newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עקורי ברעם חוגגים יום הולדת ראשון לשיבה

במחנה הקיץ המסורתי שמקיימת קהילת עקורי בִּרְעִם, מחנכים את הצעירים לא לוותר לעולם על זכותם לשוב לכפר, ותוהים איך לרתום למאבק חלקים גדולים יותר של הקהילה

מאת:

כותב אורח: איתן ברונשטיין אפריסיו

היה צריך להרחיק עד כַּפְר בִּרְעִם כדי למצוא תקווה, אמונה ושמחת יצירה בימים עצובים ומייאשים אלה של התקפה נוראה על עזה. שהינו יממה עם השבים לכפרם כדי להבין את משמעות הפעולה הייחודית שלהם. הפעם הקודמת שביקרנו אותם היתה בדיוק לפני שנה, במחנה הקיץ המסורתי שמקיימת קהילת עקורי בִּרְעִם, במטרה לחנך את הצעירים לא לוותר לעולם על זכותם לשוב אליו. היו שם עשרות ילדים, נוער ומבוגרים ששרו ורקדו ברחבה שבין הכנסייה למבנה ששימש בית ספר של הכפר עד שישראל גרשה את תושביו בנכבה. כך יצא לנו לחגוג עם עקורי בִּרְעִם את תחילת השיבה שלהם בקיץ 2013 ולציין איתם את יום ההולדת הראשון מאז שבו.

רחוק מתל אביב המיוזעת והמדוכאת מצאנו א/נשים נחושים שנגד כל הסיכויים נאחזים במקום שלהם. מאז שהחליטו לשוב לא היה לילה בו לא לנו בכפר. לעיתים כמה עשרות ולרוב בודדים, מקיימים פעילויות תרבות שונות וגם סתם, פשוט חיים במקום. כמאה מבני הקהילה משתתפים בתורנות השינה והשהיה בבִּרְעִם. זה לא קל לכלול בתוך מטלות היומיום נסיעות מחיפה ועכו, שם חיים רבים מעקורי הכפר. ילדי הקהילה מנצלים את חופשת הקיץ כדי לשהות בכפר. עבורם זו מעין קייטנה, חווית חופש מרגשת יחד עם בני גילם, הרחק מההורים.

המרחק מעזה מצטמצם

שקט יחסית בצפון הארץ ומזג האוויר נעים, אבל המרחק מההתקפה הישראלית האכזרית על עזה מצטמצם עם עדכוני החדשות המטרידים. "בהפגנה בחיפה נגד המלחמה נעצרו 30 איש, בהם סאהר ג'רייס מבני הכפר", מספרת לי בגאווה נאהדה זהרה חברתי, מפעילות השיבה המרכזיות. אסיל אבו ורדה מראה לי תמונה שלה כשנעצרה על ידי מסתערב.

"אסיל שם של בת גם?" אני שואל ונזכר באסיל עאסלה שנרצח באירועי אוקטובר 2000 בעודו יושב וצופה בהפגנה ליד עראבה. אסיל כמו קוראת את מחשבתי ומספרת שאסיל עאסלה היה בן כיתתה. "אימי תמיד היתה מתווכחת עם אימו על זכות הראשונים בבחירת השם. נולדתי חודשיים לפניו אז ברור שאימי היתה ראשונה". היא מלמדת אותי את משמעותו: מילת תאור למשהו חלק ובוהק "כמו פניו של הסוס בשיר ערבי קדום מפורסם, כמו להב החרב". אסיל מגיעה ללון בכפר בעיתות מצוקה. "מירוואת, שמנהלת את התורנות, התקשרה אלי שלשום ואמרה לי שהיא חייבת אותי שם אז הגעתי. קיוויתי להקדיש כאן זמן לסמינר שחייבת להשלים אבל לא הצלחתי".

מחנה קיץ בברעם 2013 (צילום: אלאונור מרזה):

מחנה קיץ בברעם 2013 (צילום: אלאונור מרזה)

לארוחת הצהריים בצל העצים מצטרפים מתנדבים מחו"ל שהגיעו לביקור תמיכה מבית לחם. מג'דרה וסלט בתפריט הטעים. הקינוח היה שיעור עבורי. אחרי סיבוב קצר בין בתי הכפר ההרוסים שבים הילדים עם שקית מלאה בפירות קטנים וסגולים/ירוקים, דומים לשזיפים. ואכן, הם סוג של שזיף ששמו ארסיה. נאהדה אומרת שהוא ממשיך לגדול בכפר ונותן פרי בכל קיץ מאז 1948. זוזו בעלה נותן הוראות לצעירים שישארו ללילה.

"מה הלאה?" אני שואל את שניהם, "לאן אתם רוצים לקחת את פעולת השיבה הזו?". הם מספרים שקיימו סדנא עם הנחיה מקצועית בהשתתפות כ-30 מפליטי הכפר ודנו בשאלה הזו בדיוק. עכשיו ברור להם שהאתגר הקרוב החשוב הוא לרתום חלקים גדולים יותר של הקהילה שלהם לפעילות. לא כולם שותפים לשיבה בפועל, יש מי שתורמים בדרכים אחרות למאבק, למשל באמנות ומחקר. הם חושבים על כנס בעוד שנה אליו יתקבצו פליטי בִּרְעִם מהעולם כולו. הפוטנציאל של המאבק שלהם גדול ומתבטא בעשרות אלפי מבקרים שבאו לתמוך בהם השנה.

ילדים בברעם אוכלים "ארסיה", סוג של פרי שגדל בכפר (צילום: איתן ברונשטיין אפריסיו)

ילדים בברעם אוכלים "ארסיה", סוג של פרי שגדל בכפר (צילום: איתן ברונשטיין אפריסיו)

עדות לכך הוא המאבק המשפטי של מנהל מקרקעי ישראל נגדם במטרה לסלקם שוב מהכפר. בית הקברות, הכנסיה וחדר המטבח הצמוד לה הם מחוץ למחלוקת אבל כל סימן אחר להעמקת ההיאחזות מסולק מיד על ידי המנהל. הוא גם מפעיל אמצעי ענישה ולחץ: פקחיו סגרו את הדרך המובילה בין בית הקברות לכנסיה, שבאמצעותה יכלו להוביל ציוד ולהסיע במכוניות את הזקנים עד למרכז הכפר. בנוסף, המועצה האזורית שנותנת בכל שנה אישור לקיום מחנה הקיץ, ענתה להם השנה שהמנהל מסרב לאשרו.

הם שומרים על קשרים עם עקורי הכפר איקרית. שני הכפרים התבקשו להתפנות באותו זמן ומאז לא הותר להם לשוב, למרות החלטת בג"צ ב-1951. עקורי שני הכפרים טענו במשך שנים שהם לא ככל הפליטים הפלסטיניים אלא אזרחי המדינה שגורשו ולכן היא חייבת לתת להם לשוב. משהבינו שדרך זו לא הניבה תוצאות ממשיות החליטו לשוב ללא אישור מהמדינה.

הכנסייה בברעם (צילום: איתן ברונשטיין אפריסיו)

הכנסייה בברעם (צילום: איתן ברונשטיין אפריסיו)

לקראת ערב נותרים הלנים במקום, שמונה במספר. לפני השינה עוד הספיקו לבוא נוספים לבקר, כאלה שגרים בג'יש הסמוך. מעניין שתושבי הישוב מכנים אותו גוש חלב דווקא. ארוחת הערב צנועה יותר אבל האווירה מצוינת. הילדים מעניקים חיים למקום, צופים בסדרה סורית פופולארית בטלוויזיה, וחלקם נהנה מנרגילה מתקתקה. מריאן בת ה-12 לוקחת יוזמה ומקלפת תפוחי אדמה להכנת צ'יפס. ריאן בן-7 משחק עם מי שרק מסכים לשחק איתו.

אני מעיר שהפעולה שלהם דומה בצורתה לפעולות שישראל וישראלים עושים, בכך שאין היא חוקית לגמרי. נע'ם מסכימה: "אכן, בצורה זה דומה אבל לנו יש את החוק המוסרי והצדק מאחורינו!" אנחנו נהנים מתה עם נענע וזעתר שגדלים בגינה שהקימו ליד הכנסיה. בדיון בבית המשפט ביקש המנהל להרוס גם אותה אך השופט סרב לכך.

חלק מהפעילים ישנים בתוך השטח של מה שהיה פעם בית הספר של ברעם (צילום: איתן ברונשטיין אפריסיו)

חלק מהפעילים ישנים בתוך השטח של מה שהיה פעם בית הספר של ברעם (צילום: איתן ברונשטיין אפריסיו)

ללינה קיבלנו אוהל פרטי. בחוץ קריר ורוח אבל בפנים נעים. המטרד היחיד בלילה הוא חזי התרנגול שנקרא על שם הפקח הראשי של המנהל שפועל נגד עקורי בִּרְעִם. הוא רועם בקריאותיו שלאט לאט הופכות לצלילי רקע לשינה עמוקה וארוכה מהרגיל בימים האחרונים. בחמש התעוררתי ויצאתי אל החושך האפוף בערפל סמיך שמרטיב את האוויר. ניסיתי לצלם אבל אין מספיק אור.

בבוקר מקדים אותנו ג'ורג' לקפה וארוחת בוקר במטבח. הוא מפתיע באמירה נוקבת על הבוקר: עבורו בִּרְעִם הוא ברכה וקללה גם יחד. באנגלית זה מתחרז: A Bless and a Curse. זה המקום של התקוות והחלומות שלו, של עשיה פוליטית בקהילה ושל זיכרונות מתוקים שעברו מדור הסבים. מצד שני זו קללה מתמשכת שמענה את עקורי הכפר מאז גורשו בשלהי 1948.

בעודו מפליג במחשבות מישהי מגיחה לחצר המרכזית ומתחילה מיד לצלם בקדחתנות. ג'ורג' שואל אותה מי היא והיא עונה ביובש "דבורה מהמנהל". בכל כמה ימים הם באים לתעד כדי להראות את נחישותם לסלק את העקורים. המאבק הבלתי מתפשר שלהם מול המדינה ממחיש את מה שאלאונור אמרה להם שוב ושוב כשהיינו איתם: מה שאתם עושים כל כך חשוב ומרשים!

איתן ברונשטיין אפריסיו הוא מייסד עמותת זוכרות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf