בשבחי העקשנות: כך הגיעה מרב מיכאלי לראשות העבודה

באחד הגלגולים שלי בתקשורת שימשתי כעורך תוכנית רדיו שהגישה מרב מיכאלי ברדיו 103. באחד הבקרים העלינו לשידור את שר הביטחון דאז, שאול מופז. אינני זוכר אם היה מדובר בעניין ביטחוני או בשאלה יותר פוליטית, הימים היו ימי ההכנה לפינוי גוש קטיף. מה שאני כן זוכר הוא שבשלב מסוים בשיחה, מרב פנתה למופז ושאלה אותו משהו נוסח "אז מה אנחנו מבינות מהעניין הזה?"

השתררה דממה, האויב הגדול של כל שידור רדיו, ואני הבנתי שמופז פשוט אינו מבין שהיא פנתה אליו. מן הסתם חשב שיש עוד דוברת על הקו ומרב פנתה אליה. אמרתי (צעקתי?) למרב באוזנייה שתפנה אל מופז שוב, באופן ישיר, ותשאל אותו לדעתו, בלשון זכר.

השידור נמשך, אבל היו לכך מחירים. כשהודיעו לנו שהתוכנית יורדת, מנהלי התחנה טענו באוזנינו שהמאזינים לא אהבו את התעקשות של מיכאלי לדבר בלשון נקבה. אין לדעת אם המאזינים הסתייגו מהלשון של מיכאלי או שהיו אלה המנהלים עצמם.

מופז כבר הרבה זמן לא בפוליטיקה, ומיכאלי היא משלשום בלילה יו"ר מפלגת העבודה. אבל בלי קשר לתהפוכות הגורל האלה, סביר למדי שאם היום מיכאלי או כל מישהי אחרת, ואולי אפילו מישהו אחר, היו פונים אליו בלשון נקבה רבים, מופז לא היה מתבלבל ומבין שפנייה בלשון נקבה היא לגיטימית לא פחות מפנייה בלשון זכר.

לפני עשרה ימים הודיעה ראש החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד) שוש נגר שהיא אוסרת על השימוש ב"נקודה הא-מגדרית", לאחר שבית ספר השייך לזרם הזה פרסם מודעה המחפשת "בעל.ת תעודת הוראה, אחראי.ת ומסור.ה". "אנו בחמ"ד מחנכים לחיי משפחה בקדושה", הסבירה נגר את הצעד שלה. "אין בדעתנו לאפשר לכל גוף או גורם לפגוע, להשפיע או לכוון לרוח אחרת".

אבל עכשיו נגר היא זאת שנראית כמי ששוחה נגד הזרם ה"א-מגדרי" הזה, ועל המהפכה הזו חתומה מיכאלי. בכל פעם שאנחנו מקבלים או כותבים טקסט הפונה לציבור רחב בלשון נקבה רבים או בלשון מעורבת נוסח "יקרים.ות", או כששלטים בנוסח הזה נתלים בבית ספר, ראוי שנזכור זאת. לא כדי לתת כבוד ויקר למיכאלי, אם כי גם בריא לתת קרדיט, אלא כדי שנדע להעריך עקשנות.

זה בעצם מה שקרה עכשיו במפלגת העבודה. שועל פוליטי ותיק (עמיר פרץ) ושועל פוליטי צעיר (איציק שמולי) הכניסו את מפלגת העבודה לממשלת נתניהו, נסמכים על התרבות הארגונית ארוכת השנים של המפלגה הזו, לפני שאיבדה את השלטון ב-1977 ובמידה רבה גם אחריו: התפיסה שהשלטון מרפא הכול, ואת השינוי עושים "מבפנים", כשיושבים ליד שולחן הממשלה.

מיכאלי חשבה שאין דבר כזה "שינוי מבפנים" בממשלה בראשות נתניהו. היא לא רק התנגדה לכניסה לממשלה, היא גם סירבה לשתף פעולה עם המהלך הזה והקימה לעצמה מעין סיעת מיעוט של אשה אחת. זה נראה כמו התאבדות פוליטית, אבל בסופו של דבר התברר שדווקא היא הבינה את המציאות הפוליטית טוב יותר מפרץ ושמולי. ההתחברות עם נתניהו הביאה את מפלגת העבודה אל שברירי האחוז בסקרים. פרץ ושמולי פרשו, מיכאלי עומדת בראשות המפלגה. ההתעקשות ניצחה את הכדאיניקיות.

מוקדם מדי לומר מה תהיה המשמעות הפוליטית לטווח קצר ולטווח ארוך של הבחירה של מיכאלי לראשות העבודה. לאור הסקר שפורסם שלשום בערוץ 13 ולפיו העבודה בראשות מיכאלי, הישראלים של רון חולדאי וכחול לבן של בני גנץ מקבלות אותו מספר מנדטים, ארבעה, נראה הגיוני שדווקא מפלגת העבודה תוביל איחוד בין הרשימות האלה, שאליו עשויים להצטרף גם עפר שלח, ירון זליכה ואולי גם ציפי לבני.

יש בכך הגיון מבחינה מבנית ודמוקרטית, שכן מבין כל הרשימות האלה, העבודה היא היחידה שהיא מפלגה של ממש, עם מוסדות נבחרים ונציגים נבחרים, והשאר הן יצורים מלאכותיים ששום דבר לא מחבר בין חבריהם מלבד ההעדפה האישית של הבוס.

יהיה בכך הגיון אפילו גדול יותר מבחינה פוליטית, שכן בשמאל-מרכז היהודי יש עכשיו חלל של ממש, בין מפלגת מרכז ליברלית-קפיטליסטית כמו יש עתיד, ובין מפלגת שמאל רדיקלית יותר כמו מרצ. את החלל הזה מילאה עד מרץ 2019 מפלגת העבודה, עד שהגיעה הסוּפָה שנקראת אנטי-ביבי ומחקה את כל ההבדלים והעמדות.

"מותגים הרבה יותר מתים ממפלגת העבודה קמו לתחייה", אמרה מיכאלי ל"שיחה מקומית" בזמן שעוד נאבקה נגד ההחלטה להיכנס לממשלת נתניהו. "הסיכוי של מחנה המרכז שמאל הוא מתוך מפלגת העבודה. שום מסגרת פוליטית חדשה אד-הוקית לא מסוגלת לשאת את זה".

מה שמעניין הוא שאם זה יקרה – והרבה גברים יצטרכו לוותר על האגו שלהם כדי שזה יקרה – זו לא תהיה אותה מפלגת העבודה של פעם. העבודה בראשות מיכאלי תהיה הרבה יותר שמאלית ממה שהיתה המפלגה הזו לפני שנתיים בסך הכל כמעט בכל תחום: בתחום המגדרי ובתחום זכויות האדם כמובן, אבל גם במה שנוגע לסוציאל-דמוקרטיה, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, למעמדו של המיעוט הפלסטיני בישראל ועוד.

צריך להיות ברור. גם אם זה יקרה, מפלגת העבודה המחודשת, ומיכאלי עצמה, יצטרכו ללכת עוד כברת דרך ארוכה כדי להפוך למה שנחוץ באמת בשמאל היהודי: מפלגה ששמה לה למטרה את סיום הכיבוש, את פירוק כל המנגנונים של העליונות היהודית בתוך ישראל ובין הירדן לים ואת כינונו של צדק חלוקתי וחברתי בין כל יושבי הארץ הזו.

אבל לרגע אחד אפשר, או לפחות אני מרשה לעצמי, להניח בצד את חילוקי הדעות והביקורות, להוריד את הכובע ולהעריך את העקשנות הזו – עקשנות על דרך ועקרונות ולא על כבוד – שהוכיחה מיכאלי, מהימים הרחוקים באולפני הרדיו ועד למסדרונות הכנסת וסניפי המפלגה, עקשנות שבזכותה היא תוכל לשאת את שמאל היהודי קדימה. כשעקשנות מסוג כזה מנצחת, זה מחמם את הלב.