האם גם הפלסטינים צריכים להיזהר מבית הדין בהאג?

פלסטינים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמחו על ההודעה של פָאטוּ בֶּנְסוּדָה, התובעת הראשית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, על ההחלטה לחקור את פשעי המלחמה והכיבוש של בכירים ישראלים, אזרחים ואנשי צבא כאחד.

פשעים אלה נגד בני העם הפלסטיני הם חלק ממתקפה שיטתית על הזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הפלסטינים על אדמתם, על ריבונותם, על עצמאותם ועל שליטתם במקומות הקדושים. ההמתנה להחלטה הזאת נמשכה זמן רב, ומשמעותה עדיין לוטה בערפל ומעוררת שאלות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

שמחתם של הפלסטינים היתה כפולה ומכופלת כשראו כי ממשלתו של בנימין נתניהו הקפיאה או לפחות האטה את צעדיה לסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. נראה שישראל חוששת מעימות עם בית הדין הבינלאומי בהאג, על אף הזלזול השחצני שהפגינה כלפיו וכלפי החלטותיו, ולמרות הדמוניזציה שלה כלפי בית הדין והתובעת הראשית, שהגיעה אפילו עד כדי האשמתה של זו באנטישמיות.

עם זאת, אף שהפלסטינים מעדיפים לא לדבר על כך ולא להכיר בכך, הם מבינים היטב כי כפי שבית הדין בהאג עשוי להכיר בזכויותיהם ובסבלם, כך הוא עלול גם להפליל אותם עצמם באותם אישומים המופנים כלפי הישראלים.

פלסטיני רעול פנים מגדודי חללי אל-אקצא, במצעד בצפון רצועת עזה, ב-29 בדצמבר 2019 (צילום: פאדי פהד / פלאש90)

פלסטינים המשתייכים לפלגים שונים פועלים באופן לא לגיטימי, ואי אפשר להצדיק את מעשיהם כ"מֻקַאוַמַה" (התקוממות או התנגדות לכיבוש), לכל הפחות על פי המשפט הבינלאומי. זו המציאות, גם אם נסכים עקרונית שאי אפשר לשפוט על פי אותו קנה מידה את מעשי התליין ואת תגובת הקורבן.

הרשות הפלסטינית מודעת לנושא ולמודת ניסיון ממסקנות דו"ח גולדסטון, שגינה את ישראל אך לא ניקה את הפלסטינים מאשמה. ייתכן שהמודעות לכך היא שהניעה את יו"ר הרשות, מחמוד עבאס, לבקש מכל פלגי ההתנגדות לחתום על הסכמתם להצטרפות לאמנת רומא הבינלאומית, מקור הסמכות של בית הדין בהאג. זהו צעד מכין להצטרפות הפלסטינים לבית הדין הבינלאומי ולהחלת סמכותו על שטחי הרשות. הפלגים נענו לדרישתו, בהבינם כי בסופו של דבר מה שחשוב הוא שישראל תיענש על פשעיה.

האם כל התקוממות לכיבוש מותרת?

הכיבוש עצמו הוא פעולה לא מוסרית. הכיבוש הישראלי מתחילתו אופיין בהתנחלות, בהגליה, בהפקעה ובעקירה. מתוך כך ברור מאליו שכדי להשיג את מטרותיו ינקוט הכיבוש הישראלי אמצעים לא מוסריים – פגיעה בגוף ובנפש, מעצרים, הגליה, הריסת בתים, מבצעים צבאיים ומעשי מלחמה, מעשי תוקפנות ועונשים קולקטיביים, גניבת אדמות ומשאבים, גזענות על כל צורותיה, אפליה גזעית נגד תושביה המקוריים של הארץ, ועוד.

ההתקוממות נגד הכיבוש היא פעולה מוסרית לחלוטין מעצם מהותה, והיא שואבת את הלגיטימיות שלה מחוקי אדם ואלוהים, מהחוק הבינלאומי ומאמנת האו"ם. עם זאת, כדי להישאר מוסרית עליה להשתמש באמצעים מוסריים כדי להשיג את מטרותיה. ההתקוממות חייבת להשתמש באמצעים שעומדים ברף הלגיטימיות של מטרתה ומאבקה. אך זה לא תמיד המצב.

פלסטינים בודקים את הנזק אחרי תקיפה אווירית ישראלית בחאן יונס, ב-14 בנובמבר 2019 (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)

חלק מפעולות ההתקוממות הפלסטינית הן בנות ענישה לפי החוק הבינלאומי, והתובעת בֶּנְסוּדָה ובית הדין שלה עשויים לבחון אותן. מסיבה זו בדיוק התגלעו חילוקי דעות היסטוריים בזירה הפלסטינית בסוגיית שיטות המאבק בכיבוש: מצדו האחד של המתרס עומדים התומכים בכל פעולה שהיא, מבלי להתחשב במטרתה ובקורבנותיה. מצדו האחר נמצאים אלה שמבקשים התנגדות מוסרית ולגיטימית יותר.

הוויכוח הפלסטיני הפנימי עדיין לא הוכרע, אך החלטתה של התובעת הכללית תעורר אותו מחדש ותדחוף להכרעה בסוגיה בקרוב. מי שזילזל בשאלת המוסריות של ההתקוממות הפלסטינית יגלה שטעה טעות מרה – לא רק בשאלת האופי של המאבק אלא גם באשר למנהיגי המאבק, לאנשיו וללוחמיו.

עורייב אל־רנתאווי הוא פובליציסט וחוקר ירדני, מנהל מכון אל־קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם באתר א־דסתור הירדני. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. מערבית: עמיר טאובר