בנים ממשיכים - לא רק בקיבוצים, גם בפריפריה

כותב אורח: הני זובידה

כשהגיעו לארץ "החלוצים", הם חיברו להם שירים משירים שונים. אחד השירים שהיה ראוי שיבחר כהמנון לאותה תנועה הוא שירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיח' אברק", והוא מתחיל כך:

אֲדָמָה-אַדְמָתִי,

רַחוּמָה עַד-מוֹתִי,

רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ,

רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ.

אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם

שֶׁאָדַם וְנָדַם

עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה!

שנים חשבתי שזהו ההמנון המתאים ביותר לתנועות שונות בארץ שנהגו באדמות המדינה כבשלהם, ולא רק מול הערבים. למה? ובכן, המצב בארץ הוא בשלב קריטי. הפערים בין הקבוצות החברתיות ברורים, והם מגיעים נקודת רתיחה. כולם מתלוננים ומפנים אצבעות מאשימות, אבל הבעיה המרכזית מבחינה כלכלית נותרה עדיין שאלת הדיור.

בבחינת סל ההוצאות המשפחתיות נמצא כי הדיור היא עדיין ההוצאה המרכזית למשפחה בישראל, כ- 24% מסך ההוצאות. אם מביטים בעשירונים התחתונים מגלים כי ההכנסה של משפחות עניות לא מאפשרת להן לרכוש מזון – בממוצע חסרים כ-192 ₪ למשפחה לרכישת מזון למשק הבית (מחקר שנערך במרכז טאוב). כמו כן, בסקר של הלמ"ס נמצא כי משפחה ממוצעת בישראל "מצליחה" לחסוך 121 שקלים בחודש. האם זאת בדיחה? לא יודע. ולבסוף, בשלושת העשירונים התחתונים בישראל כל משפחה נמצאת במינוס של 234 עד 2578 ₪ לחודש!

אחד הגורמים למציאות זו הוא השתלטותם של הקיבוצים על נתחים רבים מידי מאדמות המדינה, והשימוש שהם עושים בהם כיום בניגוד לייעוד המקורי שלהם כאילו הם "בעלי הבית". יהיו שישאלו – מה הבעיה? הרי הקיבוצים קיבלו את האדמות מהמדינה וכעת הם מממשים את זכותם על הקרקע. ובכן, שקר וכזב. הקיבוצים קיבלו את הקרקע על מנת לעבד אותה חקלאית. מרגע שחקלאות אינה הבסיס שעליו מסתמכים הקיבוצים – עליהם להחזיר אחר כבוד את הקרקעות של הציבור כולו לרשות הציבור. ומה נעשה עם אלו שעדיין מעבדים את אדמותיהם? ובכן, כאן התשובה קלה ביותר: כל מי שמעבד את אדמותיו למחייתו ימשיך להחזיק בקרקע ובכך תם הדיון. אולם, כל אלו שעשו "שינוי ייעוד" לקרקע בצורה לא חוקית, כמו הקמת קניון על כביש החוף, או צימרים, או בתי קפה או מחסנים ועוד ועוד, כל אלו שכעת עושים צחוק מהמדינה ומהמטרה שלשמה הוענקה להם הקרקע, ישיבו את הקרקעות למדינה.

והנה מה שעשו הקיבוצים לפנסיות של כולנו! שימו לב לסעיפים הגדולים ביותר – 11.8 מיליארד שקל בנקים – שזה הכסף שלנו פנסיות ועוד, 6.2 מיליארד שקלים תקציב המדינה – כסף שנגזל מהדיור הציבורי, מהחינוך הבריאות וכל דבר אחר שחסר לנו בפריפריות – ולבסוף אם זה לא היה עצוב זה היה קורע מצחוק – 2.5 מיליארד תמורת מימוש 19 אלף דונם של קרקעות הקיבוצים – מי שישמע, אפשר לחשוב שהם רכשו אותן.

כאן ברשותכן, אני רוצה להתנתק ולעבור לאספקט אחר של החברה הישראלית, האספקט התרבותי. אם חייזרים יגיעו לישראל ויעשו תצפית משתתפת בשני מקומות שונים, הם יהיו בדיסוננס. מחד אלו שיקשיבו לגל"צ ויקראו הארץ יחשבו שכאן זה אירופה, וירוצו לבדוק את מכשיר ה-GPS של החללית! לעומתם, אלו שילכו לפריפריה ויקשיבו לרדיו אזורי יבינו שהם הגיעו למזרח התיכון וה-  GPS תקין, ובמקום לתקן משהו עובד ייהנו ממוסיקה טובה ואוכל טוב.

> חינוך ועוני: להשקיע בהורים ולא בילדיהם

הכול היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם המשאב הקרקעי היה מתחלק בצורה שוויונית, ואם המשאב התרבותי היה מועבר בתהליך החִברות בצורה שבה כל חלקי האוכלוסייה היו נהנים מכל התרבויות בלי שיפוטים נורמטיביים, אולם למגינת ליבי זהו לא המצב הקיים.

בנים ממשיכים, גם בפריפריה

ניסיתי לחשוב על דרך לשנות את המצב בשתי הזירות, והפתרון שעלה בראשי היה "בנות ובנים ממשיכים בפריפריה". ישבתי עם נילי אהרון, ניסים סרוסי ועוד כמה חברות וחברים מירוחם, וזה תפס. המחשבה הייתה לכונן בנות ובנים ממשיכים בשתי רמות: הראשונה, וזו רמה לא פחות חשובה, הייתה רמת התרבות. יש כאן דור שלם שרוצה להמשיך את תרבות הוריו, ואינו מעוניין להמשיך את ההכחשה ואת הדיכוי התרבותי – בנות ובני הפריפריה ממשיכים את ההווי התרבותי שלהם בכול מקום, והם מתרבים. כאן הדוגמאות הן פנטסטיות: ערס פואטיקה, אריסה, זמרות וזמרי דור רביעי ליוצאי מדינות ערב שממשיכים עם המוסיקה שלהם והופכים למיינסטרים למרות הניסיון לדחוק אותם לשוליים.

ברמה השנייה, חשבתי על פתרון למצוקה הכלכלית-חברתית הגדולה ביותר, שהיא הדיור. מה עושים עם אלו שכל חייהם עבדו ולא הצליחו להגיע ליותר מדירת שיכון? שהרי גם בקיבוצים לא בדיוק הרוויחו, ראו את המספרים לעיל, אבל לדאוג ליחידות דיור דאגו גם דאגו!

יוריקה! מצאתי! בניות ובנים ממשיכים בפריפריה! בדיוק כמו בקיבוצים. וכדי שלא יגידו שאני רע, אינני מעוניין להפסיק את מתן יחידות הדיור בקיבוצים, אלא רק להפסיק את הגזל בקיבוצים. היינו, כל מה שישנה ייעוד בלי אישור למסחר, תעשייה ועוד – יוחרם מידית ויינתן כדיור לבנות ובנים ממשיכים בפריפריה!

איך? ובכן, גם לזה יש לי פתרון. משום שהמפלגות חוששות לעסוק בנושא זה ולפרק את שטחי השיפוט של המועצות המקומיות בישראל (מלבד הבטחות של אריה דרעי מש"ס שזה מה שהוא יעשה לאחר הבחירות הקרובות), חובה על כל אותן אוכלוסיות שעומדות להפסיד מעסקאות מושחתות שונות שנרקמות בישראל כמחיקת חובות הקיבוצים, אי החלוקה של שטחי השיפוט ועוד, להתאגד, ולהעמיד קבוצה אחת. בין חברי הקבוצה חייבים להיות אנשים מכל שדרות האוכלוסייה בישראל, שהרי הקיבוצים מהווים פחות מאחוז מסך האוכלוסייה והם מקווים להשתלט על מאות אלפי דונמים לבנייה, ממש אוליגרכיה נדל"נית חדשה בישראל.

כאן אני רואה את החברה הישראלית עומדת מאוחדת נגד ניסיון נואל זה של שר עם אינטרסים ברורים, זהו שר השיכון לשעבר אורי אריאל, אותו בן קיבוץ, וכיום תומך נלהב בהתנחלויות מנסה לבצר את מעמד בני קבוצתו ולהעניק להם על חשבון גזל מכלל החברה, ובעיקר השכבות המוחלשות, של משאב נדיר שהוא של כולנו. ירצו בני הקיבוצים להצטרף ליוזמה – ברוכים הבאים, אולם המטרה היא להתחיל לחלק יחידות דיור לבנות ובנים ממשיכים בפריפריה, שהרי ידוע הוא שעוני מחמיר מדור לדור בקרב משפחות אלה.

אם נקטין את מרכיב ההוצאה המרכזית של כל המשפחות במשוואה הזו, מי יודע, אולי נראה שינוי בחברה הישראלית, ובעיקר שינוי בהרכב העשירונים העליונים בתחומי החינוך, הכלכלה, ועוד. ואולי זה בדיוק מה שמפחיד את כולם – וזה מה שיקבור את יוזמת "בנות בנים ממשיכים בפריפריה"? אם נתאחד, יש מצב שחלום זה יהפוך למציאות!

ד"ר הני זובידה, מרצה בחוג למדע המדינה, האקדמית עמק יזרעאל, ובעל הבלוג "ביקורת ולא בהכרח בונה".