newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אשליית "השמאל העממי"

האמונה לפיה "שמאל עממי" שיתבסס על אינטרסים מעמדיים או אתניים יביא את ההמונים לחיק השמאל מתעלמת מעקרון העליונות האתנית היהודית, שמניע במידה רבה את הפוליטיקה הישראלית. השמאל צריך להתרענן, זה בטוח. אבל אשליות מנותקות אינן הדרך

מאת:

ערכים בלי כוח פוליטי הם אינרטיים, כוח פוליטי בלא ערכים הוא עיוור.

הרגלי החשיבה של השמאל הסוציאליסטי מתייחסים כמובן מאליו לחפיפה בין מה שטוב וצודק לבין האינטרסים של המעמדות העובדים. עד כדי כך שאם משהו טוב וצודק חזקה שהוא האינטרס של מעמד העובדים ואין בלתו, ואם משהו מזוהה כאינטרס מוצהר של מעמד שנתפס כמעמד עובדים אזי הוא טוב וצודק. בהקצנה, צורת חשיבה כזו עלולה להוביל לפוליטיקה שמנותקת מהעמדות והרצונות של אנשים ממשיים בשם הטוב והצודק שהוא האינטרס "האמיתי שלהם".

אבל ישנה סכנה נוספת בכיוון ההפוך – קבלת האינטרסים לכאורה כמה שטוב וצודק. התוצאה היא פוליטיקה שמסתמכת בלא ביקורת על האינטרסים המזוהים של הקבוצה הרלוונטית, ועליהם בלבד. במילים אחרות, פוליטיקה שמוגבלת למה שמזוהה כאינטרסים של מי ש"אמורים" להיות הבסיס של הסובייקט הפוליטי השמאלי, כלומר הבסיס של ה"אנחנו" הפוליטי השמאלי, ואשר דוחה כל ספקנות או ביקורת כמוסרנות.

בשל הזיהוי השכיח של הסובייקט הפוליטי עם הכוח להשפיע על המציאות ולעצבה, מדובר בדרך-כלל באינטרסים המזוהים של אזרחים ולא של תושבים, ובפרט של אזרחים שאינם משתייכים לקבוצות מופלות.

הפגנת עומדים ביחד, מחסום המנהרות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כיצד אמורה פוליטיקה שמבוססת על האינטרסים של מעמד העובדים היהודי בלבד או על האינטרסים המשותפים לעובדים יהודים וערבים להפוך למציאות? הפגנת עומדים ביחד, מחסום המנהרות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בחודשים האחרונים שבה ונשמעת בחוגי שמאל שונים הקריאה להקמת שמאל עממי. הקריאה פונה לשני ניתוחים שונים של המפה הפוליטית – המעמדי והשבטי, ומתבססת על הטענה שהתארגנות פוליטית אשר נשענת על הניתוחים הללו היא הסיכוי העיקרי לחולל שינוי פוליטי ולקדם ערכים של צדק ושוויון, כמו גם את סיום הכיבוש. אפשר לסכם את המהלך המוצע כך: הכיבוש והמשטר הנאו-ליברלי מתאפשרים משום שהשמאל איבד את בסיס התומכים הטבעי שלו – מעמד העובדים והפריפריה היהודים. לכן, הדרך חזרה לעמדות השפעה ולשלטון היא להחזירם לשמאל. הדרך לעשות זאת, כך נטען, היא באמצעות פוליטיקה שמבוססת על האינטרסים ועל העמדות של הציבורים הללו.

חיוני כבר כאן לסלק אי-הבנה אפשרית ולהבחין בין העמדה המובנת מאליה שעל השמאל לפתח ולקדם כעניין מרכזי עמדות סוציאל-דמוקרטיות ולפנות בכנות וביושר לקהלים שהזניח, לבין עמדה אשר מתבססת בעיקר, אם לא רק, על האינטרסים והעמדות של ציבורים יהודיים כלשהם בכלל, ומעמד העובדים והפריפריה בפרט. קל להבחין בין הגישות כאשר בוחנים את הנפקא מינא שלהן: עד כמה חשובה העובדה שהעבודה-גשר היא פרויקט יהודי שהניח את סוגיית הכיבוש בצד, או האם העמדות ה"לאומיות" של האדומים במרצ ביחס למבצעים ברצועת עזה או הירי על מפגינים ליד הגדר הן עמדות לגיטימיות במסגרת שמאלית.

