היוהרה הובסה. ישראל חייבת לחזור למתווה שדחתה ב-2021

קיים לא מעט דמיון בין התקפת הפתע על ישראל באוקטובר 1973 לזו שהתרחשה ב-7 באוקטובר האחרון. בפן המבצעי, ראשי המודיעין לא לקחו בחשבון את התנועות בשטח. ברמה האסטרטגית, מדינה שכנה העבירה התראה שלא נלקחה בחשבון. ב-1973 היה זה המלך חוסיין וב-2023 המודיעין המצרי. בשני המקרים, הממסד הישראלי היהיר הסתמך על קונספציה מוטעית ועל מה שנראה לפני המלחמה כהצלחה היסטורית של ישראל. לאחריה הכל השתנה. הישגי מצרים וסוריה במלחמה "שיקמו את הכבוד הערבי", כפי שהמצרים כינו זאת, והעניקו פרופורציה אחרת לניצחון הישראלי ב-1967. בדומה, המתקפה הברברית של חמאס השנה היכתה בישראל בהיקף ובעוצמה שאף ארגון פלסטיני אחר לא עשה. את זה לא תצליח ישראל למחוק.

>> מתקפת חמאס חשפה באופן איום את מגבלות המשטר האחד   

כמו במלחמת אוקטובר 1973, הכישלון העיקרי באוקטובר 2023 היה מדיני. ב-1971 הציע סאדאת הסדר חלקי עם ישראל, במסגרתו תיסוג ישראל כ-30 קילומטרים מקו המעוזים של תעלת סואץ אל מיצרי המיתלה והרכס האסטרטגי של אום חשיבה. תעלת סואץ תיפתח לשיט בינלאומי, וישוקמו הערים המצריות בצד המערבי של התעלה שנהרסו בהפגזות ישראל במהלך מלחמת ההתשה. בתמורה, יעבור מספר קטן של חיילים מצרים לאזור ממנו תיסוג ישראל כדי לסמל את חזרת הריבונות המצרית, וההסכם ייצור זיקה מסיימת בין הסדר זה להסדר כולל על בסיס החלטת מועצת הביטחון 242.

בהצעה זו ניסה סאדאת לשבור את הקיפאון המדיני, והצעתו התכתבה עם רעיונות דומים שהעלה שר הביטחון דיין. אבל ראשת הממשלה גולדה מאיר לא האמינה לכוונות השלום של סאדאת, למרות שמשרד החוץ האמריקאי היה משוכנע בכנותן. לדעתה, לא היה הבדל בין סאדאת לנאצר ושניהם רצו לחסל את ישראל. גולדה מאיר התעקשה, דיין ויתר ושר החוץ הנואש וויליאם רוג'רס חזר לוושינגטון בידיים ריקות.

לאחר מלחמה איומה שבה נהרגו מעל 2,600 ישראלים וכ-300 חיילים נפלו בשבי, נחתם ב-1974 הסכם הפרדת כוחות עם מצרים. הסכם זה דומה מאוד להסכם אותו דחתה ישראל ב-1971, כאשר האמינה ערב המלחמה כי "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". זו היתה סיסמת הבחירות של מפלגת השלטון, המערך, שהיו אמורות להתקיים בשלהי 1973.

הסכם פת"ח-חמאס: מאבק עממי לא אלים והעברת השלטון בעזה לידי הרשות

בפברואר-מרץ 2021 הגיעו פת"ח וחמאס להסכמה על עריכת בחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית, למועצה המחוקקת שלה ועל כניסת חמאס לאש"ף. עוד קודם לכן, ב-2017, פרסם חמאס את מסמך "העקרונות והמדיניות". כפי שהראיתי כאן, המסמך חרג באופן משמעותי מקוויה הפונדמנטליסטים של האמנה האסלאמית והמשיך את הפוליטיזציה של הארגון. הבחירות היו אמורות להתקיים על פי הסכמי אוסלו, שאותם קיבל למעשה חמאס כעובדה קיימת, ולאחריהן אמור היה להתחדש המשא ומתן עם ישראל על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים.

כפי שכתבתי כאן, ההסכם של פת"ח וחמאס כלל התחייבות לשמור על החוק הבינלאומי, להקים מדינה בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים, להכיר באש"ף כמסגרת גג לגיטימית ובלעדית, לנהל מאבק עממי בדרכי שלום ולהעביר את השלטון הנפרד ברצועת עזה לרשות הפלסטינית.

עבאס שלח את המסמך לממשל החדש בארצות הברית ולמדינות אירופה בתקווה שהן יתמכו בקיום בחירות בהשתתפות חמאס, וילחצו על ישראל לאפשר את עריכתן, על פי הסכמי אוסלו, כולל במזרח ירושלים. החתימה של חמאס על המסמך היתה בעיניו של אבו מאזן קלף מנצח. כנראה שגם היתה הסכמה מצד חמאס לא להעמיד מועמד מטעמה לנשיאות ולהשאיר זאת לאבו מאזן, שהכריז כי ירוץ שוב. הפּתח המדיני שחמאס הסכים לאפשר משך את אבו מאזן שחזר בו מהחלטתו לפרוש.

שבע שנים קודם, ב-2014, נפגשה בדוחא, בנוכחות האמיר של קטאר ובתיווכו, צמרת הפת"ח בראשות אבו מאזן עם צמרת חמאס בראשות חאלד משעל. הפרוטוקולים המלאים של השיחות פורסמו במסמך רשמי של האמירות. בתמצית, המסר של הנהגת חמאס היה ברור: אם אתם בפת"ח משוכנעים שבמשא ומתן תוכלו להשיג מישראל מדינה בקווי 1967, לכו על זה. לא נפריע לכם.

כאשר ישראל התנגדה שהבחירות יכללו גם את מזרח ירושלים, חמאס הציע לקיים אותן בכל זאת ולקבל את המגבלה שהטילה ישראל. אבל ישראל וארה"ב הפעילו לחץ כבד על אבו מאזן לבטל את הבחירות. ודאי שהיו סיבות פוליטיות טובות לאבו מאזן לבטל את הבחירות ולחמאס לדחוף לקיומן. אבו מאזן התקפל תחת הלחץ הקשה. מבצע שומר חומות / חרב ירושלים יצא לדרך כמה ימים לאחר מכן. על פי התחקירים שפורסמו בעיתונות האמריקאית, פחות או יותר באותו זמן החל האגף הצבאי בחמאס לתכנן את המלחמה הנוכחית, חרבות ברזל / מבול אל-אקצא.

מדוע התנגדה ישראל לקיום בחירות פלסטיניות? משום שהאמינה כי מדיניותה מצליחה ושקיומן היה הורס את כל מה שבנתה. ההצלחה עיוורה את ישראל, וכמו ב-1973 היא חשבה שמעולם לא היה מצבה טוב יותר.

דרוש קיסינג'ר עכשווי

מאז 2006 הכילה מדיניות ישראל שלושה מרכיבים, שכולם נתמכו בידי ארה"ב ומדינות אירופה. ראשית, שליטה מוחלטת על רצועת עזה מבחוץ, בידול פיזי, משפטי ופוליטי של הרצועה מהגדה המערבית ותחזוקת היריבות הפוליטית של פת"ח וחמאס. במסגרת זו, ניסתה ישראל לאלף את חמאס באמצעות מימון זר שיסייע לו לאחוז ברסן השלטון, ומכות צבאיות תקופתיות כדי להעמיד אותו על מגבלות כוחו ולכפות עליו לציית לסדר הישראלי.

שנית, ישראל העדיפה לנהל את העימות עם הפלסטינים על פני פתרונו. למעשה, עם הרחבת ההתנחלויות יצרה ישראל משטר אחד בעליונותה בין הירדן לים והפכה את הרשות הפלסטינית לקבלן משנה ששולט מטעמה.

שלישית, ישראל פעלה לצמצם משמעותית את העימות הישראלי-ערבי באמצעות הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות ולהשאיר את הפלסטינים מבודדים וחלשים. החתימה על הסכמי אברהם היתה למעשה הכרזה על נטישת הפלסטינים לחסדי ישראל.

דווקא כאשר המדיניות הישראלית עמדה להגיע לשיא הצלחתה באמצעות הסכם נורמליזציה עם ערב הסעודית והשלמת החומה המשוכללת סביב רצועת עזה, שבנייתה החלה ב-2021, הכל קרס במחיר אנושי נורא לישראלים ולפלסטינים. וזה היה יכול להיות אחרת.

לא רק נתניהו עיצב את המדיניות הישראלית. הממסד המדיני והביטחוני של ישראל מאז 2006 היה שותף מלא לגיבוש המדיניות שקרסה והוצאתה לפועל. רבים מהם עדיין לא תופסים עד כמה המתקפה הברברית של חמאס מחייבת לשנות כיוון. הם חותרים לחזור לעקרונות הקודמים ולמצוא קבלן משנה שינהל את רצועת עזה מטעם ישראל, בין  אם יהיה זה גורם מקומי, הרשות הפלסטינית או גורם בינלאומי, אולם שום גורם כזה לא יוכל לתפקד ללא לגיטימציה שתוענק לו בבחירות כלליות. הוא ייתפס כלא-לגיטימי וכמשתף פעולה עם הכובש האכזר.

במילים אחרות, יש לחזור למתווה שנדחה ב-2021 כדי ליצור מציאות חדשה. זה המתווה אותו יש להעמיד מול הימין הקשה שמזהה כאן הזדמנות. הימין הקשה לא רוצה לחזור לסדר שהיה, אלא לכונן סדר אכזרי חדש נוסח הנכבה של 1948, תחילה ברצועת עזה. להגלות כמה שיותר מתושביה, לבנות בה ערי התנחלות ולידן ההתנחלויות שפונו ב-2005. אחר כך, כך הוא מקווה, אפשר יהיה ליישם את המתווה הזה בגדה המערבית.

ב-1973/4 היה זה הנרי קיסינג'ר שדחף לקטוע את המצור של ישראל על הארמייה השלישית, לגדוע יוזמה ישראלית לחדש את הלחימה נגד מצרים, והביא לחתימת שני הסכמי ביניים בין ישראל ומצרים. הסכמים אלו סללו את הדרך למסע סאדאת לירושלים ב-1977, ולהסדר שלום בתיווכו של הנשיא קרטר ב-1979. האם יש עתה גורם אמריקאי בעל משקל דומה שיעשה זאת בזירה הפלסטינית?

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה