בין הפטיש הישראלי לסדן חזבאללה: מבט לבנוני על המלחמה

המלחמה מרובת החזיתות שישראל מנהלת מוציאה בקרוב את שנתה הראשונה, על רקע החרפה משמעותית בחזית הצפונית: מתקפת הביפרים ומכשירי הקשר של חזבאללה, הפצצת מפקדי הארגון בלב הדאחייה של ביירות, וכעת הפצצות כבדות על מטרות הארגון בדרום לבנון, שגובות מחיר דמים גבוה בהרבה לעומת כל מה שהתרחש עד כה בחזית ישראל-לבנון.

את המחיר משלמים אזרחים בשתי המדינות: בישראל, כמה עשרות אלפי מפונים, פגיעות (לעיתים חמורות) ביישובים הקרובים לגדר, חשש מתמיד לחיי התושבים שנותרו בצפון ונזק כלכלי כבד. גם בלבנון, מדינה למודת סבל, התושבים חווים השלכות חמורות. כ-150,000 פליטים מהצפון ומהדאחייה מציפים את המדינה מזה חודשים רבים, וכעת תושבים מאזורים נוספים בצפון הופכים לפליטי מלחמה; ההרס בכפרים מסוימים בדרום נרחב עד כדי חורבן טוטלי; ותושבי המדינה כולה חיים בחשש מתמיד מפני מלחמה שהשליטה עליה נתונה בידי חזבאללה, גוף חמוש ולא נבחר, במדינה שבלאו הכי מצויה בקריסה חברתית ופוליטית.

>> "לאיראן אין כל תוכנית להשמיד את ישראל או להשתלט על המזרח התיכון"

בצל מצב זה, עיתונאים ופובליציסטים לבנונים מביעים ביקורת חריפה על מצבם, על המדינה ועל חזבאללה. כך למשל, באסל סאלח, פובליציסט ואקדמאי לבנוני, מפנה במאמר שפורסם באתר העיתון אל-ערבי אל-ג'דיד אצבע מאשימה לעבר השלטונות בלבנון, שכבר שנה מפקירים את התושבים למלחמה. מאז 2019, הוא טוען, אז קרסה כלכלת המדינה, האליטה השלטת בלבנון פשוט קונה זמן, ואינה מתמודדת עם הבעיות החמורות של המדינה, אחת המרכזיות בהן היא היותה נשלטת למעשה על ידי חזבאללה.

גם אם אין מלחמה רשמית, הוא מדגיש, בפועל ישנה מלחמה, וזו פוגעת באופן חמור בלבנונים, אף שמטרותיה אינן ברורות. המטרה היחידה הגלויה, לדעתו, היא ניסיון מתמיד להסיח את הדעת של ישראל מעזה – על אף שלא נראה שהדבר מנע מישראל לבצע את פשעיה בעזה. עבור רוב הלבנונים, הוא מדגיש, זהו כנראה הזמן הגרוע בחייהם, והמלחמה שוחקת גם את מעט יכולת העמידה שסייעה להם להתמודד עם המשבר של חמש השנים האחרונות. המצב של הפליטים מהדרום גרוע עוד יותר שכן הם סבלו כמו כולם מן המשבר הכלכלי, וכעת נאלצים לשכור דירה במחיר מופקע, למצוא עבודה חדשה ועוד ועוד, בלי אופק ברור לסיום המלחמה.

לצד המצב הפנים-לבנוני, ישנה השאלה של מאזן הכוחות בין לבנון וחזבאללה לבין ישראל. לשאלה זו מתייחס ארנסט ח'ורי, העורך הראשי של אל-ערבי אל-ג'דיד. לדבריו, ניתוח ההתפתחויות בחודשים האחרונים מעלה ששני הצדדים אינם רוצים במלחמה, שתפרוץ רק בעקבות טעות פטלית בחישובים צבאיים. הוא אף מזכיר שהיו שמועות מבוססות שהסכם בתיווך אמריקאי על קווי הגבול בין ישראל ללבנון עמד על הפרק, בדומה להסכם על הגבול הימי, וכי זה היה אמור להיחתם בסוף המלחמה עם עזה. אלא שכעת מצב זה השתנה מכמה סיבות.

ראשית, ה"לחץ" האמריקאי על ישראל לסיים את המלחמה בעזה רחוק מלהיות לחץ אמיתי, והתמיכה הצבאית הבלתי מסויגת של ארה"ב בישראל, כולל העברת כוחות ימיים מסיביים לים התיכון, עודדה את ישראל בפועל לצאת למלחמה. גם ההתנקשויות של ישראל בהנייה ובשוכר, וביתר שאת מתקפת הביפרים, חשפו את חולשתם של איראן ושל חזבאללה – מה גם שהתגובה של חזבאללה לחיסולים הייתה כמעט וירטואלית. מנגד, הוא מזכיר, נתניהו נמצא בשיא פוליטי מראשית המלחמה בסקרים, והחברה הישראלית תומכת בהרחבת הלחימה.

נתניהו גם מבין שזו הזדמנות חד-פעמית להרחבה כזו, ושבלתי סביר בעליל שהוא ייענה בתגובה מאוחדת של מדינות ערב. גם האמריקאים, כאמור, אינם רוצים (או אינם מסוגלים) ללחוץ על נתניהו, והלחץ הבינלאומי על ישראל כנראה נמוג. נראה כי נתניהו בחר באופן סופי בפתרון הצבאי להחזרת תושבי צפון ישראל לבתיהם, וגלנט מחרה מחזיק אחריו מתוך חשש שיוחלף בגדעון סער אחרי המלחמה. נראה שאין מה שיכול לרסן כרגע את ישראל – בייחוד, ח'ורי מדגיש, מפני שלאויביה אין אסטרטגיה של ממש, או הערכה ברורה של מאזן הכוח ביניהם לבין ישראל.

בלי "עזרה" מישראל

אם כך, הלבנונים לכודים בין הפטיש לסדן – חזבאללה וישראל. בשיר אל-בכר, פובליציסט סורי, מצביע במאמר שפרסם גם הוא באתר אל-ערבי אל-ג'דיד על ההתגייסות של התושבים ושל התשתית האזרחית הלבנונית לטובת חזבאללה לאחר מתקפת הביפרים  – כולל מצד גורמים שאינם בעלי ברית של חזבאללה ואף עוינים אותו. לדעתו, מדובר במסר של החברה האזרחית בלבנון לישראל – חזבאללה הוא עניין פנימי של לבנון, ותושביה אינם רוצים שישראל "תעזור" להם לפתור אותו. אף גורם בלבנון, לפי אל-בכר, איננו תומך במלחמה של ישראל כנגד חזבאללה. לדעתו, ישראל צריכה בעקבות מסר זה לחשוב מחדש על האסטרטגיה שלה נגד הארגון, וכך גם השותפים הבינלאומיים של ישראל, שתמכו במתקפה.

תגובה זו של תושבי לבנון, לפי אל-בכר, משקפת את ניסיונם ממלחמות קודמות בין ישראל ללבנון. הלבנונים מבינים שכל תגובה אחרת משמעותה שהם נותנים לישראל אור ירוק להחריב את מדינתם ולהצדיק זאת כ"פגיעה בחזבאללה". הם גם מבינים שההיתלות של ישראל ביישום של החלטה 1701 (שכביכול חייבה את חזבאללה לסגת עד מצפון לליטני) אינה מחזיקה מים, כי ישראל הפרה החלטה זו בעבר, ואף סירבה ליוזמות של ארה"ב ושל צרפת ליצור גוף שיפקח על יישומה, כולל חיזוק של כוחות יוניפי"ל באזור הגבול והרחבת סמכויותיהם, בשיתוף פעולה עם לבנון. המסקנה היא שיישום ההחלטה איננה מטרת המלחמה כלל, וכי מדובר בניצול הזדמנויות של ממשלת נתניהו בעקבות המלחמה בעזה לגריפת רווחים פוליטיים וצבאיים.

מאידך גיסא, אל-בכר מדגיש שלא כדאי לחזבאללה לראות בתגובה סולידרית זו תמיכה מוחלטת בארגון ובמטרותיו. הלבנונים, לדבריו, גם חושדים שיש פער בין ההבטחות של חזבאללה לסייע לעזה לבין מוכנותו האמיתית לעשות זאת, וגם רואים שההרס בדרום לבנון גדול עשרות מונים מן האבדות שהסב חזבאללה לישראל. אל-בכר קורא לחזבאללה לענות לסולידריות של הלבנונים בכך שיכבד את המדינה הלבנונית וישיב לה את זכותה הריבונית לקבוע את ענייני המלחמה והשלום.

על חזבאללה לוותר על "המדינה המקבילה" שהוא מתחזק בפועל על אדמת לבנון, שכוללת לא רק צבא וכוחות ביטחון פנים אלא גם סמכויות כלכליות ופיסקליות. עליו לוותר על הווטו שלו על בחירת נשיא ללבנון, לתמוך בהקמת ממשלה בעלת סמכות במקום ממשלת המעבר הנוכחית ולפעול על פי חוקי המדינה. כעת, חזבאללה מפעיל ללא הפסקה כוח צבאי מחוץ למדינת לבנון למטרות נפסדות, כולל תמיכה בבשאר אסד בסוריה. כך, חזבאללה משעבד את לבנון ואת האינטרס שלה לאינטרס האיראני. אם כן, לפי אל-בכר, על חזבאללה לחדול מכך, להתחיל תהליך של הפיכה לתנועה פוליטית בתוך לבנון ולהעמיד את יכולותיו הצבאיות לשירות מדינת לבנון.

אך יש המפרשים את העניין אחרת. במאמרה באתר אל-ערבי אל-ג'דיד טוענת פאטמה יאסין, פובליציסטית סורית, שדווקא ברמה העממית התעורר גל אדיר של ביקורת ולעג כלפי חזבאללה בעקבות מתקפת הביפרים, מה שמעיד לדעתה על כך שחזבאללה איבד הרבה מן התמיכה העממית שזכה לה בעבר, כולל בלב הבסיס העממי שלו, קרי העדה השיעית, זאת בעקבות האבדות שהעדה סופגת כתוצאה מהמתקפה של ישראל. היא מדגישה שמדובר באסטרטגיה מפורשת של ישראל, שמטרתה לתקוע טריז בין חזבאללה לבין המעגלים הקרובים שלו.

יאסין גם לועגת להודאה של חסן נסראללה בכך שהמתקפה של ישראל הייתה מכה קשה לארגון ולהבטחתו לתגובה קשה. לא צריך את הודאתו של נסראללה כדי להבין שמדובר במכה קשה לארגון, היא מטעימה, לא רק בגלל הנזק הישיר, אלא בעיקר בגלל התחכום של המתקפה, שדרשה כנראה תכנון מעמיק, אופרציה מורכבת ופריצה ללב המערכים של הארגון. ייתכן, היא משערת, שמדובר רק בקצה הקרחון, מכיוון שישראל טרם חשפה את כל יכולותיה המודיעיניות והטכנולוגיות.

יאסין גם מבקרת בחריפות את מוסדות המדינה, שנראה שנעדרים כמעט לחלוטין מן האירועים, ומזכירה שכבר שנים מספר אין נשיא למדינה, ועל כן הממשלה היא ממשלת מעבר בלבד. המנהיגים הפוליטיים הלבנונים אינם נענים לגודל השעה, ורק מביעים דעה בהתאם לעמדה המסורתית שלהם נגד חזבאללה, כשבפועל אין אף תגובה פוליטית ומוסדית משמעותית למתקפה. התכנון של ישראל, לדעתה, הוא להחליש את חזבאללה בהדרגה דרך מתקפות הולכות ומתגברות, כולל הפצצות נרחבות. השאלה, היא מדגישה, היא כיצד חזבאללה יגיב לכך – ובחודשים האחרונים נראה שיכולותיו להגיב הולכות וקטנות.

סדקים בטבעת התמיכה השיעית

גם ג'יהאד בזי, פובליציסט לבנוני, מתייחס במאמר באתר התקשורת העצמאי דרג' לשאלת התמיכה העממית בחזבאללה, בייחוד מן הזווית השיעית. בזי מדגיש שחזבאללה הצליח ליצור סביבת תמיכה כמעט הרמטית בקרב הקהילה השיעית בלבנון, שנראה שמזדהה עם הארגון ועם מטרותיו כמעט לחלוטין. עניין זה הולך ונעשה אקוטי יותר ככל שהמתקפות של ישראל מתעצמות, משום שהעדה השיעית היא שסופגת את מרבית הנזק האגבי בעקבות ההתקפות של ישראל על חזבאללה. בזי עומד על כך שמתקפת הביפרים היא מתקפת טרור לכל דבר, ומציין כי אילו חזבאללה היה עושה משהו דומה ושותל מכשירי תקשורת מתפוצצים אצל חיילים ישראלים בסביבה אזרחית, העולם כולו היה מצדיק את ישראל אילו הייתה עושה בדרום לבנון, בדאחייה של ביירות ובבקאע, את מה שעשתה בעזה.

למרות זאת, כותב בזי, ה"סביבה" של חזבאללה היא זו שמשלמת את המחיר: כבר זמן רב שהעדה השיעית שולחת את בניה למות במלחמות שחזבאללה מנהל ברחבי האזור, ובתמורה חזבאללה משיב לה את כבודה. תומכי חזבאללה התרגלו להאמין להבטחות הניצחון של נסראללה. השיעים סומכים על נסראללה, ומוכנים לשלם את המחיר בחיילים ובאזרחים הרוגים – מחיר בלתי נמנע, לתפיסתם. עשורים של פרופגנדה פנימית עיצבו את העדה השיעית לכדי מה שנראה מבחוץ כמסה לכידה שפועלת בתיאום אסטרטגי מושלם עם הארגון, כמעין זרוע נוספת שלו, ללא שום התנגדות פנימית. עובדה זו היא שאפשרה לחזבאללה ליזום חזית כנגד ישראל ולספוג את האבדות האזרחיות שנבעו מכך, מפני שאלו היו באזורים השיעים, והדבר לא נגע לשאר העדות.

עם זאת, לפי בזי, מתקפת הביפרים שינתה את המצב. החומרה של המתקפה העניקה פתאום במה למתנגדים לחזבאללה, והארגון צריך לפתע לתת דין וחשבון בפני אלפי משפחות של פצועים. עבור חזבאללה, מדובר בכישלון בקנה מידה אדיר בהגנה לא רק על חבריו, אלא גם על סביבתם – כישלון שדורש ממנו לקיחת אחריות, חשבון נפש פנימי וחיצוני.

גם חאזם אל-אמין, פובליציסט לבנוני, דורש במאמר באתר דרג' מן הארגון לבחון מחדש את תגובותיו האפשריות למתקפה. אל-אמין מבחין שחזבאללה, יחד עם בעלות בריתו בציר ההתנגדות, הודו בכך שהמערכה בינו לבין ישראל היא א-סימטרית, אך לא באמת נתנו דין וחשבון על אמירה זו. למעשה, כל חברות הציר מסרבות להסיק את המסקנות מהעובדה שההישג הפוליטי של חמאס בעקבות מתקפתו ב-7 באוקטובר נקנה במחיר דמים כבד לתושבי עזה, וכי "מלחמת התמיכה" של חזבאללה גם היא גובה מחיר כבד מתושבי דרום לבנון. אל-אמין מבקר את הטענה שהמלחמה, על אף שהכוחות בה אינם שווים, היא מלחמת אין ברירה. מי שמתנגד לאמירה זו, מתויג מייד על ידי "מכונת הרעל" של חזבאללה כבוגד ונרדף, לפעמים עד כדי כך שהוא נאלץ לעזוב את לבנון. כתוצאה מכך, אין שום מרחב לדיון מדיני של ממש סביב המלחמה.

אל-אמין מדגיש שנתניהו מודע לחוסר הסימטריה ומנצל אותו עד תום, למשל בדמות התמיכה בפועל של העולם בו ובישראל, למרות פשעי המלחמה שישראל מבצעת. יתרה מזו: נתניהו מוגבל הרבה פחות בזירה הלבנונית מאשר בעזה, שם הוא מוגבל במידה מסוימת על ידי הימצאות החטופים הישראלים בשבי חמאס, על ידי דעת הקהל הישראלית שלוחצת במידת מה לסיום המלחמה בעזה, ועל ידי דעת הקהל העולמית והחקירות המתנהלות בהאג. בחזית לבנון, לעומת זאת, דעת הקהל בישראל תומכת במלחמה באופן נלהב, ומול הקהילה הבינלאומית הוא יכול להגן על עצמו באפקטיביות באמצעות הטענה שחזבאללה הוא זה שפתח בחזית הצפון ומסרב לסיימה. כאשר האירועים האחרונים, ששיאם היה מתקפת הביפרים ומכשירי הקשר, חשפו את היקף חוסר הסימטריה בין ישראל לארגון, החליט נתניהו שאין לו סיבה להימנע מהסלמה.

אל-אמין מדגיש שלאור עובדות אלו, המשך הלחימה מן הצד הלבנוני משרת את המטרה של נתניהו לפתוח במלחמה כוללת. סיכול מזימותיו של נתניהו מחייב מציאת דרך לעצירת הלחימה. את הדגם לכך אל-אמין מוצא באיראן. חזבאללה, לדבריו, יודע רק לדבר בשפה של "ניצחון", אבל איראן כבר ידעה להכיל בעברה מכות קשות; דגם פעולה איראני זה מושתת על התקדים של מלחמת איראן-עיראק. אז, לאחר מלחמה מדממת שארכה כמעט עשור (ושאותה התחיל המשטר העיראקי ללא התגרות איראנית ישירה), הסכים חומייני להפסיק את המלחמה, ותיאר אותה כ"כוס התרעלה". גם ההימנעות של איראן מתגובה על ההתנקשות בחיי איסמאעיל הנייה בטהראן היא "כוס תרעלה" שאיראן הסכימה לשתות. לפי אל-אמין, המצב בלבנון מתאים אף יותר מאשר המצב של מלחמת איראן-עיראק ל"כוס תרעלה" שכזו, בייחוד מפני שהפסקת הלחימה בלבנון עשויה לאפשר הישגים טריטוריאליים ללבנון סביב שאלת הגבול היבשתי עם ישראל וגם איננה מחייבת חתימת הסכם שלום ללא שיתוף פעולה מצד מדינות ערב והפלסטינים.

אשליות ואשליות שמנגד

למרות זאת, ההתעקשות של חזבאללה – לעומת איראן – איננה רק נוקשות אידאולוגית, אלא תלויה גם בהיבטים לבנוניים פנימיים. חזבאללה בנה לעצמו תדמית בלתי מנוצחת לא רק אל מול ישראל, אלא גם אל מול הקבוצות העדתיות בלבנון פנימה, שאותן הביס כדי ליצור את ההגמוניה הפנימית שלו במדינה. ויתור מול ישראל והודאה בהפסד עשויים לסכן תדמית זו, ועל כן גם את עצם מעמדו של חזבאללה במדינה. תמונת המראה של עובדה זו היא שאין אף כוח בלבנון שיש לו יכולת לאלץ את חזבאללה להישמע לקול ההיגיון. למרות זאת, חזבאללה משלם מחיר פנימי אחר על ההתעקשות שלו לדבוק ב"ניצחון" – הפגיעה באזרחים השיעים התומכים בו, שחוסר שביעות הרצון שלהם החל לצוף על פני השטח בעקבות מתקפת הביפרים.

גם טארק איסמאעיל, פובליציסט לבנוני, מצביע במאמר נוסף באתר דרג' על הקשר שבין התנאים הפנימיים של חזבאללה לבין הבחירות שלו בחזית מול ישראל. לדעת איסמאעיל, ראיית המציאות הלבנונית בעקבות המתקפה נגועה באשליות ובפנטזיות מסוכנות, המונעות מחזבאללה לראות את המציאות כפי שהיא. איסמאעיל מפריד בין שתי אשליות: הראשונה היא האשליה של חזבאללה ושל תומכיו, החוטאים בהערכת יתר של כוחם, ובאמונה עיוורת בקדושתו של מנהיגם נסראללה. נסראללה, לעומת זאת, יודע היטב שמלחמה כוללת תנפץ את האשליות הללו, ועל כן הוא יימנע ממנה.

אבל האשליה העמוקה שאיסמאעיל מזהה היא זו שנפוצה בקרב לבנונים שאינם נמנים עם תומכיו של חזבאללה, חלקם אפילו נחשבים למתנגדיו. מדובר באשליה הפוכה – שהאבדות הכבדות שחזבאללה נחל במלחמה, ושאפילו נסראללה הודה בהן בנאומו האחרון, יביאו אותו להפסיק את המלחמה מול ישראל ולנתק בין החזית הלבנונית לחזית העזתית לטובת הפסקת הסבל של תושבי הדרום. אשליה זו, הוא מבהיר, גם קיבלה נופך סנטימנטלי בעקבות מתקפת הביפרים וההזדהות שהיא עוררה בקרב תושבי לבנון עם הפצועים מקרב הארגון וסביבתו, כמעט ללא יוצא מן הכלל.

לפי איסמאעיל מדובר באשליה מפני שנסראללה כפוף לאינטרסים גדולים יותר – של איראן בעיקר, אך גם של רוסיה, שהופכת לבעלת ברית קרובה יותר ויותר של איראן, ובאופן כללי של ציר ההתנגדות כולו. נסראללה, מדגיש איסמאעיל, הוא בסופו של דבר לוחם ולא מדינאי, והוא מתמרן בין האינטרסים והאיומים השונים של אויביו ושל ידידיו. לכן חזבאללה לא ילך למלחמה כוללת, אבל גם לא ישים סוף לחזית הנוכחית אל מול ישראל, שאיננה חזית "לבנונית", אלא חלק מחזית ענפה יותר שאותה ציר ההתנגדות כולו, בהנחיה של איראן, מנהל.

למרות זאת, האירועים האחרונים בכל זאת מסמנים שינוי, לדעת איסמאעיל. נסראללה מודע לכך שהמוקד של המאבק מול ישראל עובר כעת מעזה ללבנון. עזה, לפי איסמאעיל, כבר איבדה את היכולת שלה להיאבק באופן אפקטיבי מול ישראל, וישראל מעבירה את מירב הקשב שלה צפונה. במובן מסוים, הפעולות שישראל מנהלת עכשיו בעזה מקבילות לפעולות שנסראללה ניהל בתחילת המלחמה אל מול ישראל – "פעולות הסחה" שנועדו לשמש יותר כקלף במאבק מול החזבאללה ופחות לצורך צבאי ישיר.

"פעולות ההסחה" אלו מקבילות להסלמה שישראל מקדמת בחזית הלבנונית, הסלמה שנמצאת כעת במעין "אור צהוב", על גבול הפתיחה במלחמה כוללת. לדעת איסמאעיל, פעולות הארגון ממיטות כרגע על הלבנונים מוות והרס ללא תוחלת. אירועי הימים האחרונים הראו שבמלחמת ההתשה הזו, הוא לא מגיע להישגים של ממש ואף מפסיד לישראל, ואיראן מונעת ממנו לצאת למלחמה כוללת. במקום להכיר בכך, נסראללה ממשיך לנופף באשליית הניצחון. הישגי העבר של חזבאללה מול ישראל, ובראשם הסגתה מרצועת הביטחון, הם אמיתיים, אך העמדה הנוכחית שלו, איסמאעיל מדגיש, מבוססת על אשליה מסוכנת.

אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת