הבחירות לאיחוד האירופי והסכסוך הישראלי-פלסטיני

בסוף השבוע האחרון נערכו הבחירות לפרלמנט האירופי בכל מדינות האיחוד – שיאו של אחד הניסיונות הפוליטיים המורכבים והמרתקים בעולם. יש מי שקוראים לפרלמנט "הדמוקרטיה הרב-לאומית הגדולה בעולם" ויש מי שמסתפק ב"בחירות הדמוקרטיות השניות בגודלן בעולם" (אחרי הודו). אבל לאיחוד האירופי יש מאפיינים שמקשים על ההשוואה שלו למקרים אחרים. טועים מי שמדמיינים את האיחוד בתור "ארצות הברית של אירופה", וגם מי שחושבים שמדובר בקואליציה לא-טבעית ורופפת שימיה ספורים. האיחוד יכול להתקדם בשני התרחישים, אבל כרגע הוא משהו אחר לחלוטין.

הסיפור הגדול של הבחירות הוא ההצלחה הדרמטית של הימין הקיצוני בצרפת, בדנמרק ובבריטניה. הגוש המתנגד לאיחוד (היורו-סקפטים) התחזק מאוד. הוא אינו קרוב לרוב בפרלמנט (וגם לא במדינות החברות באיחוד כמובן), אבל הוא מוביל את סדר היום הפוליטי במדינות רבות, כלומר הסוגיות המהותיות עבורו הן הסוגיות שהמערכת עוסקת בהן.

ההצלחה של מרין לה-פן והחזית הלאומית בצרפת מציבה אתגר רציני לציר הגרמני-צרפתי, שהוביל את האיחוד מימיו הראשונים. התחושה אצל פרשנים רבים היא שקו השבר המסורתי של האיחוד האירופי השתנה, וכעת המאבק הוא לא בין ימין שמרני-דתי לשמאל סוציאליסטי (ממילא שני המחנות התקרבו בתפיסותיהם בסוגיות מהותיות), אלא בין תומכי האיחוד למתנגדיו.

על הסיבות להצלחת היורו-סקפטים, בראשן מדיניות הצנע שהובילה גרמניה כתגובה למשבר הכלכלי, כבר נכתב הרבה לאחרונה, ואני לא אעסוק בכך כאן. הטור הזה יעסוק במשמעות התוצאות לנוכח המבנה המסובך של האיחוד, ובהשפעתן על הסוגיה הישראלי-פלסטינית, שהאיחוד הפך בה לאחרונה לשחקן משמעותי.

הפרלמנט לא יפרק את עצמו

הכותרות הגדולה הראשונה מהבחירות היתה ההישג של מרין לה-פן, שמתעלה אפילו על ההעפלה של אביה ז'ן מרי לה-פן, מייסד "החזית הלאומית" לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת ב-2002. לה-פן הגיעה למקום הראשון בבחירות והיא תזכה למספר הרב ביותר של נציגים מבין ה-74 שלהם זכאית צרפת (כנראה כשליש).

בבריטניה מפלגת העצמאות (UKIP) זכתה גם היא במקום הראשון – זו גם הפעם הראשונה שלא השמרנים ולא הלייבור מנצחים בחירות כלליות בממלכה (התוצאות עגומות במיוחד לשמרנים, שהגיעו למקום השלישי). מפלגת העם הימנית קיצונית ניצחה גם בדנמרק עם 27 אחוז מהקולות, באוסטריה הימין הקיצוני גרף חמישית מהקולות, אם כי מפלגת החירות האוסטרית הדגישה התנגדות למהגרים יותר מאשר התנגדות לאיחוד עצמו.

תוצאות בעלות משמעות סמלית חשובה הן ההצלחה של הניאו-נאצים להכניס נציג לפרלמנט מגרמניה וכמובן חדירת "השחר הזהוב" היוונית לפרלמנט. יוון אגב היא המדינה היחידה שבה הניצחון היורו-סקפטי היה משמאל – מפלגת סיריזה שקיבלה יותר מרבע מהקולות.

מעט מפתיע הוא הכישלון של היורו-סקפטים בהולנד; באיטליה ובספרד מפלגות השלטון ניצחו גם בבחירות לפרלמנט האירופי; בספרד מועמדים שהתנגדו לצנע ספציפית הצליחו יותר ממי שהתנגדו לאיחוד כולו. למרות הכל, נראה שהספרדים מאמינים באיחוד.

מה המשמעות של הצלחת הימין הקיצוני והיורו-סקפטים? נתחיל במה שהיא לא – לא יהיה רוב בפרלמנט האירופי של מתנגדי איחוד, ואפילו לא משהו שקרוב לכך. לימין וליורו-סקפטים יהיו מעט יותר ממאתיים נציגים, לעומת יותר מ-520 לנציגים של הפוליטיקה האירופאית המסורתית: הימין השמרני (212 נציגים על פי המדגמים), השמאל הסוציאל-דמוקרטי (187), הליברלים (72) והירוקים (55). גם כך, נציגי הגושים הגדולים בפרלמנט נוטים לשתף פעולה בזמן האחרון, והדינמיקה החדשה עוד תעודד את התהליך הזה (יש 751 נציגים בפרלמנט, כך שצריך קרוב ל-400 בשביל קואליציה מתפקדת).

חשוב לציין שגם אם הימין הקיצוני היה חזק עוד יותר, המסלול לפירוק האיחוד, במידה שהוא בכלל קיים, אינו עובר דרך הפרלמנט. הפרלמנט האירופי אינו מציע חקיקה אלא רק מאשר, ולמרות שסמכויותיו גדלות בהדרגה, אי אפשר עדיין לחשוב עליו כמו על פרלמנט לאומי, שהוא המקור העיקרי לריבונות ולחקיקה בדמוקרטיה. את החקיקה באיחוד מציעה הנציבות (שהיא קצת כמו הזרוע המבצעת של האיחוד), המורכבת מנשיא, שמאושר על ידי הפרלמנט, ומנציגי המדינות.

לכך צריך להוסיף את העובדה שהיורו-סקפטים אינם גוש אחד, אלא אוסף של סיעות ואפילו אינדיבידואלים, שבחלקם אינם אוהדים זה את זה, בלשון המעטה. מפלגת העצמאות הבריטית כבר הודיעה שלא תשתף פעולה עם לה-פן הגזענית, וזו מצידה הייתה בעלת ברית של וילדרס ההולנדי, שספג מפלה בסוף השבוע. למרות קווים משותפים, יש מתח מובנה בין ימין קיצוני "ישן", המונע מהתנגדות להגירה (ויש יאמרו – שנאת זרים וגזענות), לבין היורו-סקפטים, שהתחזקו בעיקר בשל המשבר הכלכלי, ויש מתח גדול עוד יותר בין יורו-סקפטים שמאליים לימנים, כמו שחשפו התוצאות ביוון.

לבסוף, יש מעין סתירה פנימית בין הרצון לפרק את האיחוד או להגביל את כוחו, לבין הצורך לשתף פעולה בכך מעבר לגבולות הלאומיים. שווה למשל לזכור שהייתה עלייה בשיעור ההצבעה לאיחוד בבחירות האלו, וזו כשלעצמה – למרות התחזקות היורוסקפטים – הצבעת אמון מסוימת באיחוד. בשורה התחתונה מתנגדי האיחוד יזכו להרבה זמן במה בפרלמנט החדש ועוד יותר זמן בתקשורת, אבל היכולת שלהם ליזום מדיניות או אפילו לעצור אותה תהיה מוגבלת ביותר.

אלא שלתוצאות הבחירות יש חשיבות פוליטית גם במדינות המרכיבות את האיחוד, וזהו ההיבט המשמעותי של ניצחון היורו-סקפטים. הקואליציות השולטות במדינות השונות יהיו חייבות להגיב להצלחת הימין הקיצוני אם הן לא ירצו לראות שחזור של תוצאות הבחירות לפרלמנט בבחירות הלאומיות הבאות. כך לדוגמה, UKIP נגסה במאגר הבוחרים של השמרנים בבריטניה, ואם דיוויד קמרון ירצה לעצור את הסחף הוא יצטרך להקשיב לבוחרים האלו, ואפילו למנהיג המפלגה נייג'ל פרג'. לאחרונה כבר אפשר לשים לב לשינוי בטונים של השמרנים ואפילו הלייבור כלפי UKIP. אתה לא יכול לפסול מראש את מי שרבע מהבוחרים תמכו בו.

ההתפתחויות בצרפת אפילו חשובות יותר, כי בריטניה ודנמרק הן מלכתחילה יורו-סקפטיות במקצת, ואילו פריז הייתה המקום החשוב ביותר לאיחוד, אחרי ברלין. מרין לה-פן ואביה כבר קראו לפיזור האספה הכללית ש"איבדה את אמון העם", ומעמדו של פרנסואה הולנד מצוי גם כך בשפל.

השאלה שאיש אינו יודע להשיב עליה היא מה יקרה אם מדינה מסוימת תחליט לפרוש מהאיחוד. בסופו של דבר, זה המבחן הגדול ביותר לסמכותן של קואליציות פוליטיות (כמו שמלחמת האזרחים האמריקאית הוכיחה). אין מנגנונים המסדירים פרישה שכזו, ורק המחשבה על הסבך הבירוקרטי והמוניטרי הכרוך בה היא כאב ראש רציני, אבל התרחיש הפוליטי אינו בלתי אפשרי.

אם ההצבעה בצרפת, דנמרק, אוסטריה ובריטניה היתה צעד מחאה ושחרור קיטור (ויש משהו בבחירות לפרלמנט האירופי, כמו בבחירות מוניציפליות, שמזמין התנהגות כזו מצד הבוחרים), אז אנחנו אולי נראה יותר חקיקה נגד זרים אבל האיחוד ימשיך לתפקד והמחויבות אליו לא תתערער. אבל אם התוצאות האלו מצביעות על סחף פוליטי מהותי גם במערכות הפוליטיות הפנימיות, המשחק עתיד להשתנות לחלוטין.

ישראל, הפלסטינים והאיחוד

2013 היתה שנת מפנה בכל הנוגע לתפקיד שממלא האיחוד האירופי בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במידה רבה, מדינאות חוץ היא הצד המוגבל ביותר של האיחוד, ובמשך שנים אי אפשר היה בכלל לדבר על דיפלומטיה אירופאית. כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון, שהובילה ליצירת התפקיד של נציב עליון לענייני חוץ (וכמובן, משרד גדול המתפקד תחתיו), שינו את התמונה, ובמשברים באוקראינה כבר דיברו על "מדיניות האיחוד" שייצגה קתרין אשטון, ולא (רק) על המדינות החברות.

בישראל, הכישלון האמריקאי בשיחות השלום לצד הצעדים האירופאיים בנוגע להתנחלויות (הבולטים היו ההגבלות על מענקים, שהובילו למשבר הוריזן 2020, וכן היוזמה לסימון מוצרים מההתנחלויות) יצרו אצל רבים את התחושה שהאיחוד הופך לשחקן פעיל באזור. בימין יש הרואים באיחוד את אחד הגורמים העוינים ביותר לישראל כרגע, גישה שהובילה להשפלתם בפומבי דווקא של מי שנחשבים פרו-ישראלים במיוחד כמו יו"ר הפרלמנט מרטין שולץ. בשמאל האיחוד הפך לתקווה החדשה לסיום הכיבוש, אחרי שהתברר שוושינגטון אינה מסוגלת או מעוניינת בכך.

אלא שהאיחוד כאמור אינו "ארצות הברית של אירופה", וקתרין אשטון אינה מקבילתו של ג'ון קרי. מדיניות החוץ של האיחוד נולדת עדיין במדינות החברות, ויש אפילו שטענו שמינויה של אשטון האנונימית נועד לא לגזול תשומת לב בינלאומית משרי החוץ וראשי הממשלות של המדינות החברות.

אשטון (כמו גם נשיא הנציבות זוז'ה מנואל ברוזו ובעלי תפקידים נוספים) יתחלפו בעקבות הבחירות, ומי שיתפוס את מקומה לא יתחיל מסעות דילוגים באזור. האירופאים תמכו בקרי והם מחכים לסימן מארצות הברית לגבי המשך הדרך. המדיניות האירופאית העצמאית, במידה שהיא קיימת, היא השיקלול של סך כל ההסכמים והצעדים הבירוקרטיים שהאיחוד מוביל.

כבר עתה אירופה נמנעת מלחדש את ההסכם מול ישראל מ-2005 (Action Plan) לאור הקיפאון בתהליך השלום. צעדים בירוקרטיים שיאכפו את תוקף ההסכם בגבולות הקו הירוק בכלל, יסמנו מוצרים מההתנחלויות, ואולי יורחבו בעתיד לחברות וגופים הפועלים בהתנחלויות הם הסוגיה שצריכה להטריד את ישראל בנוגע ליחסיה עם האיחוד.

מי שסבור שהבעיה של ישראל היתה עם אשטון באופן אישי, כמו שנתניהו וליברמן רמזו לעתים קרובות, פשוט משלה את עצמו. למדינות החברות נוח היה להביע את אי שביעות הרצון שלהם מישראל באמצעות בריסל, ולא לחבל ביחסים הבילטרליים, אבל שרי החוץ ואפילו ראשי הממשלות גיבו תמיד את ההחלטות הנוגעות אלינו, והטענה לפיה מדובר ביוזמות של פקידים בבריסל היא מסוג ההגזמות שנועדו ליצור בציבור הישראלי את התחושה ש"הכל בסדר".

פקידים בבריסל התקשו להעריך בשבועות האחרונים כיצד ההצלחה של היורו-סקפטים (שהיתה צפויה, אבל לא בממדים האלו) תשפיע על מדיניות האיחוד באזור. בגדול, הימין באירופה אמפטי יותר לממשלה בירושלים ונוטה להימנע מביקורת או מעימותים עימה, אם כי הוא רחוק מהברית ההדוקה של הימין הישראלי עם הממסד הרפובליקני בארצות הברית, והוא גם תמך בצעדים נגד ההתנחלויות.

באשר לימין הקיצוני וליורו-סקפטים, התמונה לא ברורה עדיין. ישראל הרשמית נמנעה בעבר מקשרים עם הימין הקיצוני בגלל העבר הפשיסטי ואפילו הנאצי שלו ובשל האנטישמיות הבוטה של רבים מתומכיו (ז'אן מרי לה פן, למשל, נהג לומר שתאי הגאזים הם פרט שולי במלחמת העולם השנייה). בשנים האחרונות ניכרת התקרבות של הימין הישראלי ושל הימין הקיצוני האירופאי, וייתכן שעם הפיכתו לכח מרכזי באירופה התהליך הזה יואץ. בצוק העיתים, יהיו מי שיגידו, לא בוחרים חברים.

למרות שלדעתי יש משהו אותנטי ואפילו מעורר כבוד בהתנגדות של היורו-סקפטים לתוכניות הצנע, להקרבתו של הדרום האירופי על מזבח הכשלונות של המגזר הפיננסי ולניהול היבשת המורכבת והרב-גונית הזאת בידי פוליטיקאים מברלין וטכנוקרטים מבריסל – תלונה קבועה באיחוד היא על "הגירעון הדמוקרטי" שלו – המאזן הכולל של הימין הקיצוני באירופה הוא עגום למדי. תחת כנפיו חוסים לא רק פנסיונרים צרפתים וספרדים שנרמסו תחת גלגלי האיחוד, כמו שראשיו אוהבים לטעון, אלא גם כנופיות ששורפות דירות של זרים ומחללות בתי קברות יהודיים, קפיטליסטים ציניים ודמגוגים לאומנים המתגעגעים לתקופות המחרידות ביותר באירופה ובעולם. אלו אינם הכוחות שישראל רוצה להיות מזוהה עימם.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+