דרך הייסורים המשפילה של פלסטיני מהגדה המערבית לחו"ל

נעשה קשה יותר ויותר לחצות. הדרך שמובילה לגשר אלנבי (המלך חוסיין), ב-24 בספטמבר 2025 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

בדצמבר האחרון, נסיעה מהגדה המערבית הכבושה לאיסטנבול – שהיתה אמורה לארוך שלוש שעות נסיעה לשדה התעופה ואחריהן טיסה של שעתיים וחצי – נמשכה כמעט 36 שעות.

למה נסיעה כזו נמשכה זמן רב יותר מאשר נסיעה לדרום אמריקה או לאסיה? משום שנעשה קשה יותר ויותר לחצות את גשר אלנבי הידוע לשמצה (שנקרא גם גשר המלך חוסיין או גשר אל-כראמה) לירדן – החיבור היחיד של הפלסטינים בגדה המערבית לעולם החיצון, המתפקד בפועל כמחסום ישראלי נוסף.

במהלך חציית גשר אלנבי חיכינו בשמש הקופחת של אחר הצהריים ותחת כוכבי הבוקר המוקדמים; עשינו סידורים של הרגע האחרון כדי לישון בבית של משפחה מקומית; נאלצנו להיפרד מהמטען שלנו, לקנות כרטיסי טיסה חדשים ולקחת שתי מוניות ושני אוטובוסים. בזמן שחלף שתינו עשרות כוסות קפה שחור, ורוב הזמן לא ידענו אם נצליח בכלל להגיע ליעד.

עבור פלסטיני החי תחת כיבוש ישראלי, נסיעה למקום כלשהו היא תמיד הימור. אלא שבחודשים האחרונים המצב החמיר, כיוון שמעבר אלנבי נסגר שוב ושוב, ללא הודעה מוקדמת, בגלל חגים יהודיים, המלחמה עם איראן ואוסף של "חששות ביטחוניים" שרירותיים.

חרף העובדה שהם חיים תחת שלטון ישראלי, הפלסטינים בגדה המערבית אינם מורשים לנסוע דרך שדות התעופה של ישראל. בשל כך, שדה התעופה הקרוב ביותר הוא נמל התעופה הבינלאומי המלכה עאליה בעמאן. כדי להגיע לשם, יש לחצות תחילה את גשר אלנבי. כשהמעבר נסגר, כפי שקרה כשניסיתי לעבור בו בדצמבר האחרון, הפלסטינים נותרים תקועים בגבול ללא כל אזהרה מראש, ונאלצים לשנות את מסלול נסיעתם ולתכנן חלופות.

הכול תלוי בישראלים

הטיסה שלנו מעמאן היתה אמורה לצאת בשעה שש בערב. כשיצאנו מהבית למעבר הגבול, בשעות הבוקר המוקדמות, שרר עדיין חושך. לקחנו מרווח ביטחון של כמה שעות והגענו לגשר בשבע בבוקר, שעה לפני פתיחת המעבר (הוא נסגר לרוב בשעה אחת בצהריים).

כ-600 נוסעים כבר עמדו בתורים ארוכים או המתינו במכוניותיהם, בזמן ששוטרים פלסטינים חילקו מספרים שציינו את מקומם בתור. כשקוראים את המספר שלך, אתה עולה על אוטובוס שלוקח אותך מנקודת המעבר הפלסטינית לטרמינל הישראלי, שם חיילים מבצעים בדיקות ביטחוניות נרחבות. אם נותנים לך לעבור, אוטובוס אחר לוקח אותך לצד הירדני של הגבול.

החזקנו במספרים שלנו וחיכינו. המעבר היה אמור להיות פעיל בשלב הזה, אך גם לאחר שעתיים איש לא הגיע לפתוח אותו. יצאנו מהמכונית והלכנו לדוכן סמוך לקנות קפה. כשעמדנו לצד הכביש ושתינו, החלו להסתובב בין הנוסעים שמועות שלפיהן העובדים בצד הישראלי פתחו בשביתה ללא תיאום מראש, כלומר שבפועל הגבול סגור. כששאלנו את השוטרים שעמדו בשער מה קורה, הם אמרו לנו שהמעבר אולי ייפתח עוד שעתיים. חיכינו עד 11 בבוקר.

עבור פלסטיני החי תחת כיבוש ישראלי, נסיעה למקום כלשהו היא תמיד הימור. פלסטינים ממתינים במעבר גשר אלנבי (המלך חוסיין) כדי לעבור לירדן, ב-26 בספטמבר 2025 (צילום: פלאש90)

למרות הנוכחות הפלסטינית והירדנית בשלבים השונים של מעבר הגבול, רק ישראל קובעת מתי המעבר יהיה פתוח, מי יעבור דרכו וממי תימנע היציאה. פעילות פוליטית, ביקורת על ישראל או "שיקולים ביטחוניים" לא מוגדרים עשויים לשמש עילה למנוע יציאה לירדן. כמה מחבריי העיתונאים ובן דודי לא יכלו לנסוע במשך שנים, מבלי שנאמר להם מה הסיבה.

חמש שעות חלפו עד שהורשינו להיכנס לטרמינל הפלסטיני, בערך בצהריים, ואז שילמנו מס יציאה שגרתי לישראל (אף שאין זה טרמינל ישראלי). שם קנינו כל אחד שני כרטיסים: כרטיס אחד לעצמנו, לאוטובוס שמגיע לטרמינל הישראלי, וכרטיס נוסף למטען, שאמור לעבור בנפרד לצד הירדני. מסרנו את המזוודות והלכנו לאולם ההמתנה, עייפים ורעבים, אך בעיקר מודאגים שנפספס את הטיסה.

האוטובוס הראשון לצד הישראלי יצא, וכבר עמדו כמאה אנשים בתור לאוטובוס הבא. ישבנו על כיסאות פלסטיק בתוך הטרמינל, לצד כמה משפחות. כבר הבנו שבקושי נצליח להגיע בזמן לטיסה, אבל לא היתה תועלת במחאה. סביבנו אנשים ניגשו לשוטרים פלסטינים וביקשו שיעבירו אותם. הם נופפו בייאוש בכרטיסי הטיסה שלהם והציגו מסמכים המעידים על בעיות רפואיות או הליכים רפואיים דחופים בחו"ל, קרובי משפחה שמחכים להם או פגישות שיחמיצו.

שוב ושוב כולם קיבלו אותה תשובה, שבהמשך גם הוכרזה ברמקולים: "נשמח לתת לכולכם לעבור, אבל זו לא החלטה שלנו. הכול תלוי בישראלים".

חיכינו עוד כמה שעות עד שגורמים רשמיים אישרו שהמעבר נסגר, ושאם אנחנו רוצים לעבור, עלינו לחזור למחרת. אוטובוס שכבר יצא חזר. פספסנו את הטיסות שלנו, כמו כל שאר האנשים שהיו שם.

כשהטרמינל הפלסטיני נסגר, קמנו ויצאנו ממנו. בחוץ ראינו מאות נוסעים שהיו במקום מאז הבוקר ואפילו לא הצליחו להיכנס לטרמינל. אנשים חזרו למכוניותיהם או הלכו משם, מובסים. היום תם.

"מדיניות שיטתית של השפלה"

הלכנו, בלי המטען שלנו – שככל שידענו היה איפשהו בין פלסטין לירדן – לחפש מקום לינה במחיר סביר. בסופו של דבר מצאנו משפחה שגרה ליד המעבר, בפאתי יריחו, שהסכימה לאפשר לנו לישון בקומה השנייה בבית תמורת 150 שקל לאדם.

ישנו רק מעט, ובשעה שלוש לפנות בוקר יצאנו שוב לגשר אלנבי, שכן צפינו שניתקל שם בתור ארוך אף יותר מאשר אתמול של כל האנשים שכמונו לא הצליחו לצאת. כשהגענו, כ-20 מכוניות כבר עמדו בתור. בארבע השעות הבאות חיכינו על האספלט, שתינו קפה ודיברנו עם נוסעים אחרים. אלפי אנשים נוספים הגיעו לתור ברגל או במכוניות. הסצנה נראתה כמטאפורה לקיום הפלסטיני: קהל גדול התקוע בשטח הפקר, מבלי שיש למי להתלונן או מושג אילו אתגרים יביא עימו היום.

למרבה המזל, הפעם הגבול נפתח בזמן. בשעה שמונה בבוקר הורשינו להיכנס לאולם ההמתנה, שם שילמנו על כרטיסים ועלינו על האוטובוס הראשון לטרמינל הישראלי. עברנו בידוק ביטחוני, מודים על כך שלא נלקחנו הצידה לחקירה ולא נעצרנו. ואז עלינו על האוטובוס השני, שהוביל אותנו לצד הירדני.

כשהגענו לטרמינל הירדני, הצטרפו אלינו מוניות עם נוסעים פלסטינים ממזרח ירושלים וכן משאיות עמוסות במטען. הנוסעים הסתדרו בשלושה תורים נפרדים: אחד לפלסטינים החוצים באופן רגיל; שני לנוסעי VIP ששילמו 150$ נוספים לצורך כך; ושלישי לדיפלומטים ואנשי צוות של ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים.

כ-25 אלף פלסטינים יוצאים וחוזרים מירדן דרך המעבר מדי שבוע. עניים ככל שנהיה, עדיין אפשר להרוויח מהנסיעות שלנו. ישראל מטילה מסים, וירדן מוכרת כרטיסי VIP. באחד הביקורים שלי במקום ראיתי נוסע משחד שוטר ירדני כדי לעקוף בתור.

בשעה 10:30 בבוקר עברנו את הטרמינל הירדני והתאחדנו עם המטען שלנו. לקחנו מונית לשדה התעופה, עברנו בידוק ביטחוני, וסוף סוף חיכינו לטיסה שלנו.

הסאגה הזו הופכת לחוויה שכיחה יותר ויותר עבור פלסטינים החיים בגדה המערבית. בשל כך, רבים דורשים מירדן ומהרשות הפלסטינית לפעול בנושא. ישראל היא העומדת במוקד התלונות.

"הכיבוש הישראלי הוא האחראי המוחלט והישיר למשבר הזה, שכן הוא הכוח השולט בפועל במעברים, באמצעות הפחתת שעות העבודה, כפיית דרישות וצעדים שרירותיים ויצירת עומסים מכוונת", כתב לאחרונה תאופיק טיראווי, לשעבר ראש מנגנון המודיעין הכללי הפלסטיני ובכיר בפת"ח, בפוסט בפייסבוק. "זו הפרה בוטה של החוק הבינלאומי וזכויות האדם, וחלק ממדיניות שיטתית להשפיל את האזרחים הפלסטינים", הוסיף.

הדרכים נחסמו, בזו אחר זו

לפני שהכיבוש הישראלי ניתק כמעט לחלוטין את החיבורים שנותרו לנו לעולם החיצון במהלך האינתיפאדה השנייה, לנוסעים פלסטינים היו כמה אפשרויות. נמל התעופה הבינלאומי ירושלים שליד קלנדיה, שהוקם בתקופת המנדט הבריטי, היה השער של הפלסטינים לעולם במשך עשורים. כיום הוא חלק מפרויקט ההתנחלויות.

גם לעזה היה במשך זמן קצר שדה תעופה בינלאומי משלה, במסגרת הסכמי אוסלו – הנשיא ביל קלינטון חנך אותו ב-1998 – אך ישראל הפציצה אותו והוא אינו בשימוש כיום. מאז 2002, הדרך היחידה של תושבי עזה לצאת מהרצועה היא דרך מצרים. הסכמי אוסלו אישרו גם הקמת מסדרון יבשתי ל"מעבר בטוח" בין הגדה המערבית לרצועת עזה, שהיה קיים חודשים ספורים בלבד עד שישראל סגרה אותו.

אפשרות נוספת היתה גשר א-דאמיה, שנקרא בירדן גשר הנסיך מוחמד ובישראל גשר אדם, וממוקם ליד העיר הפלסטינית טובאס. הגשר הוקם בימי שלטונו של הסולטן הממלוכי א-זאהר בַּיְבַּרְס והיה בשימוש עד מלחמת 1967. אחרי המלחמה הגשר נסגר, נפתח שוב ב-1976 ונסגר שוב בסוף האינתיפאדה השנייה.

חיילים ישראלים בגשר אלנבי, ב-8 בספטמבר 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מעבר נוסף היה מעבר השייח' חוסיין, שבישראל נקרא מעבר נהר הירדן, המחבר בין צפון ישראל לעיירה צפון אל-סונא בירדן (במחוז אירביד). המעבר נבנה במקור בסוף המאה ה-19 על ידי השייח' חוסיין א-שקראן כדי לסייע למעבר עולי רגל מג'נין למכה. הוא נסגר אחרי המלחמה והנכבה ב-1948, ונפתח מחדש לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994.

עד היום כולם יכולים לעבור במעבר הזה, חוץ מפלסטינים מהגדה המערבית. השימוש בו נאסר עליהם. איחוד האמירויות השתמשו לאחרונה במעבר שייח' חוסיין כדי להעביר מטען לאחר שהחות'ים תקפו ספינות בים האדום שהיו בדרכן לישראל. ירדן הכחישה את הסידור הזה, אך ראיות רבות מאשרות את קיומו.

ביוני 2025, כמה חודשים לפני נסיעתי לטורקיה, חזרתי מאתונה עם אשתי ובתנו (אז בת שישה חודשים). לקחנו מונית מעמאן לגשר אלנבי, שם חיכו כבר מאות אנשים בצד הירדני, אף שהשעה היתה רק תשע בבוקר.

עמדתי מול השער וצפיתי בעשרות מוניות ואוטובוסים מגיעים, עמוסים בנוסעים. כעבור כמה שעות נראה היה שהמשטרה מאפשרת למשפחות, בעיקר לנשים ולילדים, להיכנס לאולם. ביקשתי מאשתי להתקדם עם בתנו ולנסות להיכנס. ברגע שהגיעה, המשטרה פתחה את השער ומאות נוסעים נכנסו לטרמינל הקטן. בפנים הצטופפו המונים, והחלל התמלא בקולות ילדים בוכים, כולל בתי. עמדנו שם שלוש שעות, צמאים ומותשים מהחום.

כשסוף סוף אמרו לנו להתקדם, לא היה לאן ללכת ונדחפנו על ידי אנשים שנעו לכיוון הדלתות הצרות. לאחר שהצגנו את הדרכונים שלנו, עמדנו בתורים נוספים כדי לעבור בידוק ביטחוני, ואז חיכינו שעתיים נוספות לאוטובוסים שיובילו אותנו לצד הישראלי.

הגענו לשם בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הטמפרטורות כבר טיפסו מעל ל-40 מעלות. לפחות שני אמבולנסים הוזעקו כדי לפנות אנשים שהתעלפו ממכת חום. עלינו על האוטובוס בשלוש אחר הצהריים, ונשארנו עומדים בו במשך שעתיים נוספות. כשהגענו לגשר אלנבי, חיכינו עוד שעה בתור. הגענו ליריחו בשש בערב.

במהלך הנסיעה הביתה במונית, שארכה ארבע שעות ועברה דרך הכבישים והמחסומים בגדה המערבית, בתי המשיכה לבכות. היא לא הפסיקה לבכות מאז תחילת המסע 12 שעות קודם לכן. ייחלתי להיות מסוגל להרגיע אותה – ואת עצמי – בידיעה שכשתגדל, היא לא תצטרך לעבור השפלה דומה עם ילדיה. למרבה הצער, אני חושב שכשהיא תגיע לבגרות, המסע הזה רק ילך ויתארך.

ע'יית' ג'. הוא שם בדוי של עיתונאי פלסטיני מהגדה המערבית. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס