מי מפחד מחופש הביטוי בפלסטין?
בצעד חסר תקדים, הרשויות ברמאללה ובעזה דיכאו לאחרונה באלימות שתי הפגנות שנערכו בסולידריות עם תושבי הרצועה ולמען אחדות פנים פלסטינית. כשזה נוגע להפרת זכויות דמוקרטיות, יש תיאום מלא בין הרשות לחמאס. עבורנו, הפלסטינים, זאת חייבת להיות קריאת השכמה בהולה
בשבוע אחד חווינו על בשרנו אנחנו, הפלסטינים, שני פנים למוסד הזה שנקרא הפגנה: הראשון, מחאה המשמחת את הלב, ואילו השני דיכוי של מחאה המביא אותך לידי בכי.
ההפגנה הראשונה, בעשרה ביוני בכיכר מנארה ברמאללה, בהזהות תושבי הגדה עם תושבי עזה, הייתה יום ניצחון עבור רצועת עזה ועבור זכותה לחיים של כבוד. זה היה יום ניצחון לעמידה המשותפת של המולדת בפני האויב, בפני הכיבוש. בהפגנה הזו נשמע קולו של העם בעוז באומץ ובאהבה. העם קרא לחירות, לסיום הפילוג, ולהסרת הסנקציות נגד עזה. הוא הכריז שגורלו קשור בגורלה של עזה. הצעירים שהובילו את ההפגנה היוו חלק מתנועה לא-מפלגתית, תנועה חברתית, הומניטרית ולאומית, הרואה לנגד עיניה את האחדות בין חלקי המולדת כחשובה הרבה יותר מכל שיקול אחר. באותה הרוח קראו המפגינים לרשות הפלסטינית להפסיק את העונש שהיא משיתה על הרצועה ולחזור ולשלם את המשכורות לפקידים ברצועת עזה.
זה היה בעשרה ביוני, בהפגנה שכל כולה תקווה. אבל התקווה הזו התנפצה לרסיסים שלושה ימים לאחר מכן. שכן ב-13 ביוני, לאחר שהתנועה העממית להסרת הסנקציות מעזה עודדה את המפגינים להמשיך ולמחות עד שתפסיק הרשות להעניש את בני הרצועה, הגיע הדיכוי מכיוון בלתי צפוי. אז, ב-13 ביוני, התעוררנו למציאות פוליטית מדכאת וטראגית במיוחד: אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר הופרה – הזכות למחאה.
מה שקרה מחייב גם לבוא חשבון עם אלו שביצעו את ההפרות החמורות של זכויות האדם, לרבות מניעת החופש להתקהלות, למחאה ולחופש ביטוי. כוחות הבטחון הפלסטינים יורים רימוני הגז והלם לעבר מפגינים ועיתונאים. הפגנה ברמאללה בקריאה להסרת הסנקציות מעל עזה. (צילום באדיבות העמוד הפלסטיני "הסירו את הסנקציות")
ההתנגדות להפגנה ב-13 ביוני החלה עוד לפני שזו החלה. וליתר דיוק, כאשר קצת לפני עיד אל-פיטר הוציא אחד מיועצי הנשיא החלטה שמונעת את מימוש הזכות להתקהלות "בתקופת החגים". החלטה זו נוגדת לא רק חוק אנושי בסיסי, אלא גם את החוק הפלסטיני הנוגע להתקהלויות ציבוריות; חוק שאינו מחייב מפגינים להשיג אישור מאף גורם לקיום הפגנה, אלא רק להודיע על כך בכתב.
ומהן הקריאות שגרמו לכוחות הביטחון לצאת באופן נוקשה כל כך נגד המשתתפים והמשתתפות? מהן הקריאות שגרמו לשוטרים לצאת נגד המפגינים במקום להגן על זכותם להתקהל ולהביע את דעתם? מה חייב מעצרים, החרמת טלפונים ניידים ומצלמות, שימוש באלימות נגד מפגינים כמו גם בגז מדמיע ובטייזרים? היו אלו בעיקר שלוש קריאות:
"עזה מאחדת אותנו".
"ברוח ובדם נפדה אותך, עזה".
"העם רוצה לעצור את הפילוג".
כך בדיוק. רוב רובן של הקריאות היו באותה הרוח. וקריאות אחרות, אם נשמעו, נגד הרשות הפלסטינית והנהגתה היו שוליות. זה כלל לא היה העניין.
בעזה כמו ברמאללה
מספר ימים מאוחר יותר קיבלנו תזכורת לבעיה דומה. הפעם בעזה, שם אנשים מתנועת החמאס וממנגנוני הביטחון ברצועה תקפו אזרחים שיצאו להפגין בבוקר יום שני, 18.6, בהתקהלות לא אלימה ברחבת א-סראיא. אותם אזרחים יצאו להפגנה ונענו לקריאה שהפנתה הנציבות למען האסירים הפלסטינים. הם דרשו לשים קץ לפילוג וקראו גם הם לאחדות העם ולהפסקת הסנקציות הננקטות נגד רצועת עזה. אבל גם שם פרצו אנשי ביטחון להפגנה ופיזרו אותה. נדמה שגם ברצועה וגם בגדה, בשבוע אחד, נכשלו שני הצדדים במבחן הדמוקרטיה. כישלון לתפארת.
ואם בכך לא די הרי שגם ברמאללה וגם בעזה השתתפו בדיכוי ההפגנות גם אנשים שאינם משתייכים למנגנוני הביטחון, ואינם בעלי סמכות לעשות זאת. הם היו לבושים בבגדים אזרחיים, וחבשו כובעים לבנים על ראשיהם. בדוחות של הוועדה העצמאית לזכויות האדם וארגוני זכויות האדם הפלסטיניים הדבר צוין בצורה בולטת תוך הדגשה כי מדובר ב"תופעה מסוכנת".
על רקע הפרה זו של הזכות להפגין נפגש ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה עם משלחת של נציגי המוסדות האזרחיים והוועדה העצמאית לזכויות האדם. ההצהרה שלו לתקשורת בסיום הפגישה הייתה חיובית אך לא מספיקה: "אף אחד אינו נמצא מעל החוק", אמר, "הממשלה מחויבת לחופש הבעת הדעה, חופש הביטוי ולחירות הניתנת לאמצעי התקשורת…. אנו דוחים באופן נחרץ את הפגיעה בחירויות שמעניק חוק היסוד הפלסטיני… זכויות הפקידים ברצועת עזה מוגנות ומובטחות… ואנו מעריכים את עבודת מוסדות החברה האזרחית ואת תפקידם הלאומי החשוב".
ברמאללה כמו בעזה. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ומנהיג חמאס אסמאעיל הנייה (אחמד חטיב/פלאש90)
הנורה האדומה נדלקה
מילים ריקות בלבד לא יועילו כאן. מי שחושב שמה שאירע ברמאללה ובעזה הוא צירוף מקרים או טעות, זורה חול בעינינו. מה שהתחולל שם היה אירוע משמעותי, שלא היה כדוגמתו משנת 1993. מדובר בהפרה בוטה של הזכות להבעת דעה והוא מחייב חקירה רצינית ומפורטת שצריכה להתפרסם ברבים.
מה שקרה מחייב גם למצוא דרכים על מנת להפיג את המתח ולהשיב את האחדות. זו קריאת השכמה שבעקבותיה צריכה הרשות להפסיק את הסנקציות שרק מביאות לפילוג, ולשלם לפקידים את משכורותיהם במלואן. זאת ועוד, מה שקרה מחייב גם לבוא חשבון עם אלו שביצעו את ההפרות החמורות של זכויות האדם, לרבות מניעת החופש להתקהלות, למחאה ולחופש ביטוי. וגם – מה שקרה מצביע על הצורך האקוטי להפשיל שרוולים ולצאת בעבודה נמרצת להפצת תרבות הדמוקרטיה, ולחזור ולעיין בהסכמים הבינלאומיים שמדינת פלסטין חתמה עליהם – ובמיוחד באלה הנוגעים לחופש הביטוי ולזכות למחאה.
ד"ר פיחאא עבּד אלהאדי היא חוקרת, פובליציסטית ומשוררת פלסטינית. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-איאם" הרואה אור ברמאללה ותורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית" המשותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. הפרויקט מבקש לחשוף את הקוראים הישראלים למאמרי דעה ופרשנות מרחבי העולם הערבי ולעודדם שלא להסתפק בקריאה של פרשנות ישראלית בלבד. מערבית: דולי ברוך.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
