החזקת גופתו של האסיר הביטחוני היא התגלמות היהדות החדשה

כשקראתי את החלטת שר הביטחון לא להחזיר למשפחה את גופתו של נאצר אבו חמיד, שמת מסרטן בכלא הישראלי, נזכרתי בפסוקים הבאים:

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כ"א כב-כג)

גם אם שר הביטחון חושב שהגיע לנאצר אבו חמיד עונש מוות, את גופתו צריך לכבד. חילול כבוד האדם על ידי מניעת קבורתו בכבוד היא פגיעה בצלם אלוהים. זו קללת האלוהים. היא מטמאת את הארץ. במונחים של ימינו זו פגיעה בממד האנושי העל-זמני והעל-מקומי של כולנו כבני אדם. אסור לנהוג כפי שלעתים אנו רואים באיראן ובמדינות אחרות באזור שבהן עונש מוות הוא אירוע פומבי, וגופת הנדון למוות נשארת תלויה בכיכר העיר בגרדום או על מנוף.

למרבה הבושה, המדיניות הישראלית הזאת אינה חדשה. לאורך שנים מסרבת ישראל למסור לבני משפחותיהם גופות של פלסטינים שביצעו פעולות טרור או גרילה. לעתים היא קוברת אותם כאנונימיים. זה סוג של סחר בגופות, שדרכו מקווה ישראל להרתיע, לקנות שקט ולמנוע פגיעה בחיילים ואזרחים.

הממסד הישראלי אטום לא רק לעקרון של כבוד האדם והאנושיות, אלא גם ללקח הפרקטי. הוא מסרב להודות שהתייחסות לגופות פלסטיניות כאל קלף מיקוח לא מדכאת את ההתנגדות הפלסטינית. אפילו עונש מוות ללא משפט – שישראל משיתה זה שנים על חשודים בטרור וגרילה ועל מי שביצעו פעולות אלו – אינו מרתיע.

מספר ההרוגים הפלסטינים בתקופה האחרונה עלה מאוד, ובכל זאת התנגדותם לא שככה. גרוע מזה, ההסכמים הקואליציוניים מקדמים חקיקה שתאפשר הטלת עונש מוות על פלסטינים שהורשעו בטרור וגרילה. מפרקטיקה של עונש מוות בשטח ללא משפט, ישראל עומדת לעבור לביצוע טקס המתה על פי פרוטוקול שהיא כותבת. זו תגובה חולנית למצב חולני. מי יודע, אולי אם ישראל היתה מכבדת את האנושיות של הפלסטינים, הם היו עונים באותה מידה. כי גם בהם יש אנושיות.

למעשה, ישראל מנהלת מוסר כפול. היא תובעת מחמאס להשיב את גופתו של הדר גולדין ומסוריה את גופתו של המרגל אלי כהן; ישראל משקיעה מאמצים רבים לאתר את גופתו של הנווט רון ארד שמטוסו הופל בלבנון; ופעלה שנים להביא לקבורה בישראל שלושה חיילים שנהרגו בקרב סולטן יעקב במלחמת 1982. ולא רק מוסר כפול מתגלה כאן אלא גם עליונות יהודית. גופה ישראלית-יהודית שווה יותר מזו הפלסטינית.

עליונות יהודית, יש להודות, אינה רק סיסמת בחירות. היא הרבה יותר מזה. היא היהדות החדשה. העימות עם הפלסטינים עיצב מחדש את היהדות. בהיסטוריה היהודית אין תקדים למעצמה אזורית יהודית השולטת על עם אחר. במילים אחרות, אין תקדים לשילוב של כוח, ריבונות, שליטה ודיכוי של לאום אחר.

מדינת החשמונאים לא היתה מעצמה אזורית, ושליטיה של ממלכת יהודה גיירו את הנכבשים בני אדום. זו לא המציאות היום. אף אחד בישראל לא מהרהר באפשרות לגייר את הפלסטינים, אפילו לא לתת לכל הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה אזרחות או תושבות קבע במדינה. להיפך, הממסד הישראלי רוצה לדחוק החוצה כמה שיותר פלסטינים. מקדמי תפיסת העליונות היהודית מצרפים אליהם את השמאלנים והליברלים. בישראל של היום, טרנספר אינה פעולה ש"לא יעלה על הדעת" שתיעשה.

אתנוצנטריות כשיטת פעולה

הכוח, השליטה והדיכוי שינו את היהודים ואת היהדות. אכן, העם היהודי היה תמיד בעל תודעה אתנוצנטרית. יהודים כתבו, דיברו ופעלו בהתאם לתפיסתם העצמית כעם נבחר. תפיסה זו היתה היררכית בעליל: היהודי נעלה על הלא-יהודי, בין אם בתורתו, אורח חייו ודתו, ובין אם בהווייתו הנפשית והביולוגית.

בתקופה המודרנית תרגמו הוגים יהודים את תפיסת העם הנבחר לשליחות אוניברסלית-חינוכית. הם הציעו משיחיות של תכנים מלאה רצון טוב, ללא שלטון מרכזי בדמות מלך המשיח, וללא אמצעי כפייה של מדינה מודרנית. בגרסאות המוקדמות שלה זו היתה שליחות ללא טריטוריה. היא צוידה בתכנים ולא בנשק. משיחיות זו לא הסתגרה בתחומי העליונות היהודית, אלא רצתה לפרוץ אותם, לשתף ולהרחיב את גבולותיה הרוחניים.

היישוב היהודי בפלסטין, והעצמאות המדינית לאחר 1948, העניקו מסגרת טריטוריאלית ומשטרית לתפיסה זו. בן גוריון הטיף ותבע מהישראלים להיות אור לגויים. חבריו בתנועת העבודה דיברו על חברת מופת. כמובן שבכל הדורות היה פער גדול בין התפיסה העצמית של היהודים לבין התנהגותם, כמו שאפשר למצוא בארצות הברית או בכל קבוצה אנושית אחרת. אבל התודעה התקיימה יחד עם היומרה להיות הטובים והנעלים ביותר.

לא עוד. הריבונות, הכוח והשליטה בפלסטינים שינו את היהדות האורתודוכסית. האתנוצנטריות הפכה מתודעה עצמית לשיטת פעולה, משליחות אוניברסלית לדיכוי וכיבוש. המופת המוסרי הומר ב"מופת" אחר: יצוא נשק ואמצעי שליטה למשטרים שמדכאים אופוזיציה פוליטית וזכויות אדם.

במשך שנים השינוי הזה הוכחש או הוסתר. האתנוצנטריות היהודית והשליטה על הפלסטינים הלכו והתחזקו, אבל הן כוסו בנימוקי הכרח ביטחוני וזמניות. המדינה גם הכחישה את חלקה המכריע בסיוע למתנחלים לממש את תפיסת העליונות היהודית.

היהדות החדשה מציגה משיחיות חדשה. הספרות היהודית בעת העתיקה ובימי הביניים מתארת עידן משיחי שיגיע לאחר קטסטרופה גדולה. לעומת זאת, המשיחיות היהודית החדשה נולדה כתוצאה מהצלחה היסטורית: ריבונות יהודית כוח ושליטה.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת 1967 פעלו באורתודוכסיה היהודית שתי גישות: הגישה המשיחית של הרבנים לבית קוק היתה לאומנית וטריטוריאלית. היא אינה מצב עתידי ששואפים להגיע אליו, אלא המציאות הפוליטית של מדינת ישראל. ריבונות בלעדית על הארץ ושליטה בפלסטינים אינם מבוא לתקופה המשיחית, אלא היא עצמה. את הגישה הגזענית והכוחנית כלפי הפלסטינים פיתח מאיר כהנא על בסיס האתנוצנטריות היהודית.

בשנים האחרונות שני הזרמים הללו נפגשו, ואליהם מצטרפים יותר ויותר חרדים – ספרדים ואשכנזים. הם מצטרפים כפרטים וזורמים עם היהדות החדשה, משום שיש לה מאפיינים דתיים-פונדמנטליסטיים אנטי-ליברליים.

חסידי חב"ד משתלבים בזרם בעקבות המשבר שפקד אותם עם מות המנהיג שלהם, אותו מחשיבים כמשיח. חלקם אפילו מכחיש את מותו. חסידות חב"ד זקוקה למשיחיות יהודית איתנה כעירוי למשיחיות שלה. כמו הדתיים-לאומיים, גם החרדים מתרגמים את תפיסת העליונות היהודית הקלאסית לכוח, ריבונות ודיכוי. לא במקרה, הביטויים הקשים והבוטים ביותר של היהדות החדשה מגיעים מדמויות דתיות אורתודוכסיות. הם מסירים את המעטה הצדקני, ולכאורה נורמטיבי, מעל השפה המכובסת של הממסד הישן. על פי ההסכמים הקואליציוניים, הסתה לגזענות כבר אינה פעולה מגונה שמונעת התמודדות לכנסת. לפנינו משיחיות חדשה.

השפעתה של היהדות החדשה לא מוגבלת לאורתודוכסיה הישראלית. יש לה אחיזה איתנה בקהילות אורתודוכסיות מחוץ לישראל, והדיה אפילו מגיעים לחברי קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות, שחברים בהן מאמצים גרסאות דלות-שומן משיחי שלה. זו רוח הזמן. וביטויים אנטי-יהודיים ואנטי-שמיים, שמדיניות ישראל כלפי הפלסטינים מקימה לתחייה באירופה ובארצות הברית, רק מעצימים אותה. חברי הקהילות הליברליות נוטים לצופף שורות עם בני עמם נוכח המתקפות על זהותם היהודית מצד הימין הגזעני.

למרות זאת, מול היהדות האורתודוכסית החדשה ניצבת יהדות ליברלית עשירה. זו יהדות שמשתלבת בחברה המערבית ובערכיה, ומרחיבה את גבולות האתניות היהודית. היא מכירה כיהודים גם במי שהאורתודוכסיה דוחה. אין לה ריבונות ולא טריטוריה, אלא ערכים וזהות אתנית. לא פחות מכך, היא קשורה רגשית לישראל.

מרכזה של היהדות האורתודוכסית הוא במדינת ישראל, ומרכזה של היהדות הליברלית הוא בארצות הברית. דרך הזיקה לישראל משפיעה היהדות הליברלית על האורתודוכסיה בתחומי מגדר וזכויות הלהט"ב, והיא מושפעת מהאורתודוכסיה בנוגע לשליטה בפלסטינים. לא מקרה הוא שמפלגות הקואליציה החדשה נאבקות בהשפעת היהדות הליברלית, ואף דורשות לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. חוק השבות שפעם היה עבור ישראל הצהרת נוכחות אנטי-נאצית חיונית, היום הוא נטל דתי.

היהדות החדשה לא נהגתה ועוצבה בבית הכנסת ובבית המדרש כמו היהדות הקלאסית, אלא במשטר השליטה הישראלית על הפלסטינים בין הירדן לים התיכון. במרחב זה הפכו בשנים האחרונות היהודים למיעוט דמוגרפי, הם מהווים קצת פחות מחצי מהאנשים והנשים שחיים בו. אבל הם חזקים ומבוססים הרבה יותר מהפלסטינים. במרחב זה כוננה ישראל משטר אחד בעליונותה.

כל עוד נהנו היהודים מרוב דמוגרפי קטן, וקו ירוק דק ודהוי הבחין בין מתנחלים בשטחי 1967 לבין אזרחי ישראל החיים בגבולות 1949, הטיעון היהודי-דמוקרטי צלע והתקשה לעמוד. הוא היה תלוי במטפלים זרים מסורים שסיפקו תמיכה מדינית וצבאית. הסיפוח למעשה של ההתנחלויות מחק את הקו הירוק, והפך את הטיעון על מדינה יהודית-דמוקרטית ללא רלוונטי. אין יותר רוב יהודי, ולא צריך את סעיף הנכד בחוק השבות כדי ליצור רוב יהודי מלאכותי. הגיע זמנן של העליונות היהודית והיהדות החדשה לצאת מאחורי הקלעים, ולהכריז על שלטונן.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה