ההתנחלות שמממשת את פנטזיית הסיפוח בכוח הזרוע והאש

כבר כמה חודשים שגל פעולות שנאה משבש את חייהם של הפלסטינים החיים בגדה. אתמול התעוררו ילדי היישוב עינבוס הסמוך ליצהר למראה בית ספרם השרוף. ביום שישי האחרון, המאבק שמתנהל בין הרשויות למתנחלים סביב ההתיישבות במאחז הבלתי חוקי קומי אורי, הממוקם בשטח B, חצה בפעם הראשונה את גבולות הקו הירוק – כאשר הוצת מסגד בירושלים.

לפי נתוני מערכת הביטחון, ב-2019 ישראלים היו אחראים ל-256 מקרי אלימות נגד פלסטינים וכוחות הביטחון, פי חמישה יותר מב-2017.

המאחז קומי אורי משווק על ידי המתנחלים בתור "השכונה השביעית של היישוב יצהר", שהוקמה לפני שבע שנים על ידי כמה "חלוצים" במטרה "ליישב ולהרחיב את אחיזתנו בארצנו הקדושה". המאחז מונה 7 משפחות, שלאחרונה אף יצאו בקמפיין מימון המונים במטרה לחבר את הקרוואנים לחשמל.

המאחז ממוקם בשטח B – הנתון על פי הסכמי אוסלו לשליטה אזרחית של הפלסטינים ולשליטה ביטחונית מסוימת של ישראל. זאת, בניגוד ליתר המאחזים הבלתי חוקיים הממוקמים בשטחי C – שם לישראל שליטה אזרחית וביטחונית מלאה.

ההתנחלות בשטח B מעוניינת לאתגר את המערכת ולממש כבר עכשיו את פנטזיות הסיפוח, שתחת תוכנית המאה של טראמפ נראות קרובות ואפשריות מתמיד. אולם אפילו הממשלה הימנית ביותר זה שנים מבינה את הסיבוך שבהכשרת המאחז, ולכן אכיפת חוקי התכנון והבנייה בשטח הוגדרה כצורך ביטחוני.

המאבק בין המתנחלים בקומי אורי לבין המשטרה והצבא הגיע לשיאו כאשר שוטרים הגיעו לגבעה לעצור את אחד ממובילי המאבק, נריה זארוג, שהפר את צו ההרחקה מהשטח. נריה נמצא כבול להתקן מתכת המקשה על פינויו, וכך הפך למלך ה"צומוד" של המתנחלים. אך התנגדות המתנחלים לא הופנתה כלפי המשטרה או הצבא – הרשויות שאוכפות את צווי ההריסה וההרחקה – אלא, כרגיל, כלפי הפלסטינים – מטרה נוחה, קלה וזמינה שאפילו את המשטרה לא מעניינת יותר מדי.

כך, בליל יום חמישי ב-21 בנובמבר, התעוררה משפחתו של תאיר אחמד-עוואד תושב בית דג'ן (אזור ההתנחלות איתמר) בשלוש בלילה לקול פיצוץ מכוניתם. בזירה רוססו הכתובות "קומי אורי שטח צבאי סגור", "אל תתעסקו באש". עוואד סיפר ליש דין כי "מאז המקרה אנחנו לא ישנים בשקט, אנחנו כל הזמן דרוכים ומפחדים".

באותו הלילה נשרפו כלי רכב ורוססו כתובות דומות ב-3 כפרים נוספים (קבלאן, סלפית והכפר א-דיכ). למחרת, על מנת לא לחלל שבת, הוצתה מכוניתו של סלימאן אל-דין מהכפר מג'דל בני פאדל ורוססה  הכתובת "שטח צבאי סגור".

הפוגרומים נמשכו, וב-29 בנובמבר בשעה 2:30 בלילה פוצצה מכוניתו של רולנד יוסף מהכפר א-טייבה, ורוססה הכתובת "קומי אורי","שטח צבאי סגור". "אנחנו נמצאים במצב של טראומה מוחלטת. פוחדים פחד גדול [..] תחושת הביטחון שלנו התרסקה, הבית שלנו הפסיק להיות מקום מוגן ומגונן, אנחנו לא ישנים בלילות", אמר רולנד ליש דין.

ב-20 בדצמבר הוצתה באמצע הלילה מכוניתו של סאהר מהכפר פרעתא הסמוך למאחז חוות גלעד. בחצר ביתו הושארה כתובת המיועדת לשוטרי מחוז ש"י שיגיעו לזירה: "שקט יענה בשקט, ד"ש מקומי אורי". סאהר מסר כי "מיום האירוע אנחנו חיים בפחד. אני לא ישן בלילה, שלא יקרה לנו מה שקרה בכפר דומא".

אירועים אלה הם רק דוגמאות בודדות. ארגון בצלם תיעד מאז אוקטובר 13 אירועים של השחתת רכוש, וארגון יש דין תיעד 21 אירועים כאלה.

ב-15 בינואר 2020 הרסו כוחות מג"ב והמינהל האזרחי שני מבנים בגבעה. תגובת המתנחלים לא איחרה לבוא בדמות שורת אירועים סביב יצהר: בכפר מאדמא מתנחלים ניפצו חלונות של בית מגורים וניסו לפרוץ לבתים ביישוב. אירועים נוספים התרחשו גם בעוריף וחווארה. עשרה ימים לאחר ההריסה הותקפו חקלאים בבורין ואושפזו, מצבם הוגדר בינוני. ואתמול,  כאמור, הוצת בית ספר בעינבוס.

גם העליון מתח ביקורת

ארגון יש דין מלווה נפגעי עבירה פלסטינים קרוב ל-15 שנה, ועוקב אחרי הטיפול בתלונותיהם המוגשות למחוז ש"י של משטרת ישראל. 91% מהתיקים שבמעקב נסגרו ללא הגשת כתב אישום. כך, גם כשהקורבנות אוזרים אומץ וניגשים להגיש תלונה במוסדות הכיבוש, עם אמונה קטנה בלב שאלה יעשו צדק, תלונותיהם נופלות על אוזניים ערלות.

כבר בשלב זה ניתן לשער שחקירת האירועים שתוארו תסתיים בלי חשודים, בלי כתבי אישום – ובוודאי שבלי שתחושת הביטחון של הקורבנות תשוב אליהם. רב הסיכוי שהתיקים ייסגרו בעילה של "עבריין לא נודע", כמו 64% מהתיקים שבמעקב – שכן עבריין ערבי בהכרח נודע ויהודי לעולם לא נודע. חלק אחר של התיקים ייסגר ככל הנראה בעילת "חוסר ראיות מספיקות", כמו 21% מהתיקים שבמעקב – כי כמה אנרגיה כבר נשקיע באנשים שאפילו אינם אזרחי המדינה?

הטיפול בתלונות של פלסטינים ספג לאחרונה ביקורת חריפה גם משופט בית המשפט העליון יצחק עמית, שכתב במקרה אחד כי  "ככל שהטיפול בתלונה שהוגשה על ידי העותר משקף את אופן הטיפול בתלונות המוגשות על ידי תושבים פלסטינים למשטרת ש"י, הרי שהדבר מטריד, בלשון המעטה. למעשה, למעט גביית הודעה מהעותר ניתן לומר כי לא נעשה דבר, ודומה כי המעט שבמעט שנעשה, נעשה כדי לצאת ידי חובה טרם סגירת התיק".

התרגלנו לראות את המשטרה והצבא פועלים בשיתוף פעולה הדוק עם המתנחלים. אך המאבק סביב קומי אורי הוא מאבק נדיר יחסית בין הצדדים, שבו המתנחלים מראים למשטרה מיהם אדוני הארץ על ידי פגיעה בפגיעים – פלסטינים שביטחונם ושלוותם מופקרים ממילא לגחמות המתנחלים. הפעולות האלימות האלה לא גוררות תגובה משמעותית של המשטרה, שנדמה כי ויתרה על אכיפת החוק על המתנחלים ועניינה בבירור תלונות פלסטינים שנתפשים כאויב, אם אי פעם היה כזה, פוחת מיום ליום.

כך מופרת הן חובת ההגינות הבסיסית של הרשויות והן החובה המוטלת על ישראל מכוח הדין הבינלאומי לשמור על ביטחונם של הפלסטינים. אמנם זכות הגישה שלהם לערכאות לא נפגעת, אך מתרוקנת בפועל מתוכן. וכך גם אנו למדים איזו סיטואציה ביקשו למנוע מנסחי אמנת ז'נבה, כאשר ניסחו את הסעיף האוסר על העברת אוכלוסייה של המעצמה הכובשת (ישראל) לשטח הכבוש – שכן אז פערי כוחות בין הכובשים לנכבשים הופכים בלתי ניתנים לגישור, ובהכרח מפלים את הנכבש לרעה.

בימים הקרובים ודאי נשמע את מנהיגי הימין מאשימים את הפלסטינים ומשתמשים בסירובם כמקור הלגיטימציה המרכזי לסיפוח חד צדדי. אך זה יהיה לא יותר מעוד מופע של האשמת הקורבן – הפלסטינים, שלא לקחו כל חלק בגיבוש התוכנית ושממשיכים להיות חשופים לאלימות מדי יום.

מעניין אם יבוא היום שבו יבחנו בבית הדין בהאג את המערכת הפתטית שמעמידה המדינה לבירור תלונותיהם של פלסטינים, בראי חובותיה של ישראל על פי המשפט הבינלאומי. מעניין עוד יותר מה זו תוכל לטעון בפניה, לאור כישלונה בפיענוח האירועים. עד אז נקווה שדומא # 2 לא ממתין לנו ממש מעבר לפינה.

הכותב הוא מתמחה אצל עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של ארגון יש דין