמיתית

מזה שנים חולמים שמאלנים ממוצא מזרחי על הנהגה שמאלית שתציב בחזית שלה פוליטיקאים מזרחים שגדלו והתחנכו בפריפריה. הרציונל הוא פשוט – השמאל הוא לבן, אשכנזי וקשור בעבותות עזות להיסטוריה של דיכוי המזרחים בארץ, ולכן אינו מעורר אמון והזדהות. ייצוג מזרחי משמעותי הוא לפיכך צעד הכרחי ומכריע על מנת להפוך את השמאל האקסקלוסיבי והמסתגר לשמאל רחב ועממי. המנהיגים המזרחים, לפי ההיגיון הזה, יעוררו אמון והזדהות, ויביאו מצביעים מהשכונות ומעיירות הפיתוח לחיקו של השמאל.

ההנחה הזאת נשענה ברובה על התפיסה כי ההצבעה המזרחית לימין היא הצבעת מחאה נגד מפא"י וצאצאיה הפוליטיים, ושאין לה תוכן מהותי אלא רק תוכן לעומתי ("הציבור הלא-אשכנזי שונא הכל", כדבריו של יועץ נתניהו, נתן אשל). תמיד טענתי  שזו ההנחה הכי מתנשאת על מצביעי הימין המזרחים – שההצבעה שלהם אינה רציונלית ושהם פועלים מטעמים נקמניים ורגשניים.

לצד ההבנה הזו שייצוג מזרחי בהנהגת השמאל אינו מעשה קסם שיביא את המוני המזרחים לנטוש את הימין – כי מצביעי הימין המזרחים הם ברובם מצביעים אידיאולוגיים – היה לי ברור שמחנה השמאל חייב להרחיב את שורותיו, לרענן את מסריו ולהתנער מהגזענות שלו כלפי מזרחים. למשל, להעדיף חלוקה צודקת של קרקעות ולקדם שינוי גבולות מוניציפליים על פני כיבודים והטבות לקיבוצים ולמועצות האזוריות.

בשלושת סבבי הבחירות האחרונים נראה היה שמשהו קורה. מפלגת העבודה השתנתה, ולא רק בגלל שהמוני מצביעים אשכנזים ערקו לכחול לבן.

התחלנו את סדרת מערכות הבחירות כשבראש מפלגת העבודה עומד אבי גבאי, והגענו למערכת הבחירות השנייה כשרשימת העבודה-גשר היא בהובלה מזרחית לחלוטין – הובלה שנתנה תקווה דווקא כי לא היתה רק ייצוג: עמיר פרץ משדרות, איש שלום עכשיו היוני והסוציאל דמוקרט מהנהגת ההסתדרות, אורלי לוי מבית שאן עם הרקורד החברתי הפרלמנטרי, ואיציק שמולי, נציג הקהילה הלה"טבית מתל אביב שאהוד במעגלים נרחבים של מצביעי צדק חברתי.

כך גם הגענו למערכת הבחירות השלישית, עם שלושה מזרחים בעלי רקורד של עשייה בחמישייה הפותחת של הרשימה המאוחדת, שמציגים כולם פרוגרמה שמאלית וחברתית. איך זה לא יעורר תקווה?

מלכתחילה ברור היה שמדובר בפרויקט מורכב מאוד. ספקנים מימין ומשמאל, אשכנזים ומזרחים כאחד, יצאו נגד האיחוד של העבודה וגשר, ועל אחת כמה וכמה כשהושלמה ההלחמה הטבעית-פחות עם מרצ. אבל אני ראיתי בפרויקט הזה אתגר ראוי, פרויקט שמאלי שהמשמעות שלו צריכה להיבחן לאורך זמן.

מה שנוצר כאן היה יכול להיות חיבור ייחודי, שיבנה נוכחות חיובית וצומחת בפריפריה המזרחית, לא רק בזמן הבחירות אלא בכל ימות השנה, על גבי שנים.

נזכרתי בפעילי הליכוד וש"ס שהכרתי עוד בילדותי בקרית שמונה, שהיו האנשים היחידים בעיירה שהיו מעורבים בסיוע ישיר ומיידי לתושבים, שהיו נוכחים בכל אירוע קהילתי – ודמיינתי את פרץ ולוי ושמולי ואת אנשיהם הופכים להיות האנשים האלה, ויוצרים לאורך זמן שינוי תודעתי עמוק ביחס השמאל לפריפריה, וביחס הפריפריה לשמאל. ראיתי פה הזדמנות אמיתית לבניית מחנה שמאלי חדש ובועט בהובלה מזרחית משמעותית.

אבל אז, אתמול בערב, בהודעה קצרה שבה חזרה בה מהבטחתה לתמוך בממשלה שתתמך על ידי הרשימה המשותפת, ושבה פירקה ככל הנראה כל תקווה להחליף את בנימין נתניהו בחודשים הקרובים, אורלי לוי אבקסיס ניפצה לי את התקווה הזאת.

לוי אבקסיס ניפצה לא רק את התקווה להקמתו של שמאל מזרחי, פריפריאלי וגם נשי (תקווה שהמון פעילות שטח מזרחיות פמיניסטיות אדירות התגייסו למענה) – רעיון שיהיה מאוד קשה לשקם את האמון בו עכשיו. היא ניפצה גם את התקווה של ההיתכנות של שינוי דעה, של תזוזה פוליטית, של הסמל של ח"כית מישראל ביתנו שהופכת להיות מנהיגה במחנה העבודה ומתחייבת להתנגד לחוקי העמותות, לשיח הנאמנות ולחוק הלאום.

זו תזוזה פוליטית שאנחנו כל כך צריכים. אבל בישראל גזענות נגד ערבים גוברת גם הפעם על כל שיקול אחר, גם על החזון שלוי אבקסיס היתה אחד הסמלים המרכזיים שלו.

אורטל בן דיין היא סוציולוגית ופעילה חברתית