להלן אטען בקצרה שתי טענות. הראשונה היא ששני הניתוחים (המעמדי והשבטי) של המפה הפוליטית חלקיים ואינם מעניקים את המשקל המתאים למה שניתן לכנותו "משטר העליונות היהודית" כגורם שמעצב את המפה הפוליטית היהודית כולה, ואת התנהלות מרכיביה. הטענה השנייה שאטען היא שאין שחר להנחה שדי בקידום עמדות שמאל בתחום החברתי-כלכלי כדי לקדם את המאבק בכיבוש או במשטר האפליה.

צרת רבים: ממעמד לשמאל

השמאל הממסדי הישראלי אינו בודד במצוקתו. במדינות רבות במערב אנו עדים לקריסת מפלגות שמאל מסורתיות. לתופעה הוצעו הסברים מגוונים. חלק מההסברים נדרש לאכזבה של חלק מציבור המצביעים ש"נותר מאחור" מהמפלגות והארגונים שמסורתית ייצגו אותו. הדרך לרכוש חזרה את אמונם ותמיכתם של אותם מצביעים, נראה, היא דרכם של סנדרס או וורן בארה"ב וקורבין בבריטניה: אימוץ וקידום מדינות שמאלית מובהקת יותר שמדברת אל הציבור שנבגד וקשובה לאינטרסים שלו.

אסיפת בחירות של ברני סנדרס (Todd Church CC BY 2.0)

הדרך ללב ההמונים? ברני סנדרס (Todd Church CC BY 2.0)

ניתוח דומה מוצע למצוקת השמאל הישראלי. התרופה, בהתאם, היא זו שמוצעת בבריטניה וארה"ב. פרופ' דני גוטווין, שהוא אולי הדובר העקבי והבולט ביותר של הגישה, מתאר את האופן בו מה שהיה השמאל הישראלי אימץ כלכלה ימנית שמבטאת את מעמדו הכלכלי ואשר מפצה על אובדן השפעה וכוח בתחום הפוליטי מאז 1977. הימין, שמקדם כמובן גם הוא כלכלה ימנית, מפצה ומטפח את השכבות החלשות יותר באמצעות מנגנוני פיצוי שמותנים בנאמנות. את המסקנה מהניתוח גוטווין מסכם:

"אם ברצונו [של השמאל] לנצח את הימין, עליו לפרוץ את מעגל הרוע הניאו-ליברלי, ולשם כך הוא חייב לשנות את הכוחות החברתיים שאליהם הוא פונה, כלומר את הבסיס המעמדי שלו. הואיל וההשענות על המעמדות המבוססים היא מקור המילכוד הניאו-ליברלי, כדי להשתחרר ממנו על השמאל לפנות אל המעמדות המוחלשים, כלומר אל הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, ולרכוש את אמונם בדרך של מאבק משותף לשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית מניאו-ליברליזם לסוציאליזם דמוקרטי".

ואיך נראים הדברים כאשר הם מתורגמים לפעולה פוליטית? למשל, כך כותב אורי וולטמן, מראשי "עומדים ביחד", במאמר פרוגרמטי (בתגובה למאמר של פרופ' מוסטפא כבהא):

"אם בכוונתנו לחולל שינוי מן-היסוד, דרושה לנו תנועה יהודית-ערבית שאינה במודל מפ"ם ואינה במודל הרשימה המשותפת. נחוצה תנועה עממית, שסוג החיבורים שהיא מייצרת בין יהודים לבין ערבים הם על בסיס פוליטיקה של אינטרסים משותפים: כמו האינטרסים המשותפים לעובדת יהודיה מבאר-שבע ולעובדת ערביה מרהט, המועסקות שתיהן במפעל 'סודה-סטרים', והמנוגדים לאינטרסים של מנכ"ל החברה. כמו האינטרסים המשותפים לערבי משפרעם וליהודי מקריית חיים, שחלו לאחרונה שניהם בסרטן הריאות, והמנוגדים לאינטרסים של בתי הזיקוק לנפט במפרץ חיפה".

שבטים לוחמים

לעומת ההסבר המעמדי להתנהגות הפוליטית של הציבור הישראלי במסגרת משטר נאו-ליברלי, פרופ' לב גרינברג מציע את "הניתוח השבטי" (שכולל רכיבים מעמדיים). לפי גרינברג, אין באמת ימין ושמאל בארץ, אלא שבטים שונים שמתייצבים האחד נגד השני בזירה פוליטית ונאבקים על כוח, השפעה ומעמד:

"המושגים 'שמאל' ו'ימין' בארץ אינם מסמנים עמדות פוליטיות, אלא מוצא, מעמד, השכלה, יחס לדת, והזיקה ביניהם.  […] בשנות ה-80' התבסס השיח השבטי הדיכוטומי, והשיא היה ב-1981, עם 48 מנדטים לליכוד ו-47 למערך. שני הצדדים השתמשו בגיוס השבטי כדי לסגור את המרחב הפוליטי למתחרים פוטנציאליים. בגיוס השבטי 'ימין-שמאל' הדיכוטומי, הבוחרים הם שמאל או ימין, אין אמצע. נתניהו הוא האומן של השימוש במילים 'שמאל' ו'ימין' כדי לסמן את המפה הפוליטית. 'לי לא אכפת איך השמאל מחלק את הקולות שלו', הגיב על הקמת כחול לבן, ועכשיו ליברמן הפך ל'שמאלן'. אתה אתנו או אתה נגדנו. למה אומרים 'מרכז-שמאל' ולא 'מרכז-ימין'? כי כל עוד יש חילונים, אשכנזים ושונאי 'חרדים' במחנה, הם שייכים לשבט 'השמאל', ולא יכולים להיות 'ימין'. והערבים, לפי השיח השבטי, הם מחוץ למפה, מושא לשנאה אבל לא לשותפות קואליציונית".

גרינברג טוען שהחלוקה היסודית בחברה הישראלית היא בין יהודים לבין ערבים, ואחריה היהודים מתחלקים פחות או יותר כמסוכם בקטע המצוטט (או ביתר פירוט, בעקבות קימרלינג, לשבע תת-קבוצות – שש יהודיות והפלסטינים אזרחי ישראל). הפוליטיקה היא פוליטיקה של גיוס ושל איבה – גיוס לשבט ואיבה לשבטים אחרים. חשוב לראות שהדגלים השונים שהשבטים מניפים אינם מהותיים, ובהרבה מקרים הם כמעט מקריים. התרופה לשמאל, בהתאמה, היא שבירת הדיכוטומיה וקווי המתאר השבטיים כצעד ראשון לבניית אלטרנטיבה לסדר היום הקיים.

ראשי העבודה-גשר, עמיר פרץ ואורלי לוי אבוקסיס, באירוע קמפיין בתל אביב, 10 בספטמבר 2019 (צילום: פלאש90)

מה בהתארגנות ובציבור אליו הם פונים אמור לבסס פוליטיקה שמתנגדת למשטר העליונות? ראשי העבודה-גשר, עמיר פרץ ואורלי לוי אבוקסיס, באירוע קמפיין בתל אביב, 10 בספטמבר 2019 (צילום: פלאש90)

הערבי בחדר

בישראל נוהג משטר של עליונות אתנית אשר מחלק את הפלסטינים לקבוצות שונות שמעמדן הפורמאלי ומצבן הממשי שונה: תושבי המובלעת ברצועת עזה, תושבי המובלעות הקטנות של שטחי A, שטחי B, שטחי C, תושבי מזרח ירושלים, אזרחי ישראל בכפרים לא מוכרים ("קשי הצבעה") ושאר אזרחי ישראל. המשטר אינו סטטי, והוא משנה את פניו ופועל להעמקת והנצחת האפליה באמצעות חקיקה, השתלטות או פירוק מה שנשאר מהמוסדות הדמוקרטיים כגון בתי המשפט לטובת בריונות גלויה, ובאמצעות העמקת הבנטוסטניזציה בשטחים והקונצנזוס המתהווה בזכות סיפוח חד-צדדי בשטחי C.

משטר עליונות אתני מתגמל ומעניש את חברי הקבוצה השלטת – היהודים במקרה שלנו – באופנים שונים שחורגים משאלת הגמול הכלכלי המיידי, באמצעות את מה שהסוציולוג האמריקני השחור הגדול וו.אי. דו בויז כינה "שכר חברתי ופסיכולוגי", אליו אנו יכולים להוסיף גם "קנסות חברתיים פסיכולוגיים". כך כתב דו בויז בקטע מפורסם אשר מציג את המושג "שכר חברתי ופסיכולוגי" ואת השלכותיו על החלוקה הפוליטית בדרום ארה"ב שלאחר העבדות:

"רוב האנשים כלל אינם מבינים עד כמה נכשלה בדרום [הגישה שהדיכוי המשותף יוליד סולידריות בין-גזעית, י"א]. הסיבה לכישלון היא מערך מתוכנן היטב שהלך והתפתח ואשר השלים את תורת הגזע ותקע טריז בין העובדים הלבנים לבין העובדים השחורים – עד כדי כך שככל הנראה אין עוד בעולם שתי קבוצות של עובדים ששותפים לאותם אינטרסים וכן אחוזי שנאה ופחד זה כלפי זה בכזו עוצמה והתמדה ומוחזקים הרחק האחד מהשני עד שאינם יכולים לזהות שום אינטרס משותף.

"עלינו לזכור שלמרות שכרם הזעום, העובדים הלבנים זכו לפיצוי באמצעות מעין שכר חברתי ופסיכולוגי. הם זכו לכבוד ומעמד משום שהיו לבנים. הם הורשו להשתתף בכל פעילות ציבורית עם בני המעמדות הלבנים האחרים, ללכת לפארקים הציבוריים ולפקוד את בתי הספר הטובים ביותר. משורותיהם באו השוטרים, ובתי המשפט שהיו תלויים בקולותיהם נהגו בהם במידת החסד עד כדי פגיעה בחוק ובסדר. הם בחרו בבעלי התפקידים השונים, ולמרות שלא השפיעו על מצבם הכלכלי הם הבטיחו את היחס האישי והכיבודים להם זכו. המבנים של בתי הספר ללבנים היו הבניינים הנאים ביותר במיקום הבולט ביותר, ותקצובם עלה על זה של בתי הספר הצבעוניים מכפליים ועד לפי עשרה. העיתונות התמחתה בסיפורי חדשות שהחניפו ללבנים העניים, והתעלמה מהשחורים חוץ מאשר ידיעות על פשיעה או כדי להגחיכם". (מתוך Black Reconstruction 1935).

ישראל אינה דרום ארה"ב, ומרכיבי השכר החברתי והפסיכולוגי כמו גם הקנסות אינם זהים, אולם הם גורם חשוב בכל הסבר של המפה הפוליטית – לא רק הסבר החלוקות שבה אלא גם הסבר ההתנהגות הפוליטית שמתלווה לחלוקות הללו. הימין לא רק מספק פיצוי כלכלי לשכבות שחיסול מדינת הרווה השאיר מאחור באמצעות משטר הנאמנות שמתאר גוטווין. משטר העליונות האתנית מספק השתייכות, הזדמנויות, כוח פוליטי, ועוד מרכיבי שכר חברתי ופסיכולוגי ממשיים לחלוטין.

חשוב להדגיש שמשטר העליונות האתנית מספק פיצויים שונים לקבוצות נוספות בחברה הישראלית ולא רק לתומכי הימין ממעמד העובדים או מהפריפריה, וקונס קשות את כל מי שמנסה לחרוג ממנו – לקח שהובן היטב למשל על ידי מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס אחרי רצח רבין, שפנתה אל המפד"ל במקום למפלגות הערביות, כדי לזכות מחדש בכיבודים מהחלקים בציבור היהודי שהתקוממו נגד ממשלת רבין. המהלך המקביל מחוץ למערכת המפלגתית היה של הציבורים שפנו אל "צו פיוס" עם הימין היהודי כדי לעצב זהות יהודית משותפת.

אז מה עושים?

הדרך הטובה ביותר להבין את הקושי שמשטר העליונות מציב בפני הניתוח המעמדי או השבטי, ובעיקר הפתרונות שמסתמכים עליהם, היא לשאול "איך?"; כיצד אמורה פוליטיקה שמבוססת על האינטרסים של מעמד העובדים היהודי בלבד או על האינטרסים המשותפים לעובדים יהודים וערבים להפוך למציאות, וכיצד היא אמורה להביא לסיום הכיבוש ומשטר העליונות והאפליה האתנית?

גוטווין סבור שהשמאל – מעין ישות אידילית על-זמנית – ישוב לשלטון אם רק יאמץ מדיניות כלכלית שמאלית, ואז היות שמדובר בשמאל, אזי ממילא גם יסיים את הכיבוש. בעוד שהצעד הראשון אולי נראה איכשהו אפשרי, הצעד השני הוא אידיאליזם צרוף. מה במימוש אקטואלי של השמאל אותו "בונה" גוטווין יביא אותו להיאבק בכיבוש? וולטמן מרחיק-לכת אף יותר ומציע פוליטיקה שמבוססת על האינטרס המשותף גרידא. כל עוד לא הצליח להראות כיצד סיום הכיבוש הוא אינטרס חיוני כזה, הוא מציע בפועל לאזרחים הפלסטינים עסקה שטנית: בואו נעשה פוליטיקה אבל על בסיס המשותף בלבד. אולי נגיד מדי פעם "כיבוש", אבל ההתנגדות לכיבוש אינה חלק מהמנוע וגם לא ההגה של ההתארגנות המשותפת. היא לעולם בבחינת דבר-מה נוסף.

שמאל שיציב אופוזיציה למשטר העליונות האתנית חייב להיות בנוי כאופוזיציה למשטר הזה מלכתחילה, ועל כן להתבסס לא רק על שותפות ערבית-יהודית, אלא על שותפות שמאבק בכיבוש והגנה על מה שנשאר מהמוסדות הדמוקרטיים נמצא בבסיסה. לא ניתן להחליק את הקשיים והאתגרים שמשטר העליונות מציב בפני כל התארגנות וברית כזו או לקוות שייעלמו מעצמם

באשר לאיחוד העבודה-גשר, תוצאות הבחירות אינן חד-משמעיות. קשה להכריע אפילו בשאלה האם האיחוד הצליח להעביר יותר קולות מגוש הימין מאשר איחוד עם המחנה הדמוקרטי שפרץ היה מוביל. פרץ הוא פוליטיקאי יוני שמחזיק בעמדות ברורות, וניתן לקבל כאן את דבריו לפיהם מטרתו לטווח ארוך היא להפוך את השלום ממוצר אליטיסטי למשאת כל נפש. אבל מה בהתארגנות ובציבור אליו היא פונה אמור לבסס פוליטיקה שמתנגדת למשטר העליונות?

ההנחה לגבי עבודה-גשר היתה שתעביר מצביעי ימין שמאלה. הסכנה היא ששוב מדובר באשליה של שמאל אידיאלי וא-היסטורי. מה הופך את המפלגה לשמאל מחויב לאורך זמן למאבק בכיבוש – המסורת של מפלגת העבודה? מוסדות כלשהם או בסיס ארגוני? האלקטורט? ראינו כבר תחת הנהגתה של יחימוביץ' שמפלגת העבודה יכולה להפוך למפלגה שהנושא המדיני – לא כל שכן משטר העליונות האתני – אינם מעניינים אותה. העמדות של פרץ שונות מאלו של יחימוביץ', אולם מבחינה מבנית הלחץ – החשש לאבד מצביעים, החשש לצאת נגד "אחדות העם" בשעות מבחן – על האיחוד החדש פועל בכיוון דומה, ואף ביתר שאת.

הבעיה פשוטה. אם התארגנות שמאל מוצעת היא בעיקרה יהודית, אזי ההנחה שאיכשהו הצלחתה גם תביא לסיום הכיבוש ומשטר האפליה היא משאלת לב. במסגרת משטר העליונות האתנית יש מקום גם לשמאל חברתי-כלכלי יהודי כפי שהיה שמאל לבן בדרום אפריקה של האפרטהייד שתמך בשיטה, וכפי שאנו רואים באירופה חלק ממפלגות וארגוני השמאל מאמצים רטוריקה ומדיניות גזענית כלפי מהגרים.

ובאמת, מהם הגורמים שיצליחו להביא מפלגה, בוודאי מפלגת נישה שחיה על סף אחוז החסימה, להעז לסכן את השכר החברתי והפסיכולוגי של מצביעיה, בוודאי בשעת מבחן (בחירות, מבצע הפצצות)? הבעיה אינה רק תיאורטית. הבעיה שניצבת בפני התארגנות כמו העבודה-גשר אינה שונה מהבעיה שניצבת כבר שנים בפני מרצ, ומסבירה את רפיסותה וחוסר היכולת שלה לצאת נגד הפצצת שכונות מגורים או ירי על מפגינים למרות מחויבותה המוצהרת למאבק בכיבוש ולזכויות אדם.

לחילופין, אם ההתארגנות המוצעת היא דו-לאומית כפי שמציעה תנועת "עומדים ביחד", אזי עליה להתבסס על הרבה יותר מאשר האינטרסים המשותפים עליהם הצביע וולטמן כמו גם אחרים, גם אם בכך ייפגע כוח המשיכה שלה ליהודים. אחרת, היא מועדת להתפרק בכל מבצע בעזה או הפגנה של פלסטינים אזרחי ישראל, והיא לא תהפוך לגורם שייאבק בכיבוש ובהעמקתו. במאמר אליו הגיב וולטמן כבר הציג כבהא את המכשול:

"די אם נציין את מפ"ם, מפלגה שחרתה על דגלה את המשולש: 'לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים'. מפ"ם ראתה עצמה כמפלסת דרך לבנייה משותפת של שני העמים את הארץ, אך חוויית העבודה המשותפת בין חבריה היהודים והערבים השאירה טעם מר בפיהם של האחרונים. הם האשימו את חבריהם למפלגה, ובעיקר את האגף הימני בתוכה, בשימת דגש על הגשמה ציונית-לאומית, עם 'מעט' סוציאליזם והדחקה כמעט מוחלטת של עקרון 'אחוות העמים'".

אין ספק שמה שמכונה לאחרונה "שמאל עממי" הוא בבחינת צו השעה. אולם דרך הקיצור שמוצעת לנו לאחרונה – ההעמדה על האינטרסים המזוהים של מעמד העובדים היהודי בין אם בשיתוף עם עובדים פלסטינים אזרחי שיש להם אינטרסים דומים ובין אם לאו, משמעותה ויתור על הפרויקט השמאלי. שמאל שיציב אופוזיציה למשטר העליונות האתנית חייב להיות בנוי כאופוזיציה למשטר הזה מלכתחילה, ועל כן להתבסס לא רק על שותפות ערבית-יהודית, אלא על שותפות שמאבק בכיבוש והגנה על מה שנשאר מהמוסדות הדמוקרטיים נמצא בבסיסה. לא ניתן להחליק את הקשיים והאתגרים שמשטר העליונות מציב בפני כל התארגנות וברית כזו או לקוות שייעלמו מעצמם. תחת משטר העליונות ובעיקר על רקע הכיבוש והעמקתו, מה שמתחייב אינו רק פחות ציונות ויותר סוציאליזם, אלא קודם כל אחוות העמים והנכונות להיאבק למענה.

ד"ר יובל אילון, חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf