newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם כשהתנגד לכיבוש, יוסף ויץ נשאר נאמן להגיון הטרנספר

הסרט על מי שנחשב לאבי רעיון הטרנספר של הפלסטינים, "קופסה כחולה", וקבלתו האוהדת בציבור, מעידים כי השמאל הציוני למד להבין שטרנספר הוא דבר מגונה. אך כדי שההבנה הזאת לא תישאר בתחומי חשבון הנפש, כדאי לדחות גם את רעיון ההפרדה

מאת:

כשהסתיימה ההקרנה של "קופסה כחולה" באולם הסימנטק בתל אביב, שהיה מלא עד אפס מקום, התפתחה שיחה קצרה ביני לבין שכני בשורה. הוא נראה לי פחות או יותר בן גילי, כלומר בן 60 ומשהו, ושאלתי אותו: כשאנחנו גדלנו, שמענו בכלל על הדברים האלה, על הגירוש, על הפליטים? לא, הוא ענה לי, אף מלה, ואם הזכירו, אמרנו לנו שהכל שקרים. אז איך אתה מסביר את האולם המלא כאן, את מחיאות הכפיים? שאלתי. השמאל התחזק, לא מפחד לדבר, הוא ענה לי.

ההסבר הזה נראה לי חלקי מאוד, ואחזור אליו בהמשך. אבל אין ספק שהסרט "קופסה כחולה" – שבו מספרת הבמאית מיכל ויץ את סיפורו של הסבא-רבא שלה, יוסף וַיְץ, מי שהיה מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל ומי שמתואר כאבי רעיון הטרנספר של הפלסטינים, ואת ההתמודדות האישית שלה ושל בני משפחתה עם המציאות הזו – הוא חלק מתופעה רחבה יותר של הכרה בקרב חלקים גדלים והולכים בחברה היהודית בישראל, ולא רק בישראל, בנכבה הפלסטינית.

יוסף ויץ (צילום: משה פרידן, לע"מ)

נבירה ביומנים "מרשיעים". יוסף ויץ (צילום: משה פרידן, לע"מ)

השאלה היום היא לא אם מאות אלפי פלסטינים גורשו, הוברחו או ברחו ב-1948 ואם ישראל מנעה את חזרתם והחרימה לטובתה את רכושם. זו עובדה מקובלת ומוכרת על כלל הציבור היהודי. כשמייסד "אם תרצו" רונן שובל מצייץ ש"האפקט המצנן של תודעת 'הנכבה' אצל האויב הערבי קצת שכך. הגיע הזמן לחדש אותו", הוא לא רק מכיר בנכבה, אלא גם מודה בפועל שהיא היתה מעשה מכוון. הוויכוח הוא עד כמה הוא היה מוצדק, עד כמה "לא היתה ברירה".

מיכל ויץ נמצאת ללא ספק בצד שמטיל ספק גדול ב"אין ברירה" של הנכבה. היא לא אומרת זאת במפורש, אבל עצם עשיית הסרט, הנבירה ביומנים ה"מרשיעים" של הסבא-רבא שלה, שבהם הוא מדבר באופן ישיר ולא מתנצל על ההכרח ב"טרנספר של ערביי ישראל" בלי להשאיר "אף כפר אחד, אף שבט אחד", והשיחות שהיא מנהלת עם בני משפחתה המבוגרים החיים במידה כזו או אחרת של הכחשה של מעשיו של אבי המשפחה – הם חלק מכפרה על מה שעשה יוסף ויץ ומה שעשו בני דורו.

העובדה ששלוש ההקרנות של "קופסה כחולה" במהלך פסטיבל דוקאביב היו "סולד-אאוט", ומחיאות הכפיים הסוערות בסוף הסרט ובכל פעם שהוזכר הצורך להכיר בעוול שנעשה לפליטים הפלסטינים במהלך השיחה שהתקיימה עם היוצרת אחרי ההקרנה – מעידים כולם שוויץ לא לבד.

דוד בן גוריון, כפי שמוזכר בסרט, האמין ש"בעיית הפליטים" תיפתר מעצמה תוך שנים ספורות. שבעים שנה מאוחר יותר, לא רק הדור השני והשלישי של הפלסטינים לא שכח את הערים ואת הכפרים שמהם גלו או הוגלו משפחותיהם, הדור השני והשלישי של היהודים בישראל וגם בעולם חוזר אל הזיכרון הזה שהודחק אצלו, בכוונת מכוון, במשך עשורים כה רבים.

