הבליץ קריג של לוין ורוטמן מול מלחמת השוחות של נתניהו

כמו שההפגנה ביום חמישי האחרון בירושלים לא היתה "הפגנת המיליון", אף שכך אמרה הכרזה שהיתה תלויה מעל ראשי הנואמים, היא גם לא היתה הפגנה למען "הרפורמה המשפטית", ולכן הנואמים לא טרחו להיכנס לפרטי הרפורמה. היא היתה הפגנת נגד: נגד בית המשפט העליון וכל מי שתומך בו, כמובן, אבל בראש ובראשונה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו; וההצלחה שלה, אם אכן היתה כזו, צריכה להדאיג אותו.

כדי להבין את הקונטקסט של ההפגנה, אולי כדאי להיעזר בדימויים מעולם המלחמה. ב-4 בינואר 2023 שר המשפטים, יריב לוין, ויו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן, יצאו למתקפת פתע לחיסול הכיסים הליברליים בחברה הישראלית. לא ברור עד כמה נתניהו היה מעורב בתכנון המתקפה ובעיתוי שלה, אבל מרגע שיצאה לדרך, לא היתה לו ברירה אלא להציג אותה כאילו היתה שלו.

אנחנו מכירים מצבים כאלה בהיסטוריה של ישראל. היום אנחנו יודעים שמנחם בגין לא היה מודע לתוכניות המלחמה בלבנון שהכין שר הביטחון שלו, אריאל שרון, יחד עם הרמטכ"ל, רפאל איתן. הוא לא היה מודע שהם מתכננים "אורנים גדול", אבל זה לא מנע ממנו לצאת לסיורי ניצחון בלבנון בשלבים הראשונים של המלחמה. ייתכן מאוד שהדינמיקה בין נתניהו ובין לוין ורוטמן דומה לדינמיקה שהיתה בין בגין לשרון ואיתן.

בלי למתוח יותר מדי את ההשוואה בין מלחמת לבנון הראשונה לבין ההפיכה המשטרית, אפשר לומר שבשני המקרים המתקפה הסתמכה על הערכה שהצד השני חלש ומפולג, ולכן אפשר יהיה להכריע אותו תוך זמן קצר. אבל די מהר ההערכה הזו התגלתה כשגויה, או לכל הפחות לא הביאה בחשבון את ההשלכות הרחבות שמתקפה כזו יכולה לחולל. וברגע שהמתקפה נקלעה לקשיים, מעמדו של השליט התערער גם הוא.

לוין ורוטמן האמינו לעצמם, כאילו ההכרעה נופלת כולה בכנסת, ולכן רוב של 64 ח"כים אמור להספיק כדי להעביר כל מהלך שהם רוצים. הם לא צפו את הפגנות הענק ואת ההתמשכות שלהן, ולא את ההתגייסות של תעשיית ההייטק ושל ראשי המשק נגד הרפורמה.

הם בוודאי לא חזו שההתנגדות לרפורמה תגיע לכדי איום בסירוב המוני של טייסים, אנשי כוחות מיוחדים וסייבר, התחומים שהעליונות הצבאית של ישראל נשענת עליהם. והם בוודאי לא העלו על דעתם שהנשיא האמריקאי יעמוד מול המצלמות ויגיד שישראל "הולכת לכיוון לא נכון", ולכן אין לו שום כוונה להיפגש עם נתניהו בתקופה הקרובה. בקיצור, הם זלזלו בעוצמתה של החברה האזרחית, וגם בחשיבות הלגיטימציה הבינלאומית, וגילו על בשרם שהן הרבה יותר חזקות ממה ששיערו.

לא פחות חשוב מכך, לוין ורוטמן העריכו הערכת יתר את הכוח שלהם. תוך כדי הסתערות הם גילו שהקואליציה שלהם הרבה יותר רופפת משחשבו. חלקים ניכרים במעמד הבינוני המזרחי העדיפו לשבת על הגדר או אפילו לעבור לצד השני, כפי שמעידות ההפגנות שהגיעו בעוצמה בלתי צפויה למעוזי ימין כמו נתניה או באר שבע, ממש בעורף של הליכוד. אפילו החרדים, שהאינטרס שלהם בריסוק כוחו של בית המשפט העליון נראה ברור, בחרו לתפוס עמדה ניטרלית ברגע שהמתקפה של לוין ורוטמן נקלעה לקשיים.

שלא במקרה, ב"הפגנת המיליון" כמעט לא היו חרדים, וגם הבייס הליכודניקי לא הופיע בהמוניו. זו היתה בעיקרה הפגנה של הימין הדתי-מתנחלי, של הכהניסטים ושל האלמנטים הפרו-פשיסטיים בליכוד, המיוצגים על ידי לוין, אלמנטים שמייצגים מיעוט במפלגה, אם להאמין לסקר ערוץ 12 מיום שישי, שלפיו לוין מקבל תמיכה של 13% ממצביעי הליכוד, טיפה יותר מיואב גלנט, שהתייצב כביכול כאויב הרפורמה, והרבה פחות מניר ברקת, שלא דיבר כמעט בכלל על הרפורמה.

ברירה כמעט בלתי אפשרית

על התוצאה קשה להתווכח. מושב החורף עבר בלי שהועברה אפילו אחת מהרפורמות שהבטיח לוין.  מתקפת הפתע הובסה בקרב הראשון. וכאן נכנס נתניהו לתמונה. מרגע שהבין שהמתקפה איבדה מומנטום, ושאם תימשך היא עלולה להסב נזקים אדירים למדינת ישראל, ליציבות הקואליציה וכמובן לו עצמו, הוא התחיל ללחוץ להקפיא אותה. לא לגנוז – משום שביסודו של דבר נתניהו תומך בהחלשת מערכת המשפט ובחיזוק הרשות המבצעת, ובעיקר בחיזוק הראש המבצע – אבל להקפיא. לוין ורוטמן, שהצלחת המחאה הורידה אותם ממרומי אופוריית הניצחון הקל לקרקע המציאות, נאלצו להסכים.

נתניהו מציע למעשה לימין לחזור לעמדות המוצא שלפני הכרזת המלחמה של לוין ורוטמן, לחזור לשוחות, למלחמת חפירות, אם להשתמש שוב בז'רגון הצבאי, ולחכות לשעת כושר כדי לתקוף שוב. מלחמת חפירות היתה במשך שנים המומחיות של נתניהו, מה שנהוג לכנות "סטטוס קוו". לתקוף את "האליטות", אבל לחבק את ההייטק; ללחוש ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי", אבל לפאר את תל אביב הקוּלית ואת החופש לקהילה הלהט"בית; לדבר על "פתרון שתי המדינות", אבל למחוק את הקו הירוק ולרסק את הרשות הפלסטינית; לשווק את ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לבוז לחוק הבינלאומי.

לכאורה, הימין הפשיסטי היה צריך לחטוף בשתי ידיים על ההצעה של נתניהו. הרי הימין נמצא בשלטון, יש לו רוב מוצק בכנסת, עומדים לרשותו מוקדי כוח אדירים, בראש ובראשונה היכולת להפעיל אלימות, מדינתית ופרטית. אם הוא נכנס למלחמת חפירות, היתרון יהיה בצד שלו. אבל ההפגנה מול הכנסת הראתה שלימין הפשיסטי אין כרגע כוונה כזו. לוין, סמוטריץ', בן גביר, רוטמן ואחרים יצאו למלחמת חייהם, והבקשה של נתניהו לחזור לחפירות נראית להם ביטוי של חולשה, אם לא בגידה של ממש.

כדי להבין למה הימין הפשיסטי דוחה את ההצעה של נתניהו, צריך לחזור למהות המהלך. ב-1982, שרון דיבר על "שלום הגליל", אבל התכוון למעשה למלחמה שתחסל סופית את הקיום הלאומי הפלסטיני על ידי כיבוש ביירות והקמת משטר פרו-ישראלי בלבנון. ב-2023 לוין וחבריו מדברים על "רפורמה משפטית", אבל מתכוונים למעשה למהלך למיסוד העליונות היהודית בשטחים הכבושים ובתוך ישראל.

כך תופסים מובילי ההפיכה המשטרית את המושג "דמוקרטיה יהודית". מדינה שנשלטת אך ורק על ידי יהודים ודואגת אך ורק ליהודים. ההצעה של "עוצמה יהודית" שהממשלה תחליט ש"ערכי הציונות" יהיו "ערכים מנחים" בניהול המדינה היא ביטוי ממצה של הכיוון הזה. ריסוק מערכת המשפט וחיסול כוחם של הכיסים הליברליים בחברה היהודית הם רק נזק אגבי בדרך למטרה הנעלה הזו.

ההבנה, המודעת או הלא-מודעת, שזו למעשה מטרת ה"רפורמה" יכולה להסביר את היעדרותו מההפגנה ביום חמישי של הבסיס הליכודי, שהערכים הליברליים דווקא חשובים לו; ואת היעדרות החרדים, שריסוק הלאומיות הפלסטינית לא ממש מעניין אותם.

דווקא משום שלוין, רוטמן וחבריהם הם מהפכנים, הם רואים בנתניהו שריד של ה"Ancien Regime", המשטר הישן. הם מעמידים בפניו ברירה כמעט בלתי אפשרית. או ללבוש שוב את מדי הקרב ולהסתער יחד איתם על בית המשפט במה שנראה – לפחות בעיניו של נתניהו כרגע – כמערכה אבודה; או להסתכן בהפלת הממשלה שלו, מה שעשוי להגביר את הסיכויים שיורשע בדין ויישלח לכלא. ההפגנה ביום חמישי נועדה להזכיר לו את האמת המרה הזו.

העובדה שהבליץ קריג של לוין ורוטמן נכשל לא אומר שהם מוותרים על המערכה. להפך. נראה שזה אפילו מגביר את הנחישות שלהם. מה שמסבך עוד יותר את המצב הוא העובדה שמחנה המחאה גם הוא לא ממש יודע מה לעשות עם ההצלחה המפתיעה שלו להדוף את מתקפת הימין. נראה שהחלק השמרני במחאה, שמאוד בולט בין הנואמים וכנראה גם במטה המאבק, מוכן לקבל את הרעיון של מלחמת חפירות. כלומר לחזור למצב של ה-3 בינואר 2023, לשמור על עמדות הכוח הלא מבוטלות שלו בחברה, בכלכלה, בצבא ובמערכת המשפט, ומשם להתגונן מול נתניהו וממשלתו – ולקוות שהיא תתפרק ותפסיד בבחירות.

בין המפגינים נראה שיש חלק שרוצה לנצל את ההצלחה כדי לשנות באופן מהותי את כללי המשחק בחברה הישראלית, להפוך אותה לדמוקרטיה מהותית באמצעות כינון חוקה או חוק יסוד שוויון. החלק הזה גם מטה יותר אוזן לקריאות לא לחזור לסדר הישן, לא במה שנוגע ליחסים בתוך החברה היהודית (אשכנזים-מזרחים, קרקעות), לא במה שנוגע ליחסי יהודים-פלסטינים בתוך ישראל, ואפילו במה שנוגע להמשך הכיבוש. אבל החלק הזה במחאה עדיין חלש, וגם אין לו תוכנית של ממש איך לחולל את השינוי הזה.

כמו שההצלחה המספרית של ההפגנה ביום חמישי לא הצליחה להסתיר את הסדקים במחנה הימין, ככה ההצלחה המספרית העוד יותר גדולה של המחאה נגד ההפיכה המשטרית לא מצליחה להסתיר את העובדה שהמחנה המתנגד לממשלת הימין מפוצל, ובוודאי שאין לו תוכנית פעולה מוסכמת. דבר אחד בטוח: הקרב הזה רחוק מלהסתיים.