הדימויים הסותרים של אוסלו שממשיכים לחיות בקרבנו
הדרך לשלום. בגידה וכפירה. סיפור כיסוי לכיבוש. שלושים שנה מאוחר יותר, הסכמי אוסלו, והמדיניות ההרסנית שהולידו, המיתוס עדיין חי וקיים, ומשמעויותיו רבות וגמישות
באוסלו נקבעו קווי המתאר ויחסי הכוחות שממשיכים לעצב את ישראל-פלסטין עד היום הזה. שוטרים פלסטינים חוגגים את כניסתם ליריחו, לצד חיילים ישראלים, ב-13 במאי 1994 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)
העבור כל מי שמכיר אפילו רק מעט את המזרח התיכון, אוסלו היא יותר מאשר בירת נורבגיה. במשך 30 שנה, השם סימן את סדרת ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף בשנות ה-90 של המאה שעברה. מהסכם העקרונות, שנחתם ב-1993, ועד הסכם ואי, ב-1998 (ההסכם הרשמי האחרון שקשור לתהליך), באוסלו נקבעו קווי המתאר ויחסי הכוחות שממשיכים לעצב את ישראל-פלסטין עד היום הזה.
אוסלו הפכה גם לפרדיגמה, מסגרת מושגית קבועה עם הנחות וציפיות נלוות, לחשיבה על האופן שבו הישראלים והפלסטינים אמורים להגיע לפתרון הסכסוך.
אבל בצורה פוסטמודרנית קלאסית, אוסלו נולד כרעיון מפורק. כל הצדדים הרלוונטיים ראו בהסכמים משהו שאחרים לא ראו, וניסו להתאים אותם למטרותיהם הפוליטיות הספציפיות – שלעתים היו שונות מאוד זו מזו ואף סותרות.
מה שנשאר מאוסלו, חוץ מאשר תוצרי המדיניות, הם הדימויים המבוזרים לגבי הכיוון שכל צד חשב שהוא הולך אליו. השימוש, ולעתים הניצול, של אוסלו כמושג קיבל חיים משלו; פענוח המשמעות שלו עבור כל אחד מהצדדים הרלוונטיים חושף הרבה על הכיוונים שאליהם הם רוצים ללכת.
בשטח, המדיניות שנותרה מאוסלו ברורה מאוד, גם אם היבטים מסוימים אינם תמיד גלויים לעין בלתי מזוינת: השליטה הצבאית הכוללת של ישראל על הגדה המערבית ועזה (גם במקטעים של אזורי A ו-B, שלכאורה תחת שליטה, ולו מסוימת, של הרשות הפלסטינית, מתקיימות פלישות תדירות של הצבא, מה שקיבל אישור בהסכמי אוסלו); השליטה האזרחית המלאה שלה והתרחבות ההתנחלויות ברוב שטחי הגדה, שהוגדרו כשטח C; המגבלות הכלכליות על החברה הפלסטינית דרך פרוטוקול פריז; תיאום עם כוחות הביטחון הפלסטיניים, שבפועל משמשים ככוח עזר לצבא הישראלי; והמגבלות הקולקטיביות על תנועה פיזית של פלסטינים, שמיושמות באמצעות משטר היתרים קולוניאליסטי וחסר כל הגיון.
בניגוד לכך, "תהליך" אוסלו עצמו – המשא ומתן שהגיע להסכמי ביניים מותנים לכינון של אוטונומיה פלסטינית מוגבלת ללא החלטות לגבי המעמד הסופי שלה – נתקע לפני 25 שנה. אף שבמקומו הגיעו דיונים על פתרון מקיף של שתי מדינות בתחילת שנות ה-2000, ושוב ב-2008, גם המסלולים האלה כשלו. אבל הדימוי של אוסלו – המשמעויות הרבות שמתעוררות כשמעלים את הביטוי – עדיין קיים.
המשמעות הנדיבה ביותר היא של הארכיטקטים. כפי שאמר לי חבר המשלחת הישראלית למו"מ, יוסי ביילין, לפני יום השנה ה-20 להסכמים, אוסלו נראתה כמו דרך בטוחה לקראת הסכם מקיף יותר. משני הצדדים היו מי שניסו לחבל בתהליך, אבל ביילין האמין שאילו ראש הממשלה יצחק רבין לא היה נרצח ב-1995, התהליך היה מוביל למו"מ על המעמד הסופי, ובסופו של דבר גם להסכם שלום.
הארכיטקטים מהצד הפלסטיני מבינים את הדימוי הזה בצורה נדיבה אף יותר, ומשליכים את ההשתוקקות שלהם להגדרה עצמית לאומית בצורה של מדינה על הסכם שמעולם לא הזכיר מדינה פלסטינית. בשל כך, בשנה הראשונה של הסכמי אוסלו, פלסטינים שהשתתפו בסקר לגבי התהליך תמכו בו במידה רבה, וראו בו צעד ראשון לקראת עצמאות. אבל התקוות שלהם, וגם שיעורי התמיכה בסקרים, התרסקו במהירות; בקיץ 1995, יותר מ-80% לא בטחו בכוונות של ישראל.
כשנחתם המסמך הראשון של אוסלו ב-1993, הימין הישראלי כבר ראה בו אסון. הימין החילוני – וכפי שנחשף לאחרונה, ממשלתו של רבין עצמה – חשש שהרשות הפלסטינית החדשה לא תרסן את פעולות הטרור. ואכן חמאס, ומתנגדים אחרים להסכם, יזמו מתקפות טרור, במיוחד אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב-1994.
קשה לשכוח את עמדתו של הימין הלאומני-דתי בישראל. המחנה הזה רואה בתנ"ך מסמך היסטורי-אמיתי, שלפיו אלוהים נתן לעם היהודי את השליטה בכל שטח הגדה של היום (ומעבר לכך). אין הרבה טעם לעסוק בזה. אבל עבור המיעוט הקיצוני הזה, הסכמי אוסלו היו בגידה ברצון האל, שעלולה לעכב את בואו של המשיח. כל השיקולים האחרים – דמוקרטיה, החוק הבינלאומי, האנושות – נחשבים לזוטות.
עמימות קונסטרוקטיבית
שלושים שנה לאחר מכן, הימין ממשיך עדיין להתייחס לאוסלו כסכנה וכפירה. מה שהשתנה הוא שהניצים הביטחוניים הישראלים שבעי רצון מהמדיניות שהולידו ההסכמים. אוסלו מאפשר את החדירה העמוקה של ישראל לחיים הפלסטיניים, באמצעות מנגנונים פיזיים, צבאיים, בירוקרטיים ואמצעי מעקב מתוחכמים. אוסלו מאפשר את השליטה הצבאית של ישראל על כל הגדה ועל עזה באמצעות שליטה בגבולות ובמרחב האווירי והימי, ולא ישירות באמצעות חיילים על הקרקע. מיותר לציין שלפי התפיסה הדתית, שטר הקניין שנתן אלוהים לעם ישראל על הקרקע גובר על זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ועל האיסור לכבוש שטחים במלחמה.
הדבר היחיד שהשתנה בימין הישראלי הוא התיאבון שלהם. במקום לנסות למנוע מאוסלו "לתת שטחים", הימין פירש מחדש את ההסכמים כהבטחה לבעלות על כל השטח. כיום, הימין משתמש בחלוקה לאזורי A, B ו-C שנקבעה באוסלו כדי להאשים את הפלסטינים בהשתלטות על אזור C – אף שכל פרויקט ההתנחלויות, כוח הרסני גלוי נטול כל הצדקה ביטחונית, קיים כולו באזור הזה.
השמאל הישראל נצמד לחזון של הארכיטקטים של אוסלו במשך עשורים. פוליטיקאים ופעילי שלום כאחד ראו בתהליך מסילת רכבת אל העתיד. כשהנוף הפוליטי של ישראל התהפך – על ידי ההתנקשות ברבין ועלייתו של מתנגד אוסלו בנימין נתניהו – המונחים "ירדו מהפסים" ו"בחזרה למסלול" נשמעו בכל מקום. עבור השמאל, הכוונות של אוסלו היו אמיתיות; ישראל רק היתה צריכה לעלות בחזרה על המסילה.
ישראל "ירדה מהפסים", ורק היתה צריכה לעלות עליהם בחזרה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באזכרה לרצח רבין בהר הרצל בירושלים, ב-1 בנובמבר 2017 (צילום: מרק ישראל סלם / פול)
לבסוף, הקהילה הבינלאומית נתלתה בדימוי של אוסלו כדי להנציח את מה שאפילו הפובליציסט תומס פרידמן מה"ניו יורק טיימס" כינה לאחרונה "הפנטזיה המשותפת שהכיבוש הישראלי של הגדה המערבית הוא זמני בלבד". לא מדובר רק בממשלות. בגלל אוסלו, חברות בינלאומיות נהרו לנהל עסקים בישראל, ומדינות ערב הסירו את איומי החרם בגלל ההנחה לגבי סופו העתידי של הכיבוש.
עד היום, ממשלות ומוסדות באירופה ממשיכים להזרים כספים לאגדת ה"אנשים לאנשים" שנכללת בפרדיגמת אוסלו. דיונים בין ישראלים לפלסטינים אינם רעים כשלעצמם, אבל הרעיון שדיאלוג נעים כזה יכול לעמוד בפני הכוח ההרסני של ההתרחבות הישראלית, העוולות היומיומיות של הכיבוש, או נחשולי המבצעים הצבאיים, הוא פשוט מופרך.
כפי שטוענת מיה סוירף, מנהלת הקרן החדשה לישראל בגרמניה, "פערי הכוחות גדלו כל כך מאז שנות ה-90, ואי אפשר לקיים מגעים פנים מול פנים בגלל שהפלסטינים לא יכולים להשיג היתרים, עד שהפלסטינים אומרים, 'למה אנחנו צריכים להיפגש כשהמצב שלנו רק הולך ומחמיר'… ואז הישראלים אומרים שאין עם מי לדבר בצד השני – ובזמן הזה המוסדות מעמידים פנים שאנחנו רק צריכים לתת עוד כסף לעוד פגישות". זה חלק מהפיקציה של אוסלו, ואולי היא גורמת לכמה אנשים להרגיש טוב עם עצמם, אבל זו בוודאי אינה הדרך להשיג שלום.
איך מושג פוליטי מקבל אינסוף משמעויות גמישות? תהליך אוסלו היה מעוגן ב"עמימות קונסטרוקטיבית", גישה שנתפסה פעם כאסטרטגיה חכמה למשא ומתן. אחרי הכל, אוסלו לא היה הסכם שלום, כפי שמסתמן מגרסת הקריקטורה שלו, אלא דחיית העיסוק בסוגיות הליבה של הסכסוך, מבלי לקבוע את השלב הסופי הפוליטי של הפתרון. אם לא היה אזכור של מדינה פלסטינית בהסכם סופי, כיצד היתה בניית ההתנחלויות יכולה לפגוע בתוצאת החלוקה? אם לא היתה החלטה ברורה לחלק את ירושלים (שאני אישית מתנגדת לה), מדוע שישראל לא תחבר בין שני חלקי העיר תחת שליטתה הבלעדית לנצח?
איני יכולה להכחיש שהתלהבתי מאוד מאוסלו בתחילת הדרך. הייתי בת 21 ועדיין גרתי בצפון אמריקה כשאוסלו הפציעה בחיינו. היא הפכה מיד למגדלור, שמשך אותי לאזור שבו חשבתי שאוכל לתרום לקידום השלום בתוך המסגרת הזאת.
שנים של חיים במקום הזה, של לימוד וחפירה, היו צריכות לעבור כדי שאודה במה שאוסלו עשתה לשלום. ראיתי איך המדיניות שנבעה מאוסלו איפשרה בשטח את העמקת הכיבוש ואת הפגיעה הגוברת בחיים הפיזיים והפוליטיים של הפלסטינים. התברר שהחלומות האישיים שלי לא תאמו את המציאות הפוליטית הממשית; היתה לי ברירה, להתנתק מהמציאות הזאת או להכיר בקיומה. אך ישראל, הרשות הפלסטינית והשחקנים בזירה הבינלאומית המשיכו להציג את הדימוי הפיקטיבי של אוסלו כתהליך חי וקיים, בניסיון להסתיר את האמת שכל מי שהתקרב קצת היה יכול לראות.
עכשיו, במבט לאחור של שלושה עשורים, אני מרגישה שניתן לסכם את אוסלו בצורה הטובה ביותר באמצעות הדיאלוג המפורסם מאליס בארץ הפלאות של לואיס קרול, בין הגיבורה חסרת הביטחון לבין חתול צ'שייר שובב:
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן – "
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי".
"בתנאי שאגיע לאנשהו".
"אה, בטוח שתגיעי, אם רק תתמידי בהליכה".
ד"ר דליה שיינדלין היא יועצת פוליטית וחוקרת מדעי המדינה. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
