newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הגברים הערבים שרואים את האור הפמיניסטי בקצה המנהרה

איבראהים החל להתנדב בארגון פמיניסטי עוד בתיכון, מוחמד ראה אשה נרצחת מול עיניו, עבד אלרחים למד פמיניזם מסבתא שלו, ובליע' גילה את כוח הרשתות החברתיות. שיחות עם ארבעה גברים שמאמינים שהחברה הערבית בדרך לשינוי מגדרי

מאת:

בכל מחאה נגד רצח נשים בחברה הערבית, תמיד אפשר היה למצוא גברים. אבל בשנים האחרונות מספר הגברים הערבים, המתנדבים בארגוני נשים או מעורבים במאבק נגד אלימות כלפי נשים, עלה. אז מי הם הגברים הערבים המגדירים את עצמם פמיניסטים, מיהם הגברים שנוכחותם בפעילויות שלנו נותנת לנו משב רוח מרענן במאבק העיקש הזה, מה הביא אותם למחוזות הפמיניזם?

"כולם רוצים לשלוט בנשים ולהחליט בשבילן". מוחמד חדאד בהפגנה בלוד (צילום: עמותת נעם)

"כולם רוצים לשלוט בנשים ולהחליט בשבילן". מוחמד חדאד בהפגנה בלוד (צילום: עמותת נעם)

הלכתי לשוחח עם ארבעה גברים כאלה.

"אין הפרדה בין המאבקים"

את איבראהים טאהא הכרתי בעודו צעיר בן 16. הוא התנדב בארגון נשים נגד אלימות, נער מלא מרץ, חייכן שמדבר על פטריארכיה ודיכוי נשים בקרב מיעוט לאומי מדוכא.

עברו כמה שנים ופגשתי אותו באוניברסיטת תל אביב, סטודנט לעבודה סוציאלית בן 26, גבר צעיר ומרשים שלא מפסיק ליזום. איבראהים הוא היום מנהל שותף של ארגון הצעירים הערבי-יהודי רעות סדאקה ומעורב חברתית ופוליטית. הוא ממשיך לקפוץ על כל הזדמנות לתרום למאבק הנשים הערביות למען חופש, צדק ושוויון.

איבראהים מספר, שהוא רואה בחשיבה פמיניסטית חלק בלתי נפרד ממאבק חברתי כולל שעשוי להביא אותנו לחברה בריאה יותר, לטובת נשים וגברים. "מה שמשך אותי לפמיניזם הוא שאין הפרדה בין המאבקים, ראייה הוליסטית שרואה את הקשר בין דיכוי המוחלשים והמודרים מכל הקבוצות, לא רק נשים. אני יכול להבין מעגלי הדיכוי שעוברת למשל הקהילה הגאה, את הפמיניזם הקווירי הרדיקלי או אנשים עם מוגבלויות. אין סלקציה בין המאבקים״.

מבין כל המאבקים והתופעות החברתיות מה משך אותך למחוזותינו?

"

להבין את מעגלי הדיכוי. איבארהים טאהא

להבין את מעגלי הדיכוי. איבארהים טאהא

המאבק הפמיניסטי הוא לא מחוז שלכן בלבד, הוא גם שלי, אני שותף לו, ויש לי אחריות ומודעות לפריווילגיות שנולדתי לתוכן בתור זכר ערבי. תיקון העוול הוא במחוזותיי. הוא משחרר גם אותי. אם המאבק הפמיניסטי מבקש לפרק את התפקידים המגדריים לתוכם נולדנו, אז הוא אמור לפרק גם התפקידים המגדריים שנכפו גם עלי".

כמו רבים מהגברים הפמיניסטים, איבראהים מציין את אמא שלו כמודל הראשון לפמיניזם שלו. "היא לא הגדירה את עצמה פמיניסטית במובן שאני מכיר היום", הוא אומר, "אבל במעשים שלה, בחיי היום יום, היא שברה כל התבניות המגדריות המסורתיות של חלוקת תפקידים ואחריות בבית, מהדברים הקטנים עד הגדולים, והצליחה".

לפי איבראהים, צריך לקחת אחריות ארוכת טווח על בניית נרטיב אחר – החל מהבית, דרך גן הילדים, ועד בית הספר – נרטיב שמאתגר את הסיפור הקיים ומציע אלטרנטיבה מפורטת לפרטי פרטים, מההתנהגות של ההורים עד אחרון המחנכים.

מרגיש אחריות לבנות שלי

איבראהים גדל כאמור בארגוני נשים. אבל חיפשתי גבר ערבי, שעבר תהליך פמיניזציה של הגבריות שלו בגיל מבוגר יותר. מוחמד חדאד, בן 32 מרמלה, הוא דוגמה כזו. מוחמד הוא פעיל חברתי פוליטי, מחנך ומעורב במיזמים חברתיים רבים הקשורים למאבק באפליה וגזענות, שיח בין דתי ועוד. המאבק באלימות נגד נשים לא נמצא בלב הפעילות שלו, אבל הוא הגיע למחאות שארגנו בלוד ולאט לאט התחבר לפעילות.

"פגשתי את הדיכוי בתיכון", מספר מוחמד. "כרכז פר"ח נתקלתי בחסמים של נערות ערביות מרמלה בדרך לאוניברסיטה, נתקלתי בנערות שנאלצו להתארס ולהתחתן לפני הבגרויות. לכולם יש דעה, וכולם רוצים לשלוט בהן ולהחליט בשבילן, והייתי צריך ללמד אותן לתמרן בין הגברים האלה כדי לשרוד ולהגיע לחוף מבטחים".

מוחמד נשוי לבחירת ליבו מנאר, מורה בבית ספר תיכון, ונולדו להן שתי בנות.

אז אבו אל אבנאת (אבי הבנות), איך אתה מגדל אותן במציאות פטריארכלית גברית כזו?

"האמת שאני ואמא שלהן מנסים בכל דרך אפשרית לבנות מציאות אחרת סביבן. הגדולה שלי בכיתה א׳, ואני מרגיש אחריות עצומה לגדל ילדה חזקה עם מודעות עצמית וביטחון בלתי ניתן לערעור. אני חייב להיות מודל חיקוי לגבר מסוג אחר בחיים שלה, ומקווה שהיסודות שאני בונה נכונים ובריאים. אין שום דבר שיבטיח עתיד יותר שוויוני וצודק עבורן. לפעמים בא לי לעוף מפה ולהתחיל מחדש במקום הרבה יותר פתוח ומשוחרר, ואז אני חושב שממש לא. למה לוותר?"

שחזרנו, אני והוא, אירועים והפגנות רבות ברמלה ובלוד, וגם רגעי נחת. מוחמד מספר שאחד מהרגעים הכי קשים שהוא חווה היה כשנקלע לזירת הרצח של שאדיה מוסראטי בדצמבר 2018. הוא ראה את הילדים שלה סביב אמם, המתבוססת בדמה וגוססת, התקשר לאמבולנס ולא ידע מה לעשות.

"התמונה של הבת שלה, הקטנה בת ארבע, שוכבת ליד אמה ומנסה להעיר אותה לא יצאה לי מהראש חודשים רבים", מתאר מוחמד. "איזו מציאות חיים תחיה האשה הזו? איך אפשר להישאר אדיש למציאות הזו, הייתי חייב לעשות מעשה".

מוחמד רואה את האור בקצה המנהרה, את הצעירות שפורצות דרך, את הרשתות החברתיות, שנותנות במה למאבקים, לסיפורים ולחיבורים. "המודעות שיש לגברים צעירים לזכויות נשים גדולה יותר. יש דברים שפעם לא העזנו לדבר עליהם", הוא אומר. יחד עם זה, הוא מודע לכך שהדרך לא חלקה. ככל שהשיח הפמיניסטי נעשה ברור וחד יותר, "ככה יהיו קיצונים מהצד השני שימשכו לשמרנות ולהקצנה דתית. אני רואה שיש צעירים שמאמצים בקלות דעת טרמינולוגיה שוביניסטית שמשמרת את הכוח אצלם".

"אני צודק, גם אם אני לבד"

במסע חיפוש אחרי פלסטיני פמיניסטי צעיר, מצאתי נער בן 19. לעבד אלרחים חאג' יחיא יש אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. "בתור נער חוויתי בריונות מצד בני נוער אחרים, דחייה ולעג", מספר עבד אלחלים. "הרגשתי שרוצים שאהיה תוקפני ולא נעים כדי להתקבל. מצד שני, השיח עם התלמידות בכיתה היה לי נעים, מכובד, מלמד ועמוק.

"הלחץ החברתי הזה להיות משהו שהוא לא אני ולא מדבר אלי עורר אצלי שאלות רבות על תפקידים מגדריים ועל ההבניה המעוותת של אישיות הגבר והאישה. אני רציתי לאתגר את זה. ככל שהותקפתי, לעגו לי והעליבו אותי, הבנתי שכנראה אני צודק, גם אם אני לבד. תרגמתי את זה לגיבוש עמדה עצמאית, גם אם היא מאיימת על האחרים. ויכוחים בנושא מגדר היו לי גם עם נערות, ולא רק עם גברים שוביניסטים. גם הן מפנימות את הדיכוי".

סבתא עבדה בחקלאות. עבד אלחלים חג' יחיא עם סבתו

סבתא עבדה בחקלאות. עבד אלרחים חג' יחיא עם סבתו

עבד אלרחים הוא הבן הבכור במשפחה עם שלושה בנים ובת אחת, אמא גננת בפעוטון ואבא קבלן חשמל. אחותו, הוא מספר, תלמידה מחוננת ובונה את עצמה לקראת מסלול אקדמי. את הידע הפמיניסטי שלו הוא רכש לבד מקריאה ומהרשתות החברתיות.

תוך כדי המסע הזה, הוא העמיק את הקשר דווקא עם סבתא שלו. כבר מילדות הוא חש שהיא אישה חכמה מאד וחזקה. היא סיפרה לו שהפסיקו לה את הלימודים בילדות כדי שתטפל באחים שלה ותעבוד בחקלאות. היא התחתנה בגיל מוקדם, ילדה בגיל מוקדם, עבדה בעבודות קשות, ועד היום עומדת על הרגליים. "הסיפור שלה עורר אצלי מחשבה, שעברו שבעים שנה מאז סבתא שלי היתה צעירה, ודיכוי נשים לא השתנה הרבה".

עבד אלרחים מלא תקווה שהעולם ישתנה. הוא רואה הרבה גברים וצעירים שרוצים להשתלב במאבקים למען נשים, למען ילדים, בעלי חיים ואיכות סביבה, "זה נותן לי אמונה שאנחנו בכיוון הנכון", הוא אומר. לא פלא שהעמוד שלו נקרא super human.

עבד אלרחים השאיר אותי נפעמת ומלאת תקווה. ואז הגעתי לסיפור של אחד החיילים שהתגייסו למערכה הפמיניסטית בחברה הערבית (סליחה על המיליטריזם המילולי שלי) בזירה הכי חשובה כרגע והיא התקשורת.

"מדברים על דברים שהיו טאבו"

בליע׳ סלאדין הוא אחד המשפיענים ברשתות החברתיות בערבית, שדרן טלוויזיה ויזם חברתי. "זכויות אדם הוא נושא שחשוב לי מאז שהייתי נער מתבגר", מספר בליע'. "שמעתי הרבה סיפורי נשים שנרצחו בגלל שמועות, בגלל שמישהו אמר למישהו משהו על מישהי".

אבל הסיפור של אמו הוא ששינה את הדרך בה הוא מתבונן על כל הנשים הפלסטיניות. אמו עבדה בחקלאות שנים ארוכות, לא השלימה לימודיה, התחתנה וילדה שלושה ילדים. אבל הזכות לרשת את האדמה שאותה עיבדה במו ידיה נשללה ממנה מעצם היותה אשה. המנהגים והמסורת המפלה נשים בירושה העניקו את הזכות הבלעדית על האדמה לאחיה הזכרים.

אחרי 15 שנים של נישואים, האמא הזו סללה לעצמה דרך חלופית, השלימה את הלימודים בגיל מאוחר, בנתה קריירה חדשה וקיבלה תואר אקדמי. בליע' התבונן מהצד במסלול שעברה אמו, הפנים שיש לו חלק במציאות הזו, והחליט לשנות משהו.

"הייתי אבוד בתיכון, מבולבל עם הזהות שלי, הארכתי שיער והיו לי בעיות דימוי גוף", אומר בליע'. "לעגו לי, הותקפתי ונידו אותי. קראו לי 'בת', 'הומו'. כל הקללות שקיבלתי היו על רקע מגדרי. התחלתי לשאול את עצמי למה קללה ופגיעה צריכות להיות קשורות בנשים? התחלתי לקרוא ולעיין באתרים של תנועות לזכויות אדם, פמיניזם וחילוניות והבנתי שזה מתאים לי ולסט הערכים שלי.

אמו התחילה קריירה אקדמית בגיל מבוגר. בליע' סלאדין עם אמו

אמו התחילה קריירה אקדמית בגיל מבוגר. בליע' סלאדין עם אמו

"תמיד יש סביבי גברים שוביניסטים. הם שולחים לי הודעות ותגובות מלאות כעס ושנאת נשים בנוסח 'מה חסר להן, לנשים?'. אני עונה בצורה אובייקטיביות וכותב על מספרים, פערי השכר, שיעור האלימות כלפי נשים, ייצוג נשים. איך הם יתווכחו עם עובדות?"

בליע׳ חושב שהמפתח למשימה הקשה של בניית גשרים בין הפעילות הפמיניסטיות לגברים פלסטינים, כדי שיוכלו להתחבר למאבק המשותף, הוא הבנה של ההדרגתיות. "להתחיל מאיפה שהגבר נמצא, בלי קיצוניות אידיאולוגית פמיניסטית טהרנית. לכולנו יש שרידים של שוביניזם במוח, גם לפמיניסטיות הדגולות". טוב, אני לא יכולה להכחיש את זה, גם לי יש שאריות מהנגע הזה בדם.

כפעיל בתחום המדיה, בליע' מזהה מהפכה של ממש בשיח הפלסטיני בנושא פמיניזם בחמש שנים האחרונות. "תמיד יהיו כאלה שיאשימו את הקורבן ויכתבו דברים קשים", הוא אומר. "אני התחלתי בשיח בנושא הומוסקסואליות בחברה הערבית. אם אני משווה את המתקפה שחוויתי אז לרמת השיח היום – אז יש תקווה. היו דברים שהיו בגדר טאבו אצלנו, והיום יצאו החוצה ויש דיבייט. לאט לאט, עם הכתיבה, תוכניות הטלוויזיה, האקטיביזם ברשתות, תגובות פה ושם – הדברים נפתחים. לכן אני מלא תקווה שאנחנו כחברה נתקדם ולא נחזור אחורה בנושאים פמיניסטיים. אין דרך חזרה".

אני חולמת שאל ארבעת הגברים המפעימים האלו יצטרפו גברים נוספים, הם יתחזקו וימשיכו את המהפכה של הגבריות הפלסטינית המודרנית. מה שלמדתי מהם שכנראה המטלה העיקרית במשימה הזו מוטלת על כתפינו הנשים, הסבתות והאימהות, מודל החיקוי והמחנכות הראשונות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf