בין אהדה לחשד: תגובות בעולם הערבי למלחמה עם איראן

תמונת מצב מורכבת. כבאים בזירת הפצצה בטהראן

לפני חודשים אחדים, לאחר סיומה של מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן, כתבתי כאן כי טהראן יצאה מהסבב ההוא עם הון ציבורי רחב שצברה בעולם הערבי. באותה עת נראתה איראן, בעיני חלקים גדולים מהציבור הערבי, כמי שהתייצבה צבאית מול ישראל והתנגדה לה. כיום התמונה מורכבת יותר.

המלחמה הנוכחית, המתנהלת בגלוי בין ישראל וארה"ב לאיראן, שונה באופייה, בזירותיה וביעדיה. ההבדל המהותי הוא שהתגובה האיראנית לא הוגבלה לישראל, אלא כללה ירי לעבר בסיסים אמריקאיים במדינות המפרץ ואף בירדן. כך הפכה הגיאוגרפיה הערבית לחלק מרכזי בעימות.

התפתחות זו עוררה גינויים חריפים מצד ממשלות ערב, ובייחוד מצד מדינות המפרץ, שראו בתקיפת הבסיסים בשטחן פגיעה ישירה בריבונותן ובביטחונן הלאומי. לראשונה זה שנים מוצאות עצמן בירות ערביות יעד ישיר בעימות אזורי בהיקף כזה.

אולם הוויכוח לא נעצר בגבולות הגינויים הרשמיים. קולות רבים, במפרץ ומחוצה לו, העלו שאלה הפוכה: האם ניתן להפריד בין אירוח בסיסים אמריקאיים, שמהם מתנהלות פעולות צבאיות נגד איראן, ובין אחריות פוליטית וביטחונית? לפי גישה זו, עצם העמדת הטריטוריה שלהן לרשות ארה"ב הופכת אותן לשותפות בפועל למלחמה, גם אם לא הכריזו על כך באופן רשמי.

בהקשר זה מוזכרת התקיפה הישראלית בדוחא, שישראל הצדיקה אותה בכך שהנהגת חמאס שהתה בעיר. אם היגיון זה מקובל על ישראל ותומכיה, מדוע שתישלל מאיראן הלגיטימציה לתקוף בסיסים שמהם מתנהלת נגדה מלחמה? מנגד נשמעת טענה, שלפיה תקיפת שטחים ערביים פותחת פתח לאנרכיה אזורית ומערערת את מושג הריבונות.

הפיצול הזה משקף את השינוי בהשוואה ליוני 2025. במלחמה הקודמת העימות נותר מוגבל יחסית בין איראן לישראל, לצד תמיכה אמריקאית בישראל. בירות ערביות לא הותקפו ובסיסים במדינות המפרץ לא הופצצו, למעט תקיפת הבסיס האמריקאי אל-עודייד בקטר על ידי משמרות המהפכה, שהתרחשה רגע לפני סיום המלחמה ואולי אף האיצה את סיומה. לכן היה קל יחסית לחלקים רחבים בדעת הקהל הערבית להעניק לאיראן תמיכה סמלית, כמי שניצבת מול ישראל.

טענה נוספת הרווחת בשיח הערבי מטילה על וושינגטון אחריות ל"סיבוך" בעלות בריתה. לפי טענה זו, ארה"ב, שהתגייסה להגן על ישראל בכל כובד משקלה, אינה מספקת הגנה דומה למדינות המפרץ, למרות השותפות האסטרטגית ארוכת השנים ולמרות התמיכה הכלכלית הנרחבת של מדינות המפרץ בארה"ב, ובדונלד טראמפ בפרט. תחושה זו אינה מעידה בהכרח על ניתוק מוושינגטון, אך מצביעה על שחיקה באמון.

במצרים, לעומת זאת, התמונה שונה. הלך הרוח הציבורי נוטה לאמפתיה כלפי איראן, מתוך עוינות עמוקה לישראל, שהחריפה לאחר מלחמת ההשמדה בעזה. גם התקררות היחסים בין קהיר לכמה מבירות המפרץ מצמצמת את הרצון להתייצב פומבית נגד איראן.

במדינות צפון אפריקה ניכר דפוס דומה. ישראל וארה"ב מוצגות כאויב המרכזי של הערבים והמוסלמים, ולכן איראן נתפסת כחלק ממחנה העימות מול אויב זה, חרף הסתייגויות ממדיניותה האזורית.

בסוריה נרשמו גילויי שמחה על חיסולו של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי, בעיקר בקרב חוגים המתנגדים לאיראן לאחר חילופי המשטר במדינה. הדבר משקף את עומק הקרע בין ההנהגה הסורית החדשה ובין טהראן.

לא רק דמות פוליטית, אלא הסמכות הדתית והפוליטית העליונה. עלי ח'אמנהאי עם מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, 1 באוקטובר 2019

בזירה הפלסטינית הרוב נוטה לתמוך באיראן, או לפחות להימנע מגינויה. כאן גובר שיקול הסכסוך עם ישראל על פני שיקולים אחרים, וכל כוח שנאבק בישראל זוכה למידה מסוימת של תמיכה, ללא קשר למחלוקות אידיאולוגיות או פוליטיות.

לחיסולו של ח'אמנהאי יש בדעת הקהל הערבית משמעות מיוחדת. בתודעה השיעית-התריסרית המנהיג העליון איננו דמות פוליטית בלבד, אלא הוַלִי אל-פַקִיהְ – הסמכות הדתית והפוליטית העליונה עד להופעתו של האימאם הנעלם, אל-מהדי, ומעמדו הדתי חורג מגבולותיה של איראן. בעולם חיים בין 150 ל-200 מיליון שיעים תריסריים; רבים מהם עשויים לחלוק על מדיניות המשטר בטהראן, אך הם מייחסים למנהיג העליון מעמד בעל חשיבות מיוחדת.

לכן, חרף התנגדות רחבה למשטר האסלאמי בתוך איראן ומחוצה לה, חיסולו של אדם בסוף שנות ה-80 לחייו יצר גל אמפתיה מובהק בקרב החוגים השיעיים, כולל אצל חלק מהמתנגדים לשלטונו. במעגלים אלה נתפס החיסול כפגיעה בסמל דתי, לא רק כחיסול פוליטי.

הממד הזה מסביר חלק מהחשש האמריקאי והמערבי מפני פעולות נקם שיכוונו נגד יעדים מחוץ לאזור, ושופך אור על ההתפתחויות המהירות בשטח, ובראשן הצטרפות חזבאללה ללחימה. הארגון, שהתאפק במשך חודשים מול הפרות ישראליות חוזרות מאז הסכם הפסקת האש בנובמבר 2024, ראה בחיסול המנהיג העליון נקודת מפנה. מבחינתו, נפילת המשטר האיראני היא סוגיה קיומית. איראן היא בעלת בריתו המרכזית ומקור תמיכתו העיקרי. כך גם מבחינת המיליציות השיעיות בעיראק.

התגובות בקרב שיעים במקומות אחרים נראו לעיתים פרדוקסליות במבט ראשון. בבחריין, למשל, תועדו גילויי שמחה על תקיפת המדינה בידי איראן והפגזת בסיסים אמריקאיים בשטחה. התגובה מעוררת פליאה, עד שנזכרים כי רוב אוכלוסיית בחריין משתייכת לשיעה התריסרית ומתנגדת בחריפות לשלטון במדינה. גם דבריו של שר ההגנה האמריקאי פיט הגסת' כי "משטרים המבוססים על אשליות נבואיות אסלאמיות אינם צריכים להחזיק בנשק גרעיני", התקבלו בעולם הערבי כהתקפה ישירה על האסלאם.

לעומת זאת, הצהרותיו של הנשיא דונלד טראמפ מלאות סתירות. פעם הוא מדבר על מלחמה שעשויה להימשך ארבעה שבועות, פעם טוען שהיעדים מושגים מהר מהצפוי, ופעם רומז כי גורמים איראניים מבקשים לנהל משא ומתן. על חיסול ח'אמנהאי אמר כי זה נעשה "בשעת ארוחת הבוקר", אף שמדובר בחודש רמדאן ובשעות צום. הסתירות הללו מקשות לבסס הערכה סדורה לגבי כיוון המלחמה, ומחזקות בקרב רבים בעולם הערבי את התפיסה שלפיה ארה"ב נגררה לעימות ביוזמת ישראל ובלחץ גורמים ניציים בממשל.

במישור הצבאי התקיפות האיראניות על ישראל נראות עד כה מצומצמות יותר בהיקפן ובעוצמתן לעומת מלחמת 12 הימים. ניתן להציע לכך שני הסברים אפשריים. הראשון הוא שטהראן מנהלת את המערכה באסטרטגיה של נשימה ארוכה, מחלקת את יכולותיה ומתעדפת פגיעה במכ"מים ובבסיסים במפרץ לפני הסלמה מול ישראל, כפי שפעלה בהדרגה ב-2025. ריבוי הזירות הפעם – מול ישראל וארה"ב ויעדים נוספים באזור ובים – מחייב כלכלה אחרת של שימוש במלאי הטילים. ההסבר השני הוא שהתקיפות האינטנסיביות נגד משגרי הטילים באיראן צמצמו בפועל את יכולתה להפעיל את מלוא הארסנל שברשותה.

המלחמה, כך נראה, הולכת ומתרחבת. דווח על מעורבות בריטית, על תקיפת בסיסים בקפריסין וכן על היערכות אפשרית מצד סעודיה ואיחוד האמירויות להצטרף למלחמה לצד ישראל וארה"ב. מנגד, חזבאללה נכנס לעימות, וייתכן שגם גורמים בתימן או בעיראק יצטרפו. המערכה, אם כן, מתפתחת לריבוי זירות חסר תקדים.

לאן פני הדברים? מוקדם לקבוע. ברור כי אנו ניצבים על סף שלב מסוכן ומורכב יותר משהיה ביוני 2025. איראן עומדת כיום בפני אתגר חדש: לשמר את דימויה ככוח המתייצב מול ישראל וארה"ב, מבלי לאבד את תמיכת הרחוב הערבי הרואה בתקיפת מדינות ערביות קו אדום.

האזור נכנס לשלב חדש, וההנחות שעיצבו את מלחמת 12 הימים אינן תקפות עוד. הימים הקרובים יבהירו אם ההימור על הפלת המשטר האיראני היה ריאלי, או שאיראן תכפה את עצמה מחדש כמעצמה אזורית שקשה לשבור. תרחיש כזה עשוי להעמיק את העוינות כלפיה בקרב חלק מהערבים, אך גם להשיב לה אהדה והון ציבורי ככוח שהצליח לעמוד מול ישראל וארה"ב.