newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

את הדמנציה של סבא שלי אני לא אצליח לעצור

לפעמים הוא קורא לי מרים, לפעמים עינת או אופיר. בכל מפגש אני צריכה להזכיר לסבא שלי מי אני, מאיפה באתי, ולאן אני הולכת. איזה טוב יוצא מזה שאנחנו ממשיכים לתחזק את הגוף כשהתודעה כבר לא כאן?

מאת:

סבא יושב בכסא הגלגלים, הוא מסתכל עלי מרחוק כשאני עוד בכניסה למחלקה, ולפתע הוא מנופף אלי בידו. אני פונה אל אמא שלי בהתרגשות ואומרת לה שהיום הוא מזהה אותי, ומתקרבת אליו בצעדי ענק. עם הגעתי ההתלהבות מתנפצת בין רגע. הוא לא יודע מי אני בכלל. השיחה מתנהלת פחות או יותר כך:

אני: היי סבא, מה שלומך?
סבא: תזכירי לי בבקשה איך קוראים לך?
אני: מיכל.
סבא: חשבתי שקוראים לך עינת, או אופיר.
אני: אה, לא, אני מיכל.
סבא: חשבתי שמיכל יותר מבוגרת, בת כמה את?
אני: 28.
סבא: לא יכול להיות, את נראית לא יותר מבת 16.
אני: לא סבא, אני מיכל ואני בת 28.
סבא: למה לא באת אלי בשבוע שעבר?
אני: כי אני גרה רחוק, בבאר שבע.
סבא: ומה את עושה שם בבאר שבע?
אני: לומדת, עובדת.
סבא: ואיפה את גרה שם?
אני: ברמות, עם בן הזוג שלי.
סבא: אה, כמה זמן זה כבר?
אני: שלוש שנים.
סבא: אה ומתי החתונה?

כבר חודשים ארוכים, מאז הניתוח האחרון, שבכל מפגש אני צריכה להזכיר לסבא שלי מי אני, מאיפה באתי, לאן אני הולכת ואיפה אני גרה. עד למפגש הזה הוא זכר לפחות את בן הזוג שלי, הביע עניין בלימודי הדוקטורט שלו, וזכר שאנחנו לא רוצים להתחתן. היום גם הזיכרון הזה כבר התפוגג. לפעמים הוא קורא לי מרים, במפגשים אחרים הוא חשב שאני אחת מן האחיות שלי, והיום, רגע לפני גיל 90, הוא שאל אם אני יודעת איפה אמא שלו.

סבא שלי, שברח מפולין ושרד את מלחמת העולם השניה ביערות סיביר, שהיה התל-אביבי הכי תל-אביבי שיש, שאי אפשר להתהלך באזור אלנבי-לבונטין בלי להרגיש את הנוכחות שלו ברחוב, מאבד את הזיכרון שלו בקצב מדאיג. אני יודעת שאם אני אבכה מולו זה לא יועיל לאף אחד, אבל דרך ההתמודדות היחידה שאני מכירה כדי לא לבכות, לצחוק, גם מבלבלת אותו מאוד וגורמת לו להסתכל עלי במבט מוזר.

אני מנסה להיזכר בסבא של לפני, אבל הדמויות מתערבבות לי בראש ואפילו אני כבר לא בטוחה מה אני זוכרת יותר. אני תוהה אם זה יקל עלי לא לבוא לבקר, ואם הוא בכלל ישים לב, ומה זה משנה לו אם אני באה או לא כשבעצם, הוא כבר בכלל לא בטוח מי אני. ועדיין,  כמה שלא אבוא לבקר, ארגיש שאני לא שם מספיק. וכמה שלא אסביר מי אני ואספר על החיים שלי, במפגש הבא שלנו הוא לא יזכור שום דבר.

אין דבר יותר עצוב בעיני מהזיקנה. אולי אחד הדברים היותר מכאיבים הוא שאין לי שום דבר לעשות עם זה, ושכמה שאני לא אתאמץ ואלחם ואנסה, את הדמנציה של סבא שלי אני לא אצליח לעצור. המפגשים האלה מעוררים אצלי הרבה מחשבות. אני תוהה אם הוא היה רוצה להמשיך בחיים אם הוא היה מודע למצב שהוא נמצא בו. אני מסתכלת מסביב על אנשים שאיבדו כמעט כל קשר עם המציאות ותוהה איזה טוב יוצא מזה שאנחנו ממשיכים לתחזק את הגוף כשהתודעה כבר מהם והלאה. ומתחבטת ביני לבין עצמי בשאלה למה בעצם המעשה האתי והמוסרי הוא להמשיך להחזיק בחיים אנשים שבלי כל התמיכה הזאת היו עוזבים את העולם מזמן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf