newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בשבחי האי ציות

החוק נועד להגן על החברה, לשמור על אזרחים מפני כוח שרירותי של אחרים. אבל מה קורה כשזה פועל הפוך, ודווקא החוק הוא זה שמנציח דיכוי ואי-שוויון? התשובה שמצאו מול חוקים כאלה ברחבי העולם היא אי ציות

מאת:

אי אפשר להפריז בחשיבותו של החוק במדינה דמוקרטית. מדינה דמוקרטית ללא חוק היא מדינה בה אדם לאדם זאב ואיש הטוב בעיניו יעשה. החוק נועד להגן על מרכז הקבוצה מפני השוליים שלה, על החלשים מפני החזקים, קובע גבולות של מותר ואסור לפרטים החברים בה כדי לוודא שכל אחד ואחת מהם זכאים לחירות ושיוויון, ושאינם נופלים קורבן לרודנות של חברים אחרים. האדם מטבעו שואף לכח, שפעמים רבות דורש ניצול ופגיעה בבני אדם אחרים. החוק, בסיס החוק, נועד להגן על החברה מפני השתלטות של פרטים תאבי כח ונטולי מעצורים בניגוד לאינטרס הכללי של הקבוצה. החוק הוא המעצור.

אבל חוקים נכתבים על ידי בני אדם, ומושפעים מהאינטרסים והשקפות העולם של כותביהם. לעתים ינסו בני האדם לתלות את השקפותיהם במיתוסים עתיקים ובכוחות פלאיים כדי לטשטש את העובדה הזו, אך היא בעינה נותרת: חוקים מושפעים מרוח התקופה ומהשקפותיה בדיוק כמו מי שכתב אותם, ורוח התקופה מוכתבת לעתים על ידי אנשים שזכויות היסוד של שאר בני האדם אינן בראש מעינייהם.

ניקח למשל את חוקי העבדות בארה"ב עד המחצית השניה של המאה ה-19, או חוקי האפרטהייד בדרום אפריקה מאה שנים אחר כך: היו אלה חוקים לכל דבר, שנועדו לשמור על הפריווילגיות של קבוצה אחת במיוחד על חשבון קבוצה אחרת. מי שעבר על החוקים היה פושע. מי שיצא נגדם היה מורד, בוגד. אך באותן שנים זה היה החוק.

לא ניכנס כאן למלכודת גודווין, אך נזכיר שגם חוקי נירנברג לעליונות הגזע הארי היו חוקים לכל דבר. גם החוק הצרפתי באלג'יר מנע זכויות רבות מתושבי הארץ המוסלמים על חשבון אזרחי המדינה הכובשת, והחוק הקולוניאלי של 1865 דרש ממי שרצה להגיש בקשה להיות אזרח צרפתי לוותר על דתו וזהותו המוסלמית. חוקי ההצבעה לבית הנבחרים בארצות רבות הגבילו את זכותן של נשים להשתתף בבחירות, ובשווייץ למשל שונה החוק והתאפשר לנשים להצביע רק בשנת 1971.

> מה עושים כשהטרור מגיע לתל אביב?

כינוס של מתנגדי אפרטהייד בדרום אפריקה. יוהנסברג, 1985 (United Nations Photo CC BY-NC-ND 2.0)

כינוס של מתנגדי אפרטהייד בדרום אפריקה. יוהנסברג, 1985 (United Nations Photo CC BY-NC-ND 2.0)

חוקים בעייתיים לא הופיעו רק מעבר לים: עד לפני פחות משלושה עשורים היה כאן, בישראל, חוק נגד הומוסקסואליות. המדינה ירשה חוק ויקטוריאני מהמאה ה-19 האוסר מגע מיני בין שני גברים ושמרה עליו בתוקף עד 1988. מי שעבר על החוק היה פושע, ומספר חיילים אף הועמדו לדין לאחר שהפרו אותו. שוב קבוצה חזקה השתמשה בספר החוקים על מנת להגן על הפריווילגיה שלה בהכתבת ערכיה על חשבון זכויותיהן של קבוצות אחרות, חלשות יותר.

לא גזרה משמים

היום, במבט לאחור, החוקים האלה, ועוד כמה אחרים, נראים איומים. איך אפשר למנוע מאדם את החופש שלו רק בגלל צבע עורו? איך אפשר לדרוש מאדם לוותר על זהותו כדי לקבל זכות בחירה? וחוקים המפלים נשים רק בגלל שהן נשים? אזניים תצילנה. אבל זה היה החוק, ומגיל צעיר מאוד מחדירים בנו, בכולנו, את ההכרה שעל החוק אסור לעבור. שהרי אם לא יהיה חוק, מי יגן עלינו? האינטרס של המדינה הוא ציות עיוור לחוק, שימור המצב הקיים. האינטרס של האנשים, לעומת זאת, אינו תמיד זהה.

שימור של המצב תורם תמיד למי שנהנה ממנו כרגע, מי שנמצא למעלה, בעמדות הכח, בשדות הפריווילגיות המוריקים. בידיים של הקבוצה הזו נמצא המון כח, אם בצורה חומרית, בשליטה במשאבים ובכוחות החמושים, ואם באופן סימבולי פשוט כ"הקבוצה הנכונה", טאוטולוגית, יוצא שמגיע לשליטים לשלוט מכיוון שהם שליטים. הם מכתיבים את הערכים שלהם, מעוותים ככל שיהיו, על שאר חברי הקבוצה, ודואגים תמיד לשמור על החוקים כך שיהיו לטובתם, שלא ישאירו פתח לפגיעה במעמדם.

כך למשל, באופן היפותטי לחלוטין, שר חינוך השייך לקבוצה המאמינה בטוהר הגזע היהודי, ידאג שתלמידי המדינה לא ייחשפו לאפשרויות שאינן חיוביות לשמירה על טוהר הגזע היהודי, ולא משנה בכלל שחלקים נרחבים במדינה לא חולקים את השקפתו הגזענית. החוק קובע כי שר החינוך מכתיב את חומרי הלימוד, וזהו. זה החוק.

ומה עם אלה הנפגעים מההכתבה של הערכים האלה, שפעמים רבות חסרים כל הגיון ונתלים בתיאוריות מפוקפקות במקרה הטוב או בשקרים תיאולוגים במקרה הפחות טוב? האם עליהם להמשיך ולהרכין את ראשם ולוותר על ערכיהם שלהם לנצח? האם על גבר לוותר על אהבתו לגבר אחר רק כי קבוצה מסוימת מאמינה שזו לא אהבה ראויה? האם על אדם שחור לוותר על חירותו ולעבוד בפרך ללא תשלום כי קבוצה מסוימת מאמינה שהיא נעלה עליו? האם על נשים לוותר על זכות ההשפעה שלהן כי כך גברים אמרו להם? האם על מוסלמי לוותר על דתו כי נוצרים החליטו שכך טוב יותר? הרי זה החוק, ולחוק צריך לציית!

בדיוק בשביל הדברים האלה יש לדבר בשבחי הרעיון של אי ציות.

אדם מדוכא לא צריך לקבל את מצבו כגזירה משמים, שהרי החוק נכתב על ידי בני אדם ונתון לשינוי על ידי בני אדם. טבעו של הכח לבקש לגדול, וטבעם של המחזיקים בו לבקש לעצמם עוד ועוד ממנו. חובתנו, כבני אדם, לשמור על שלנו, על זכויותינו, גם אם נאמר לנו שאיננו ראוים להן. חובתנו, כאזרחים, לדאוג שזכויות אלה ישמרו לכל אחד ואחת הנתון למרות המדינה, גם אם קבוצה מסויימת חושבת שיש למנוע אותן.

אלמלא היו קמים אנשים שהתנגדו לעבדות, מאות מליוני בני אדם היו עדיין תחת שוט הנוגשים, וזה עדיין היה החוק. אלמלא היו קמות נשים אמיצות ודורשות את זכותן, בניגוד לחוק של אותה תקופה, איש לא היה טורח לשנות אותו ולהשוות את זכויותיהן לאלה של הגברים. אלמלא היו רבים כל כך מסרבים לציית לחוק האוסר על יחסי מין בין גברים, החוק הבזוי הזה היה עדיין בתוקף. והרשימה עוד ארוכה.

> לעשות את הלא צפוי ולסרב לעשות מה שדורשים ממך: אי אלימות ככלי במאבק

אי ציות: תושבי הכפר וואלג'ה בפעולה ישירה של מניעת עבודות על הקמת החומה, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אי ציות: תושבי הכפר וואלג'ה בפעולה ישירה של מניעת עבודות על הקמת החומה, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ועכשיו תורנו

רשימת העוולות הקיימות היום בספר החוקים הישראלי ארוכה ועצובה. מליוני בני אדם חיים תחת שלטוננו נטולי זכויות אזרח, בעוד קבוצה אחרת אוגרת עוד ועוד כח, מעבירה עוד ועוד חוקים הזויים בשם אידיאולוגיה גזענית וחשוכה על מנת לשמר את עליונותה; מליוני אנשים מועסקים במשכורות רעב כדי שלאוליגרך בראש הפרמידה יהיה עוד ועוד כסף; פליטים מושלכים למחנות ריכוז כדי להמאיס עליהם את החיים עד שיעזבו; משאבים נבזזים ומחולקים לבודדים במקום להיות שייכים לכלל הקבוצה; בני אדם מגורשים מבתיהם בהם גרו הם ומשפחותיהם במשך עשרות רבות של שנים כדי לפנות מקום לבני הקבוצה השלטת בטרנספר בוטה וגזעני; אלפי אנשים מושלכים לבתי הכלא ללא משפט ובלא שניתנת להם אפשרות להגן על עצמם; זכויות בסיסיות הניתנות לבני קבוצה אחת, כמו זכות המחאה למשל, נשללות בגסות מבני קבוצה אחרת; ועוד ועוד ועוד.

כל הדברים האלה קיימים בספר החוקים. זה החוק, אבל הוא לא צודק, כי הוא מפלה בין אדם לאדם, מונע שוויון זכויות בשם השקפת עולם המבוססת על מיתולוגיה ושקר. חובתנו, כבני אדם, לצאת נגדם ולעמוד לצד המדוכאים ומול המדכאים. העיוות הזה, כאילו אדם אחד נחות בזכויותיו מאחר וככה כתוב בספר שנכתב על ידי האחר, הוא השקר הגדול והמוצלח ביותר שהצליחה התרבות האנושית לייצר. אילפו אותנו לציית לחוק בכל מחיר, ושכל מי שחושב אחרת הוא פושע. אבל ההיסטוריה מראה שחוקים שפעם היוו את בסיס החברה היום נחשבים בזויים ועלובים. הזמן מוכיח שהחוק הוא בן חלוף, ואין סיבה לקבל אותו כגזירת גורל.

החוק הוא בסך הכל דיו על נייר, פיקסלים על מסך. חיים של בני אדם, לעומת זאת, הם לא. אסור לתת לחוק לשלול זכויות הניתנות לקבוצה אחת מקבוצה אחרת. אסור לתת לחוק לשרת רק את האדונים. אסור לתת לחוק לקחת את בתיהם ורכושם של קבוצה אחת ולתת אותם לבני קבוצה אחרת. החוקים האלה יצטרפו יום אחד לחבריהם בפח האשפה של ההיסטוריה, אליו מושלכים לבסוף חוקים המשרתים קבוצה אחת, תהה זו קבוצה לאומית, מעמדית, או גזעית. אלה חוקים שאסור לציית להם. תפקידנו, כאזרחים, כבני אדם, לעמוד מולם באומץ. החוקים הם בני חלוף, הרוח האנושית, לעומתם, נצחית.

> "אין לנו סיכוי להביס את הישראלים בעזרת אלימות"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf