גם במערכת הבריאות הדו קיום מבוסס על עליונות יהודית

האירועים האלימים בישראל בין יהודים לערבים בשבועות האחרונים הולידו לא מעט תגובות נגד. בזה אחר זה צצו יוזמות בעלות כוונות טובות של מנהלי בתי ספר, אנשי עסקים, אקדמאים, חברות מסחריות ואנשי רפואה, שקוראים להרגיע את הרוחות ולחזור לחיים משותפים.

בהצהרה של אנשי רפואה נכתב למשל "חייבים לפעול שוב ביחד מתוך שוויון, כבוד ושיתוף אמיתיים, כדי להחזיר את השקט והביטחון האישי לכל אחד ואחת. בתחום הבריאות זו כבר מזמן מציאות טובה, חיה ונושמת".

"איך אוכל לחזור למקום בו מעולם לא הייתי", ענה פעם מאיר אריאל בתשובה לשאלה אם הוא חוזר בתשובה. ההצהרות החיוביות של האנשים והגופים הן צעד ראשון וחשוב בדרך להכרה הרבה יותר עמוקה, שבתקווה תוביל לשיח אחר ושותפות אמיתית.

חשוב שכל אותם אנשים טובים המבקשים לחיות חיים משותפים יכירו בכך שהאירועים האחרונים, ובהם איומי הגירוש משייח' ג'ראח ופגיעה בחופש הפולחן בחודש הרמדאן, והתגובה אליהם הגיעו בשל העוול שנעשה לפלסטינים אזרחי ישראל במשך יותר מ-70 שנה.

המחאות השונות של הפלסטינים אזרחי ישראל הן ביטוי לעוול עמוק וחטא בראשית, שמעולם לא הוכר ומעולם לא טופל: חטא הנישול והעליונות של עם אחד על אחר – ביחס, בתיעדוף חיים, בחקיקה, בנגישות למשאבים רוחניים, תרבותיים וכלכליים. חטא שתחילתו במחיקת ההיסטוריה של 20% מאזרחי ישראל, עד כדי איסור על ציון האירוע המכונן בהיסטוריה הזאת בחוק.

עתה, כאשר נראה שהאירועים נרגעו מעט, חשוב להתחיל לנהל שיח אמיתי ולשנות את השגרה שהיתה קודם. ללא שיח וטיפול בבעיית העומק הזו, התפרצות חדשה תהיה רק עניין של זמן. לא נוכל לחזור למקום בו לא היינו. יש להגיע למקום חדש, שוויוני יותר, מכיל יותר וכן יותר.

בפועל, עדויות של אנשי רפואה ערבים מראות כי תמיד בעת מתיחות ביטחונית, המשמעות של העבודה "שכם אל שכם" בבתי החולים ו"השוויון" המוצהר היא שהם למעשה צריכים להצניע את דעתם על המלחמה או את הזדהותם עם בני עמם הפלסטינים שנמצאים תחת הפצצות בעזה, בעוד שברור שהישראלים "מזדהים עם הדרום" או "עומדים מאחורי כוחות הביטחון".

כאשר מנהל בית חולים רמב"ם, בית החולים הגדול באזור הצפון שחלק גדול מהעובדים בו הם פלסטינים, מוציא מכתב שבו הוא מאיים על עובדיו שלא להשתתף בשביתת הסולידריות שהכריזו בני עמם, הוא חושף את המנגנון המפורש ביותר של השתקת פלסטינים במערכת הבריאות. אך גם בשגרה מופעלים עליהם מנגנונים שונים של השתקה, חלקם נסתרים יותר.

ההשתקה היא במסדרונות בית החולים, בחדר הרופאים, בתחנת האחיות ובפינת הקפה בקליניקה בקהילה. יש דברים שמותר להגיד, ויש דברים שאסור. מותר להיות ערביה, אסור להיות פלסטינית. מותר לדבר על החג, הרמדאן או חג המולד, אסור לדבר על הזדהות עם בני עמה הסובלים בעזה. מותר לדבר על מתוקים ותבשילים, אסור לדבר על נישול וגירוש. מותר לדבר על חתונות, אסור לדבר על זכותה כבת למיעוט לאומי בעל שאיפות קולקטיביות.

החיים המשותפים בישראל לרוב מקבעים עליונות יהודית, מתעלמים מיחסי הכוח הבסיסיים הקיימים בין יהודים הישראלים לפלסטינים אזרחי ישראל ודורשים מהפלסטינים ליישר קו אתנו, היהודים.

נכון, לאט לאט אנו רואים יותר ערבים בתפקידים בכירים כמו מנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים. אבל האם באמת אנחנו מקבלים את הזהות הפלסטינית שלהם, שהועלמה ונדרסה על ידי המדינה החל מ-1948? האם אנחנו מוכנים להתחיל ולהכיר בגירוש מבתים והפרדת משפחות, כאב ועלבון שפלסטינים החיים בישראל נושאים עד היום, כפי שאנחנו היהודים כנראה לעולם לא נבין זאת?

אומות שונות עוברות תהליכים בהיסטוריה שמאפשרים בנייה מחדש של זהות לאומית או תיקון כלפי מי שעוברים ועברו דיכוי. כך גרמניה אחרי השואה, כך האמריקאים ביחס לאוכלוסייה הילידית וככל שעובר הזמן כלפי השחורים, וכך בתקווה יום אחד גם מדינת ישראל כלפי אזרחיה הפלסטינים.

יש דרכים לעשות את זה. חברות מסחריות יכולות לפתח הכשרות לצוותים יהודים וערבים. כך גם במערכת הבריאות ובכל מערכת שבה עובדים יהודים וערבים ביחד. חשוב מכך, על מנת שגילויי הדעת על חיים משותפים יהפכו מחזון למציאות, צריך לשנות את מערכי החינוך בבתי הספר, והמדינה צריכה להכיר בסמלים וזכויות של הפלסטינים החיים בישראל. בלי זה, לא ניתן יהיה לממש את החזון שהוצג בהצהרות השונות.

רן גולדשטיין הוא מנכ"ל עמותת רופאים לזכויות אדם