באל-פסאיל יש שרידים מימי הורדוס. מי שמזניח אותם זו ישראל

כיסוי האתר עולה פחות מפיתוח אתר תיירות חדש. האתר הארכיאולוגי בכפר פסאיל (צילום: אורי ארליך)

לאחרונה הגעתי לביקור בכפר אל-פסאיל שבצפון בקעת הירדן. פעילים מקבוצת בני אברהם מהשמאל האמוני הזמינו אותנו, עמק שווה, כדי לבחון אם ניתן לסייע לתושבי הכפר הנמצאים תחת סכנה ממשית של גירוש.

כבר בדרך לכפר קיבלנו תזכורת בוטה למציאות; לאורך הכביש המתפתל מההר אל הבקעה, פזורים פחוניה השרופים של קהילת מוערג'את. "המתנחלים שרפו את הבתים והשאירו אותם כך להרתעה", הסביר לנו רועי קלייטמן, פעיל מרכזי בבני אברהם, שעשה דרך זאת פעמים רבות ועמד עם אנשי הקהילה באותו לילה אלים שבו גורשו. "הכפר הזה היה פעם גשר בין הקהילות שעל ההר לבין הקהילות בבקעה. עכשיו זה כל מה שנשאר ממנו".

>> מדברים בבוסטון, שותקים בסבסטיה: על ארכיאולוגיה וצביעות

לאחר שירדנו ופנינו צפונה, הגענו לכניסה לאל-פסאיל, בין ההתנחלויות תומר ופצאל. בתחילת נובמבר 2025 הגיעו לכפר מתנחלים, הציבו גדר סביב שטח במרכזו והודיעו לשמונה המשפחות המתגוררות בו כי יפונו בקרוב. רוב המשפחות עזבו מיד, ורק משפחה אחת נותרה בשטח המגודר. לתושבים לא נמסר שום מסמך רשמי, ולכן לא ברור מהי עילת הגירוש. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך שמרבית חלקי הכפר נכללים בשטח השיפוט של ההתנחלות תומר; ייתכן שהמתנחלים פשוט החליטו לעשות זאת בטרם עדכנו את הרשויות.

קיימת אפשרות נוספת, והיא שהגירוש קשור לאתר הארכיאולוגי הנמצא בלב הכפר. בחפירות שנערכו בראשית העשור הקודם בידי קמ"ט ארכיאולוגיה – הגוף המנהל את אתרי העתיקות בשטח C מטעם מתאם הפעולות בשטחים – נמצאו במקום שרידים מרשימים מהתקופה הרומית: בית מרחץ, בריכת מים גדולה ומבנה מגורים מפואר שבו גם מקווה.

האתר זוהה כפצאליס, שהורדוס בנה לכבוד אחיו פצאל. לקראת מותו העניק הורדוס את המקום לבתו שלומית, והיא העבירה אותו לליוויה, אשתו של הקיסר אוגוסטוס. גם שרידי כנסייה ומנזר מהתקופה הביזנטית אותרו באתר, והם מלמדים כי תרבויות שונות ניצלו את המעיינות הסמוכים לצורכיהן לאורך הדורות.

קהילות נעלמות. תושבים עוזבים את הכפר אל-מוערג'את, ב-5 ביולי 2025 (צילום: אבישי מוהר / אקטיבסטילס)

הסיפור של אל-פסאיל הוא חלק מתבנית רחבה בהרבה – השימוש שעושה הימין הקיצוני בארכיאולוגיה בגדה המערבית כמנגנון פוליטי. המתנחלים ונציגיהם בכנסת ובממשלה טוענים תדיר כי יש "להגן על המורשת היהודית" מפגיעה של פלסטינים. הם משתמשים בנרטיב זה כדי לקדם תוכניות בעלות של עשרות מיליוני שקלים בשנה. ב-2025, למשל, העבירה הממשלה סכום חסר תקדים של כ-150 מיליון שקל לפיתוח אתרים ארכיאולוגיים בגדה המערבית.

הבעיה איננה בעצם ההשקעה באתרי מורשת, אלא בכך שכל המהלך הארכיאולוגי-תיירותי משמש כיסוי לתוכניות נישול, טרנספר זוחל וסיפוח בפועל. כך, הקבינט המדיני-ביטחוני הרחיב את סמכותו של קמ"ט ארכיאולוגיה גם לשטחי B, ובכנסת מונחת הצעת חוק להחלת סמכויות רשות העתיקות בשטחי C – בניגוד גמור להסכמי אוסלו ולחוק הבינלאומי. המשמעות היא הפקעה דה-יורה של ניהול הארכיאולוגיה בגדה המערבית מידי הפלסטינים.

קמ"ט ארכיאולוגיה תומך בעקיפין בנרטיב זה. בדיונים בכנסת טען שאין לו תקציב וכוח אדם לעצור את ה"וונדליזם הפלסטיני". אך המציאות בשטח מספרת סיפור הפוך; כ-15 שנים לאחר תום החפירות באל-פסאיל, ריבועי החפירה נותרו פתוחים וחשופים לגשם, לשמש ולשודדי עתיקות. העלות לכיסוי בסיסי של האתר נמוכה משמעותית מכל פרויקט "פיתוח תיירותי", ובכל זאת לא נעשה מאום.

הפער בין הרטוריקה למציאות זועק לשמיים. המתנחלים וחברי הקואליציה חוזרים שוב ושוב על הטענה כי "הפלסטינים הורסים אתרי מורשת", אך באתרים כמו אל-פסאיל אין עדויות לפגיעה פלסטינית, אף על פי שהאתר עומד חשוף, פגיע ולא מטופל.

ביקור כמעט בכל אתר בשטחי הגדה מלמד על מורשת רב-שכבתית עשירה: כפרים, תרבויות, דתות וקהילות שחיו זו לצד זו לאורך ההיסטוריה. אל-פסאיל מזמין אותנו לשאול לא רק על העבר, אלא גם על העתיד שאנו מייצרים. המבט החרד של תושבי הכפר, כשהם רואים כלי רכב לא מוכר מתקרב, והפחונים השרופים של קהילת מוערג'את משני צידי הכביש, מלמדים כי המורשת שהשלטון הישראלי והמתנחלים מייצרים היא מורשת של פחד ושל טרור. אם לא נעצור את המורשת הזו, היא תהפוך לסיפורם של כפרים רבים נוספים בבקעה ובגדה כולה.

ד"ר חמי שיף כתב את הדוקטורט שלו על השימוש בארכיאולוגיה ככלי לעיצוב זהות בחברה הישראלית. הוא ראש תחום מחקר בארגון עמק שווה