newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החיים עם טרור משנים את פניה של ירושלים

הקבלן שדואג לעובדיו, העובדים שדקרו, הסטודנטית שמפחדת ללכת ברחוב, האישה עם מוט הברזל, ההוסטל שבו מנסים להבין את הערבים ומדריכת הטיולים המיואשת. את הצלקות של הטרור כולם נושאים ביחד ולבד

מאת:

כותב אורח: נתן אודנהיימר

חיים תחת טרור בירושלים לא משתקפים בסרטוני הדקירות או דיווחים של עיתונאים מעונבים עם אמבולנסים ושוטרים ברקע. גל הטרור הנוכחי לא רק גבה מחיר כבד בנפש אלא השפיע על המרקם החברתי של העיר. חיי היומיום של אחות בבית החולים ובעלי מעדניה בשוק מחנה יהודה מלמדים על השינויים העמוקים שהחברה הירושלמית עוברת בזמן שהיא מתאמצת להתמודד עם גל הטרור.

נדב יחיא הוא הבעלים של "באשר", מעדניה קטנה ברחוב אגריפס. כאשר לקוחות אינם פוקדים את חנותו הוא מתבונן בהולכים ובאים ברחובות השוק. "כולם", הוא אומר, "הפכו ליותר אגרסיביים, חסרי סבלנות, ווולגריים מאז שכל העניין הזה התחיל. אני מבחין בשינויים דרך המחוות הכי קטנות של אנשים. כשמישהו נתקל בסל שוק שנח לרגע על המדרכה הוא דוחף. אנשים נלחצים מהדברים הכי קטנים, וכל פעם שמישהו צועק הרחוב נתקף פאניקה כללית".

דן הוא קבלן בן 56. כבר שנים רבות שהוא חבר קרוב של עובדיו הוותיקים, רובם ערבים. לפני שלושה שבועות הם ביקשו ממנו מאבטח יהודי שישמור עליהם מאנשים אלימים המחפשים נקמה. כמעט באותה נשימה סיפרו לו שהמחבל, שלפני כחודש וחצי דקר ברעננה, עבד אצלו בפרויקט יוקרתי בשנה שעברה, כמו גם אחיו של המחבל מבית הכנסת בהר נוף.

> הכרה בדיעבד של התנחלויות היא לא כניעה למתנחלים, היא מדיניות ממשלתית

זירת האירוע בו שתי נערות פלסטיניות דקרו קשיש פלסטיני עם מספריים. אחת נורתה למוות, השנייה נפצעה (אן פאק / אקטיבסטילס)

זירת האירוע בו שתי נערות פלסטיניות דקרו קשיש פלסטיני עם מספריים. אחת נורתה למוות, השנייה נפצעה. רחוב יפו, ירושלים (אן פאק / אקטיבסטילס)

אלאה גאמל היא אחות במחלקה פנימית בבית החולים הדסה. היא הגיעה לירושלים לפני ארבע שנים מהצפון כדי ללמוד סיעוד. בבית החולים לאחיות של הדסה היא מצאה קהילה מחבקת של יהודים וערבים אשר יחד למדו למבחנים ותמכו אחד בשנייה כשעומס העבודה היה כבד או כשמשהו לא נעים התרחש בבית. החודשיים האחרונים היו הקשים שהיא חוותה מאז שהיא הגיעה לירושלים.

"באחד הערבים הלכתי לתחנת אוטובוס ליד הבית שלי והאנשים שהמתינו בה פשוט התרחקו כשהופעתי. כשנסעתי ברכבת הקלה מצאתי את עצמי כמעט לבד בקרון – אף אחד לא רצה לשבת ליד נערה ערביה ואני אפילו לא לובשת כיסוי ראש. הייתי כל כך נסערת מזה שכשהגעתי לעבודה במחלקה שיתפתי את כולם בחוויות הנסיעה המדכאות שלי. האנשים במחלקה ניסו לעודד אותי, ואפילו ניסנו לצחוק על זה, אבל היום כשאני הולכת ברחובות ירושלים אני מפחדת שמישהו יצביע עלי ויצעק 'מחבלת' כי זה יכול להוביל למותי".

בערב רגיל ליד התחנה המרכזית בירושלים צפיתי באישה מבוגרת הנושאת סל קניות ובתוכו מוט ברזל עם מסמר בקצה. בחור צעיר ומסוקרן שאל אותה לפשר הכלי והיא ענתה לו, "מי יגן עלי חוץ ממני?"

"תביאו את פיגועי התופת"

מוסטפה מחזיק בשתי עבודות. בבקרים הוא עוזר לנכה אשר עובד בכנסת להתכונן ליום עבודה, ומיד אחר כך הוא נוסע לעבודתו בהוסטל בו הוא מטפל בדיירים שמסיבות שונות אינם עצמאיים. מוסטפה בן שלושים, נשוי, ואב לשלושה ילדים. "המצב", הוא מספר, "לא משפיע על היחסים שלי עם הקולגות בהוסטל. הם מחבקים אותי".

לדיירים, לעומת זאת, יש שאלות. "האנשים שדוקרים מגיעים מאותו מקום כמוני. ההורים שלי הם מכפר קטן ליד עיסאוויה. אני ממחנה הפליטים שועפט. הדיירים בהם אני מטפל רוצים שארגיע אותם, אז אני אומר להם, 'אלו שדוקרים הם בודדים. רובנו לא כאלו'. אפילו כשהדיירים מנסים להציק לי בנושא אני יודע שזה מפני שהם רוצים שאבטיח להם שלא כולנו מרושעים או מסוכנים".

גם במזרח ירושלים, הוא מספר, הפחד שולט. "כולם לחוצים, חסרי סבלנות. אנשים חותכים אחד את השני בתורים, בכביש, אנשים נדלקים במהירות. זה משפיע על איך שאנחנו מתנהגים לחברים שלנו ואפילו למשפחה". הוא חושב לרגע ומוסיף, "אנשים פסימיים במעגלים שלי. אני מהבודדים שמנסים להחדיר קצת תקווה".

יובל הוא סטודנט לביולוגיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית. הוא גדל בירושלים בזמן האינתיפאדה. זה לא מרחץ הדמים הראשון שהוא חווה. לפני כחודש הוא אמר, "יאללה. אף אחד לא שם לב לדקירות הקטנטנות האלו יותר. תביאו עלינו את פיגועי התופת". אבל כמה ימים אחר כך, בערב בו חייל נרצח על ידי דורס, יובל שכח את הציניות שלו ולא היה מוכן לצאת את ביתו מרוב דיכאון.

לינדה גדלה בפרבר של שיקגו. בקולג' בארה"ב היא הייתה מעורבת בארגון קהילתי יהודי, תא תרבות ישראלית, והידברות בין דתית. במשך השנתיים האחרונות היא עבדה עם נשים בקהילות חרדיות ובדואיות. בעבודה החדשה שלה היא מובילה סיורים לגדה המערבית לאמריקאים יהודים שמעוניינים להיחשף לצד הפלסטיני. "פלסטינים וישראלים אחוזי אימה", היא אומרת, "הם חוששים לביטחונם ובטחון יקיריהם ולחברה ככלל. רבים מהם מבטאים דיכאון ופסימיות ובכל זאת ממשיכים לשרת את הקהילות שלהם בחריצות, אמונה ומייחלים לעתיד אחר, טוב יותר. צריכה להיות לזה איזושהי משמעות, לא?"

הטרור ממשיך. אלא שהטרור לא הופך לבאנלי, הוא משנה את המארג החברתי של העיר. כל אחד ואחת חווים זאת אחרת, אבל הטרור גורם לכולם להיות מתוחים, חסרי סבלנות, מלאי שנאה, ותוקפניים אפילו כלפי אהוביהם. גל הטרור הזה יעבור כמו אלו שלפניו, אבל ירושלמים יצטרכו להתמודד עם הצלקות שהוא יותיר.

נתן אודנהיימר הוא בן למשפחה היפית-חסידית-חילונית, ירושלמי, היסטוריון חובב וסופר בהתהוות.

> מה אתם יודעים על הפחד שמשתק את מזרח ירושלים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf