בין עזה לאסונסיון: המלחמה הקרה בפלסטינים
שאיפות הטרנספר של ישראל ותיקות כימי המדינה. גילויים חדשים על פרשת תקרית הירי הקטלני בשגרירות ישראל בבירת פרגוואי מראים שישראל היתה מוכנה לסכן את הקהילה המקומית ובלבד שתוכל לגרש ערבים
ב-1969 דנה ממשלת ישראל ב"תוכנית לעידוד הגירת פלסטינים מוסלמים (לא קומוניסטים) מרצועת עזה לפרגוואי". עזה, 6 ביוני 1967 (צילום: משה מילנר / לע"מ)
בבוקר 4 במאי 1970 נכנסו שני צעירים פלסטינים חמושים באקדח לבניין שגרירות ישראל באסונסיון, בירת פרגוואי, ודרשו להיפגש עם השגריר. בתוך דקות התפתח עימות אלים. עדנה פאר, עובדת השגרירות ורעייתו של אחד הדיפלומטים, נורתה למוות. דיאנה זבלוק, פקידת הקבלה, נפצעה קשה. שני התוקפים נמלטו מהמקום, אך נעצרו זמן קצר לאחר מכן, הועמדו לדין ונידונו ל-13 שנות מאסר.
למחרת תיאר השגריר הישראלי באסונסיון, בנימין ורון, את האירוע כפיגוע של פעילי פת"ח – חוליה נוספת בשרשרת האלימות של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. הנציגות המרכזית של יהדות פרגוואי (CRIP) גינתה את "המתקפה הפלילית על שגרירות ישראל" והצהירה כי מדובר בניסיון "להעביר סכסוכים בין מדינות רחוקות אל מדינה זו, שבה חיות קבוצות שונות באווירה של הרמוניה וסובלנות מלאה".
למרות חומרת האירוע, הוא כמעט לא זכה לתהודה בתקשורת הישראלית ונמחק מהזיכרון הציבורי. רק בסוף שנות ה-80 החלו עיתונאים ישראלים לחשוף היבטים שונים שלו, או לכל הפחות את עצם קיומו. ב-2004, שלושה עשורים לאחר האירוע, נשבר קשר השתיקה סביבו, כאשר משה פאר, אלמן הנרצחת, חשף בראיון ל"מעריב" פרטים שלא נודעו קודם לכן. לדבריו, שני התוקפים לא היו פעילי טרור, אלא קשורים ליוזמה ישראלית לעידוד הגירת פלסטינים מרצועת עזה לפרגוואי.
פאר סיפר כי הצעירים נמנו עם קבוצת פלסטינים שהיגרו לאמריקה הלטינית לאחר שהובטח להם שיקבלו שם קרקעות ותמיכה כלכלית – הבטחות שלא מומשו לאחר הגעתם. על פי עדותו של פאר, לאחר תקופה קצרה שבה לא קיבלו הפלסטינים הגולים עבודה או סיוע כלשהו, שבו שניים מהם אל בניין השגרירות באסונסיון, שם התפתח האירוע האלים שהסתיים בירי קטלני. גרסה זו הציעה פרשנות שונה מזו של השגריר. לפי פאר, הפיגוע לא היה מתקפה מתוכננת של ארגון טרור אלא תולדה של כישלון תוכנית ישראלית סודית.
ב-2020 שבה הפרשה לכותרות בעקבות פרסומים בתקשורת בישראל ובפרגוואי, שהתבססו על מסמכים סודיים מארכיון המדינה שנחשפו לציבור. בפרסומים אלו הוזכרו שמות התוקפים, לעיתים אף בזהויות שונות, והפרשה הוצגה שוב כפרק משונה ומרעיש בשולי ההיסטוריה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.
הדיון המחודש בפרשה העלומה, כולל סדרת פודקאסטים ותחקיר של ארגון "עקבות", ממחיש עד כמה הזיכרון ההיסטורי הוא תהליך דינמי ומתעתע: פרשיות שנדחקו במשך עשרות שנים לשולי הזיכרון הציבורי יכולות לשוב ולסקרן כאשר מסמכים ארכיוניים נפתחים, או כאשר הקשרים פוליטיים עכדניים מעניקים להן משמעות חדשה. במקרה הנדון, עצם קיומה של תוכנית ישראלית סודית לעידוד הגירה פלסטינית לפרגוואי, והקשר לפיגוע בשגרירות, עוררו עניין ציבורי מחודש ואף הולידו מגוון פרשנויות בתקשורת בישראל, ופרשנויות קונספירטיביות בתקשורת הפרגוואית.
אולם מעבר לממד הסנסציוני, המסמכים מאפשרים לבחון מחדש את הפרשה בהקשר רחב יותר של מדיניות החוץ הישראלית בתקופת המלחמה הקרה – תקופה שבה שיקולים גיאופוליטיים ולעיתים גם אינטרסים ביטחוניים הובילו את ישראל לנהל קשרים קרובים עם משטרים שהפרו בשיטתיות זכויות אדם ואזרח.
יוזמות חשאיות "לעידוד הגירה ערבית"
במסמכים ישראליים מן התקופה, השמורים בארכיון המדינה, נחשפו פרטים מפתיעים. שנה לפני הרצח בשגרירות דנה ממשלת ישראל ב"תוכנית לעידוד הגירת פלסטינים מוסלמים (לא קומוניסטים) מרצועת עזה לפרגוואי". את ישיבת הממשלה, שנערכה ב-29 במאי 1969, פתחה ראש הממשלה גולדה מאיר בתזכורת לחברי הממשלה כי כבר התקיימו בעבר דיונים על אפשרות של הגירת ערבים למדינות בדרום אמריקה שבהן תפוצות ערביות בולטות, כגון ברזיל, וכי המוסד אף בדק אפשרויות שונות בהקשר זה. באותה ישיבה הוצגה בפני השרים הצעתו של ראש המוסד, צבי זמיר, להגירת 60 אלף ערבים מרצועת עזה לפרגוואי. כך הציג זמיר את התוכנית בישיבת הממשלה:
"ההצעה שמדובר בה היא הסכמה של ממשלת פרגוואי, באמצעות המוסד לחקלאות והגירה של ממשלת פרגוואי, לקלוט במשך תקופה מינימלית של ארבע שנים, אם כי היא יכולה להימשך יותר אם הדברים יתפתחו, 60 אלף מוסלמים ערבים, שלפי ההגדרה שלהם אינם קומוניסטים. היא מוכנה לקלוט אותם בארצה כאשר ממשלת ישראל תמלא אחר תנאים מסוימים. זה מאושר במכתב של משרד ההגירה, כאשר ליד זה מצורף הסכם שאינו מופיע במכתב משרד ההגירה; ההסכם הזה נחתם בין נציגי ישראל לבין קונסול פרגוואי בארגנטינה".
לפי הפרוטוקול, ישראל התעתדה לממן את הוצאות הנסיעה של המהגרים, לשים ביד כל אחד מהם מענק ראשוני בסך 100 דולר, ואף לשלם לממשלת פרגוואי 33 דולר עבור כל אדם שייקלט במדינה. עוד צוין כי על פי ההסכם תעביר ישראל מקדמה של 350 אלף דולר תמורת קליטת 10,000 המהגרים הראשונים. בדיון עצמו הוערכה העלות הכוללת של המהלך בכ-550 עד 600 דולר לאדם – כלומר כ-30 מיליון דולר בסך הכול, סכום גבוה מאוד במונחי התקופה.
ראש המוסד, צבי זמיר, הציג בפני ממשלת גולדה מאיר תוכנית להגירת 60 אלף ערבים מרצועת עזה לפרגוואי. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין בכנסת, 26 ביולי, 1972 (צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, ופרטים רבים בה נותרו עמומים. לפי מקורות שונים, קבוצה קטנה שמנתה כ-30 פלסטינים מעזה אכן הגיעה לפרגוואי בעקבות היוזמה, אך זהותם וגורלם כמעט שאינם מתועדים. אחת השאלות המטרידות שנותרו פתוחות עוסקת בשני הצעירים שהופיעו בבוקר 4 במאי בשגרירות ישראל באסונסיון, ובקשר שלהם לאותה קבוצה. אולם סיפור ההגירה הזה אינו עומד בפני עצמו: הוא התרחש במציאות פוליטית מורכבת, שנחשפת בדו"חות ששלח באותן שנים השגריר הישראלי באסונסיון, בנימין ורון.
חשוב לציין כי יוזמה זו לא נהגתה בחלל ריק, כפי שהזכירה במפורש גולדה מאיר בפני חברי הממשלה. כבר בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל התקיימו דיונים בהנהגה הציונית על מנגנונים אפשריים "לעידוד הגירה" של האוכלוסייה הערבית ליעדים שונים באמריקה הדרומית. גורם מרכזי בדיונים אלה היה יוסף ויץ, מנהל מחלקת ההתיישבות של הקרן הקיימת לישראל. ויץ קידם בעקביות את רעיון העברת האוכלוסייה הערבית אל מחוץ לישראל ובחן יעדי התיישבות אפשריים באמריקה הדרומית, בעיקר בארגנטינה ובברזיל.
לאחר מלחמת ששת הימים קיבלו רעיונות אלה ממד מעשי ומיידי יותר: לנוכח הרחבת השליטה הישראלית על אוכלוסייה פלסטינית גדולה, גיבשו בכירים במערכת הביטחון ובדרג המדיני מדיניות שנועדה לעודד הגירה מן השטחים הכבושים, ובפרט מרצועת עזה. גישה זו זוהתה במיוחד עם שר הביטחון משה דיין, שלא תמך בגירוש בכפייה אך ראה בעידוד יציאה מרצון יעד אסטרטגי רצוי.
במסגרת זו פעלו מנגנונים מגוונים, לעיתים באופן בלתי רשמי, ובאמצעות הממשל הצבאי. מתווכים מקומיים וגורמים בינלאומיים הציעו למהגרים פוטנציאליים תמריצים כלכליים, סיוע לוגיסטי ומימון נסיעה. לצד היעד המרכזי, ירדן, נבחנו גם אפשרויות הגירה לאמריקה הלטינית, ובהן יוזמות נקודתיות, כגון ההגירה לפרגוואי בסוף שנות ה-60. פעילות זו התנהלה ברובה בחשאיות, וממדיה המדויקים נותרו עמומים עד היום.
"גורמי דחיפה"
מחקר ארכיוני עדכני מאפשר כעת לחדד ולהעמיק את התמונה העולה מהמקורות הראשוניים: מדיניות עידוד ההגירה לא היתה יוזמה נקודתית או גחמה רגעית, אלא נגזרה מתפיסה סדורה שגובשה בדרג המדיני והביטחוני כבר בימים הראשונים לאחר מלחמת 1967. בדיוני הממשלה והמטכ"ל הונחה התשתית למדיניות המבקשת להשפיע על תנועת האוכלוסייה הפלסטינית באמצעות מנגנונים כלכליים, תוך יצירת "גורמי דחיפה" ברצועת עזה – ובראשם אבטלה גואה ורמת חיים נמוכה – לצד "גורמי משיכה" בגדה המערבית וביעדי הגירה רחוקים יותר.
ההנהגה הישראלית עודדה במיוחד הגירה של צעירים משכילים, שנחשבו בעיניה לבעלי תודעה פוליטית גבוהה ולפיכך לגורם מערער. תפיסה זו שיקפה שינוי מהותי שהתרחש בפרק זמן קצר: מהתקווה לשילוב הרצועה בישראל למדיניות של שליטה צבאית, מבלי להכריע את שאלת מעמדה, תוך ניסיון לעצב את המאזן הדמוגרפי באמצעים עקיפים.
מנהל מחלקת ההתיישבות של קק"ל קידם את רעיון העברת האוכלוסייה הערבית אל מחוץ לישראל. דניאלה וייס נואמת בכנס למען "התיישבות ברצועת עזה" בשדרות, 18 בדצמבר, 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)
מנקודת מבט כמותית, הנתונים ממקמים מדיניות זו בהקשר רחב יותר של סוגיית הפליטים, וממחישים את היקפה ואת מגבלותיה. בעוד שבחודשים הראשונים שלאחר המלחמה כמעט שלא נרשמה יציאה מהרצועה, הרי שבסתיו 1967 ובמהלך 1968 החלה תנועה של אלפי אנשים בחודש, עד שנבלמה כמעט לחלוטין בעקבות סגירת הגבול עם ירדן ביולי 1968.
בלימה זו לא היתה תוצאה של מניע חיצוני בלבד; במקביל להתפתחות דפוסי ההגירה, החלה להתעצם ההתנגדות הפלסטינית ברצועה, שהתבטאה בעלייה ניכרת בפעולות חבלה, במחאות עממיות ובהתרחבות פעילותם של ארגונים דוגמת פת"ח. לנוכח התפתחויות אלו, החלו בכירים במערכת הביטחון להטיל ספק בהיגיון שעמד בבסיס המדיניות: התנאים הכלכליים הירודים, שנועדו לשמש "גורמי דחיפה" להגירה, התבררו גם כגורם המאיץ תסיסה פוליטית ומערער את יציבות השליטה הישראלית. בכך נחתם למעשה שלב מרכזי בניסיון לעצב את המאזן הדמוגרפי ברצועה באמצעות עידוד הגירה, והמדיניות עברה התאמה למציאות שבה השיקול הביטחוני גובר על השאיפה הדמוגרפית.
עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, עזבו את הרצועה יותר מ-90 אלף פלסטינים – קרוב לרבע מאוכלוסייתה ערב המלחמה. מרבית היוצאים היו צעירים משכילים. ואולם, חרף היקפה של תנועת ההגירה, מדיניות זו לא הובילה לשינוי דמוגרפי מכריע: האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה המשיכה לגדול בקצב מהיר לאורך שנות ה-70 וה-80, כך שקצב הריבוי הטבעי הגבוה נטרל במידה רבה את השפעת ההגירה והותיר את "הבעיה הדמוגרפית" בעינה.
במקביל, כאמור, כבר בסוף שנות ה-60 הכירו דמויות מפתח במערכת הביטחון במחיר הביטחוני של המדיניות: התנאים הכלכליים שנועדו לעודד הגירה תרמו גם להתגברות ההתנגדות. על רקע זה, הוחל בהדרגה שינוי מדיניות שהתבטא, בין היתר, בפתיחת שוק העבודה הישראלי לפועלים מעזה. במובן זה, מדיניות עידוד ההגירה לא רק שנכשלה בפתרון "בעיית הפליטים", אלא חשפה את המתח המובנה בין שאיפות דמוגרפיות, שליטה טריטוריאלית ויציבות ביטחונית – מתח שעמד גם בבסיס היוזמות להעתקת אוכלוסייה אל יעדים מרוחקים כפרגוואי.
(עוד) שת"פ עם משטר רצחני
בזיכרונותיו, שפורסמו בספר שנים רבות לאחר שליחותו, ציין השגריר ורון כי זמן קצר לפני הפיגוע "טפטפו" לפרגוואי קומץ פלסטינים מרצועת עזה שנשאו מסמכי מעבר ישראליים. הם נפגשו באסונסיון עם משה פאר, שהיה מופקד על העניינים הקונסולריים, ואף "נהנה לשוחח עימם בערבית". ורון הניח כי אותם מהגרים היו זכאים לשירותי הקונסוליה הישראלית, לנוכח שליטת ישראל ברצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים.
ואולם, על אף אזכור זה בזיכרונותיו, בזמן אמת ורון לא הזכיר את הקשרים האלה בין הפלסטינים לנציגות ישראל. בדבריו לעיתונות המקומית והבינלאומית לאחר הפיגוע בשגרירות, התייחס ורון לתקיפה כאל פיגוע טרור לאומני. כך עשה גם בדיעבד, כאשר העלה על נס את דמותה של הנרצחת עדנה פאר, תוך התעלמות מוחלטת מהקורבן הנוסף באירוע: דיאנה זבלוק, חברת הקהילה היהודית הקטנה בעיר, שנפצעה באורח קשה.
פער זה, בין הזיכרון המאוחר לדיווח הדיפלומטי בזמן אמת, משקף את סדרי העדיפויות של ורון באותה עת. לצד התייחסויותיו המצומצמות ליוזמות ההגירה מעזה ולהשלכותיהן, עיקר עיסוקו התמקד בניהול היחסים עם משטרו הדיקטטורי של אלפרדו סטרוסנר, נשיא פרגוואי (1954–1989). משטר זה היה מהארוכים והרצחניים באמריקה הלטינית. ממדי הדיכוי שלו התבררו במלואם רק לאחר נפילתו, עם גילוי מאות אלפי מסמכים שתיעדו מעצרים, עינויים ושיתופי פעולה בין דיקטטורות אזוריות.
חרף זאת, נשמרו קשרים הדוקים בין ישראל לפרגוואי, שכללו שיתופי פעולה ביטחוניים ותמיכה עקבית של פרגוואי בעמדות ישראליות בזירה הבינלאומית. גם הדו"חות שהגישו השגרירים שהחליפו את ורון, שלמה כץ ואברהם סרלואיס, מעידים על עומק הקשר הזה. במציאות זו, העדיפו בירושלים להימנע מעימות ישיר עם משטרו של העריץ סטרוסנר.
פרגוואי נעשתה זירה שבה התגלמו מתחים שנוצרו הרחק ממנה. כותרת עיתון בפרגאווי מעל דיווח על תקרית הירי בשגרירות ישראל, 4 במאי, 1970
על רקע זה ניתן להבין את סוגיית משפטם של התוקפים, שחשפה את גבולות הפעולה של ישראל בזירה זו. לאחר הפיגוע ביקשה ישראל להסגיר אליה את שני התוקפים כדי להעמידם לדין בארץ, אך משטרו של סטרוסנר סירב. בהיעדר הסכם הסגרה, ובהתבסס על עקרון הטריטוריאליות, נוהל ההליך במערכת המשפט המקומית ונמשך כשנתיים. מחקר יחיד שנערך בנושא, והתבסס על עיתונות התקופה, מעט מסמכים ותיעוד בעל פה, חשף עדויות מפורטות של הנאשמים על נסיבות הגעתם לפרגוואי.
השניים תיארו כיצד גויסו בעזה באמצעות מתווכים וסוכנויות נסיעות וסיפרו כי הובטחו להם עבודה וסיוע כלכלי, וכי אף סברו כי יעדם הוא ברזיל. אלא שעם הגעתם, הם נותרו ללא תמיכה וללא מסמכים ונקלעו למצוקה חריפה. לפי עדותם, פנייתם לשגרירות נועדה לדרוש את הסיוע שהובטח להם, והנשק שנשאו נועד להפעלת לחץ בלבד – אלא שהאירוע הידרדר לאלימות קטלנית. בסופו של דבר, השניים לא ריצו את מלוא 13 שנות מאסר שנגזרו עליהם; הם שוחררו כעבור כמה שנים במסגרת מדיניות החנינות של המשטר.
השאיפה לייצא את הסכסוך הערבי-ישראלי אל זירה מרוחקת יצרה בפועל תנועה של אנשים ורעיונות שחיברו בין המזרח התיכון לדרום אמריקה. אף שלא גובשה מדיניות סדורה ומוצהרת, תרמו כלל הפעולות – מנגנוני התיווך, הסיוע הכלכלי והעברת המהגרים – לכך שפרגוואי נעשתה זירה שבה התגלמו מתחים שנוצרו הרחק ממנה. במובן זה, התקיפה בשגרירות והמשפט שבעקבותיה אינם בגדר אירוע מקומי חריג, אלא תוצר של דינמיקה רחבה יותר, שבה מדיניות ישראלית שקודמה בשוליים ובחשאיות הולידה תוצאות ממשיות ואלימות בזירה רחוקה.
השלכות אלה לא נותרו ברמת היחסים הבין-מדינתיים בלבד, אלא קיבלו ביטוי מוחשי גם במרחב המקומי, ובייחוד בקרב הקהילה היהודית הקטנה בפרגוואי. קהילה זו לא היתה שחקן פעיל בתהליכים הללו, אך מצאה עצמה בלב זירת מפגש בין מדיניות ישראלית, אינטרסים גיאופוליטיים ומשטר דיקטטורי. באופן מובהק, דווקא נציגת הקהילה היהודית המקומית באסונסיון, דיאנה זבלוק, היתה דמות מרכזית בהליך המשפטי כתובעת פרטית, בעוד ישראל נותרה במידה רבה ברקע. במובן זה, ייצוא הסכסוך אל פרגוואי, אם באמצעות יוזמות הגירה ואם בעקבות האירוע האלים בשגרירות, סימן את הקהילה היהודית המקומית כזירה שבה התממשו בפועל מתחים מדיניים שלא היו בשליטתה.
התנשאות ופטרונות
מסמך השמור בארכיון המדינה תחת הכותרת "מחקר סטטיסטי על יהודי פרגוואי" מאפשר הצצה נדירה להרכב החברתי של הקהילה היהודית באסונסיון בראשית שנות ה-50. מן המסמך עולה כי מדובר בקהילה קטנה המונה כ-300 משפחות (כאלף נפשות), שרוב חבריה היו מהגרים ממזרח אירופה ומגרמניה, ומיעוטם ממוצא ספרדי. קהילה צעירה יחסית, שהמבנה החברתי-כלכלי שלה שיקף חברת מהגרים בראשית דרכה: עיקר פרנסתה נשען על מסחר זעיר ותעסוקה שכירה, עם גרעין מצומצם של בעלי מקצועות חופשיים. התמונה הכוללת היתה של קהילה עירונית קטנה אך מגוונת, שביקשה לבסס את מעמדה בתוך המעמד הבינוני העירוני של אסונסיון.
המקרה של יהדות פרגוואי שולי יחסית בתולדות ההגירות היהודיות במאה ה-20, בוודאי בהשוואה לקהילות הגדולות בארה"ב ובארגנטינה. המסמכים הדיפלומטיים מהתקופה מתארים קהילה חלשה יחסית מבחינה מוסדית ופוליטית, המתנהלת לצד חברה כללית לא עוינת אך במעמד של מיעוט פגיע. עם זאת, הקהילה שמרה על קשרים קרובים עם השגרירות, קשרים שקיבלו ביטוי מובהק ב-1972 עם חנוכת בית הספר "מדינת ישראל" באסונסיון. בטקס השתתפה כמעט כל צמרת המשטר: הנשיא סטרוסנר עצמו, חברי ממשלתו, ראשי הרשויות וראשי המערכת המשפטית והצבאית.
נוכחות זו חרגה ממחווה טקסית רגילה והעידה על המשמעות הסמלית של המוסד בעיני המשטר. לפי מקור נוסף, בראשית שנות ה-70 למדו בבית הספר כ-180 תלמידים (כ-95% מילדי הקהילה), ושני מורים מישראל לימדו בו לימודי יהדות, לצד תוכנית הלימודים הכללית. במקרה זה נעשה בית הספר לא רק למרכז חינוכי, אלא גם לזירה פוליטית-ייצוגית שבה התגלמו יחסי ישראל–פרגוואי. הקהילה היהודית הקטנה לא היתה רק שותפה פסיבית ליחסים אלה, אלא שימשה נכס סמלי, ולעיתים אף מעין בת-ערובה, במסגרת המערך הדיפלומטי המורכב בין מדינת ישראל למשטרו של סטרוסנר, בדומה לתפקיד שמילאה בעל כורחה דיאנה זבלוק במשפט התקיפה בשגרירות.
בין השגרירות לקהילה ניכר יחס פטרוני ומתנשא. התקהלות בעקבות תקרית הירי בשגרירות ישראל באסונסיון, פרגוואי, 4 במאי, 1970 (צילום מתוך עיתונות מקומית)
במקורות המתעדים את היחסים בין השגרירות לקהילה ניכר יחס פטרוני ומתנשא מצד הגורם הישראלי. במסמך מסכם שכתב השגריר ורון בסיום שליחותו, ביולי 1972, משתקפת גישה זו בבירור: "לא אהבתי את הקהילה הזו", כתב, "אבל הייתי סובלני כלפיה". ורון אף הוסיף כי בנאום שנשא בפניהם בחר להטיל ספק בכך ש-54 מחברי הקהילה הם בעלי תואר אקדמי. "ביקשתי מהם להוכיח את קיומם, שכן איש לא יאמין שבקהילה שאין בה חיים אינטלקטואליים יש מספר כזה של אקדמאים". לדבריו, "הייתי קשוח כלפיהם ופגעתי בהם – וזאת היתה כוונתי", והוסיף, "באופן כללי אני יכול לומר שהקהילה היתה גאה בשגריר שלה, העריצה אותו, אבל לא אהבה אותו". אותה גישה ניכרת גם בזיכרונותיו, שבהם הוא משחזר התרחשויות מתקופת שירותו הדיפלומטי בדרום אמריקה, ומביע עמדות שיפוטיות חריפות כלפי מנהיגים פוליטיים באזור, ובהם גם חואן דומינגו פרון.
במארג היחסים המורכב בין רודנות סטרוסנר, מדינת ישראל והמיעוט היהודי המקומי, התרחש אותו אירוע בבניין השגרירות באסונסיון במאי 1970. לא בכדי נותרה הפרשה בשולי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי: השילוב יוצא הדופן של מניעים עמומים ותוכנית סודית לעידוד הגירה הוליד מבוכה היסטורית שביקשה לדחוק את האירוע לשולי הזיכרון הקולקטיבי. הניגוד בין הזיכרון להיסטוריה ובין מיתוס למציאות, משקף קושי רחב יותר של מדיניות החוץ הישראלית בתקופת המלחמה הקרה.
ניסיון העבר מלמד כי כאשר התנאים הפוליטיים משתנים, רעיונות מדיניים מופרכים שנדחקו לשוליים עלולים לשוב ולהופיע בדיון הציבורי כפנטזיות משיחיות או אחרות; וכי להשלכות המדיניות הישראלית יש נטייה לחצות את גבולות המדינה ולהשפיע ישירות גם על קהילות יהודיות בתפוצות, אשר על פי רוב אינן שותפות פעילות בהחלטות המעצבות את מציאות חייהן. אך כפי שקורה לא פעם, את המחיר הכואב ביותר משלמים דווקא מי שנקלעו לחזית, כמו עדנה פאר ודיאנה זבלוק.
ד"ר סבסטיאן קלור הוא היסטוריון, חוקר יהדות אמריקה הלטינית באוניברסיטת חיפה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