אחד היתרונות של "קופסה כחולה" הוא העובדה שהוא מסודר בסדר כרונולוגי: משנות ה-30 של המאה ה-20, אז יוסף ויץ נכנס לתפקידו כמנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל; דרך מלחמת 1948, אז הוא עומד בראש "ועדת הטרנספר" ועוזר לגבש את המדיניות של מניעה מוחלטת של שיבת הפליטים והריסת כפרים; המשך בשנות ה-50 וה-60 אז עמד בראש פרויקט נטיעת עשרות מיליוני עצים על הריסות הכפרים; ועד למלחמת 1967, אז ויץ – שבשלב זה הוא כבר פנסיונר – מביע הסתייגות וחשש מהשלכות הכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה על ישראל.

donate

במסע הזה, שווה להתמקד על נקודת הפתיחה ונקודת הסיום. מיכל ויץ מצטטת מתוך קטע ביומן של הסבא-רבא שלה מאמצע שנות ה-30. הוא מסייר באזור רמאללה, ובמקום ארץ ריקה ושוממה – כפי כפי שהרבה פעמים נוהגים לתאר לנו את מראה ארץ ישראל/פלסטינה לפני הגעת המתיישבים הציונים – הוא מגלה איכרים פלסטינים המעבדים את הקרקע באינטנסיביות, משבחים ומפרים את הארץ.

לצד קנאה בבני הארץ הפלסטינים, הוא מגיע למסקנה חדה: בארץ ישראל אין "אדמות פנויות", כמעט הכל תפוס. לכן כדי לפנות מקום למתיישבים יהודים, צריך להעביר את האדמות המעובדות האלה לידי היהודים. היהודים לא יכולים לחיות לצד הערבים, הם צריכים להחליף אותם.

כפי שהוא כותב ביומנו ב-1941 (שנדמה לי שאינו מצוטט בסרט):

האם נקים כפרים מפוזרים משלנו בין כפריהם המרובים הקיימים, שירבו תמיד על שלנו? וכלום יש אפשרות לקנות שם? .. כל אשר תצמיח האדמה – יידרש ויבוקש; ידיים ישנן – ולמה לא יפתחו עוד כאשר פיתחו עד כה? וכלום בצורה כזאת נוכל לפתח את הפינה שלנו? ושוב שמעתי בקרבי את הקול הקורא: 'פנו את הארץ הזאת', ואז תיבנה היא וייבנה גם עמנו"

כלומר דווקא ההכרה בכך שארץ ישראל אינה "ארץ ללא עם", כפי שנהגו לפעמים לתאר אותה המנהיגים הציוניים, דוחפת את ויץ אל רעיון הטרנספר, שהוא מבטא אותו בקטע מפורסם מיומניו שכל ה"היסטוריונים החדשים", מבני מוריס עד אילן פפה, מצטטים ממנו, ומופיע גם בסרט בהרחבה:

בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור: אין מקום בארץ לשני העמים גם יחד. אם הערבים יצאוה, תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו. אם הערבים יישארו, תישאר הארץ בדלותה ובצמצומה. הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות! להעביר את כולם"

צעד קטן לקראת תיקון

ההבנה שזו היתה החשיבה שהדריכה את ויץ, וכנראה גם מנהיגים ציוניים אחרים, מעמידה על ראשו כמעט את כל הסיפור הציוני שסיפרו לנו: לא ייבוש ביצות והפרחת השממה, אלא כמעט ההפך. הפיכת כפרים פורחים לשממה כדי שליהודים יהיה מקום להתיישב בארץ המלאה והמעובדת הזו.

נקודת הקצה של סיפורו של ויץ ושל הסרט עצמו היא לא פחות מורכבת. הוא מסתיים במשפטים שכתב ויץ ביומנו אחרי כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. לצד התרגשות מגדול ההישג, הוא כותב:

"התושבים הערבים לא ברחו הפעם. איך נקלוט את ההמון הזה, שאומדים אותו למיליון ויותר? אין לקבוע עובדות בגדה, מפני שאז יוטל עלינו חותם של אימפריאליזם כובש. כבדה בלבי התחושה כי משא גדול מבחינה כלכלית-רוחנית וחברתית יפול עלינו ועל הדורות הבאים על אחת כמה וכמה"

גם בסרט עצמו וגם בדיון שהתנהל אחריו, נראה שהנינה מיכל רואה בדברים האלה מעין "התפכחות" של הסבא-רבא שלה. נדמה שגם חלק מבני המשפחה שרואיינו בסרט רואים את הדברים כך. לפי הגרסה הזו, ויץ מיהר להבין את סכנות הכיבוש בלב האופוריה של "שחרור שטחי המולדת" במהלך מלחמת ששת הימים, ובכך הקדים את זמנו וסלל את הדרך להתנגדות להתנחלויות ולסיפוח ולהפיכת הציונות ל"אימפריאליזם כובש".

אין ספק שהעמדה שביטא ויץ ביומנו מיד אחרי יוני 1967 משתלבת היטב עם העמדות שפיתח השמאל הציוני בחמישים השנים שחלפו מאז. מבחינה זו, הוא אכן ראוי להיחשב כחלק מאותו שמאל. אלא שאפשר לקרוא את האמירה של ויץ, ודרכה גם את העמדה של חלקים בשמאל הציוני עד עצם היום הזה, גם בקריאה ביקורתית.

לפי הקריאה הזו, הבעיה של ויץ היא לא עם עצם הכיבוש, אלא עם העובדה ש"התושבים הערבים לא ברחו הפעם". השאלה שהוא שואל את עצמו היא "איך נקלוט את ההמון הזה". ב-1948, גם הודות לעבודה שלו (אבל הוא בוודאי לא היה שם לבד), "המדינה היהודית" הצעירה החליטה לא לקלוט "את ההמון הזה", אלא לגרש אותו – או לכל הפחות למנוע בכל דרך את חזרתו לכפרים, לערים, לעצי הזית ולשיחי הצבר שהוא נטש מאחוריו.

ב-1967 הפתרון הזה כבר לא היה אפשרי. גם משום ש"התושבים הערבים לא ברחו", וגם אולי משום שהמצב היה שונה לחלוטין: מדינה שחברה באו"ם ומקבלת עליה לפחות באופן פורמלי את החוק הבינלאומי לא יכולה לגרש יותר ממיליון אזרחים החיים בשטח שכבשה במלחמה. מה שהיה אפשרי שלוש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, שהעולם כולו היה תחת ההלם של מלחמת ההשמדה הגדולה בהיסטוריה האנושית המוכרת, לא היה אפשרי עשרים שנה מאוחר יותר.

אם נאמץ את הקריאה הזו, נראה שאולי אין הבדל גדול בין יוסף ויץ של ועדת הטרנספר של 1948 או של פרקי היומן בשנות ה-30 וה-40 שבהם הוא מייחל לגירוש הערבים, עד האחרון שבהם, ליוסף ויץ של אחרי 1967. ויץ לא האמין שמימוש הרעיון של מדינה היהודית יכול לכלול בתוכו ערבים. בארץ הזו, הוא חשב, יכולים לחיות או יהודים או ערבים. לא גם וגם.

לכן הבעיה שלו עם הכיבושים ב-1967 לא היתה "שליטה על עם זר", כפי שהתפתח השיח של השמאל הציוני בחמישים השנים שחלפו מאז, אלא עם כך ש"עם זר", כלומר הערבים-הפלסטינים, יחיו לצד היהודים, יחיו בתוכם ולצדם.

רבים בשמאל הציוני נימקו את הצורך לסיים את הכיבוש על יסוד רעיון ההפרדה. רק כך, על ידי סיום הכיבוש ואמירה ברורה שאנחנו (היהודים) פה והם (הפלסטינים) שם, נוכל לשמור על "מדינה יהודית ודמוקרטית".

הטרנספר הוא מימוש קיצוני ומוחלט של רעיון ההפרדה, שכן הוא מוציא את הערבים מתוך הגוף של המדינה היהודית באופן חד ואכזר. אבל אפילו הטרנספר של 1948 לא פתר את הסכסוך היהודי-פלסטיני, כפי שבן גוריון נטה לחשוב. למעשה הוא רק העצים והנציח אותו. "בעיית הפליטים" וזכות השיבה, במובנה הממשי או הסימבולי, ממשיכים לעמוד בלבו של הסכסוך היהודי-פלסטיני גם 73 שנה מאוחר יותר.

השמאל הציוני למד להבין שטרנספר הוא דבר מגונה, שאינו משיג דבר. השמאל הזה, ברובו, גם למד להבין שבלי שותפות ממשית עם המיעוט הערבי-פלסטיני בתוך ישראל לא תיתכן כאן דמוקרטיה. בחלקו – אותו חלק שמילא את האולמות בסרט של מיכל ויץ ובאירועים אחרים הקשורים להכרת הנכבה – השמאל היהודי גם מבין שצריך לעשות איזשהו תיקון של מה שקרה כאן ב-1948.

סרטים כמו "קופסה כחולה" הם עוד צעד קטן לקראת תיקון כזה. אבל כדי שתיקון כזה יהיה ממשי ולא יישאר בתחומי חשבון הנפש או רגשות האשמה, צריך להיות לו גם ביטוי פוליטי וגם ביטוי חומרי. נחוצה הכרה בכך שבארץ הזו, בכולה, חיים שני עמים, ואף אחד לא יכול לסלק את השני (אחד מהם כבר ניסה ולא הצליח), ולכן הבסיס לכל פתרון ולכל תיקון הוא זכויות אזרחיות, פוליטיות ולאומיות שווות לכל יושבי הארץ הזו. הפתרונות הספציפיים יכולים להיות רבים, אבל זה היסוד.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
תלמידי חטיבות ביניים ותיכון חוזרים ללימודים במתכונת מלאה, בית ספר בתל אביב, אפריל 2021. אילוסטרציה גיל גרטל (צילום: אורן זיו)

בית ספר בתל אביב, אפריל 2021 (צילום: אורן זיו)

הפגיעה בכישורים החברתיים של תלמידים במעבר לחטיבה אינה גזרת גורל

מחקר של OECD מצא כי חלה נסיגה בהערכת התלמידים את עצמם במעבר מילדות לבגרות. הנסיגה חמורה יותר אצל בנות ואצל תלמידים מרקע כלכלי נמוך, ובשלב קריטי זה בחיים היא עלולה לפגוע בעתידם. הפיתרון: מודעות, והפניית משאבים לטיפוח קשרים עם המבוגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf