newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אף אחד לא אמר לעצמו: אני אציל את האשה הזו"

סימונה מורי ודלאל דאוד, שהורשעו ברצח בן הזוג המתעלל שלהן ושוחררו לאחרונה, השתתפו בכנס באוניברסיטת ת"א. דאוד אמרה שאם היו מקשיבים לה, זה לא היה קורה. מורי סיפרה איך נרצחה יום יום. "הן הורשעו, אבל כתב האישום הוא נגד החברה", נאמר בכנס

מאת:

"אם מישהו היה מקשיב לי פעם אחת, זה לא היה קורה". זה היה המסר שהעבירה אתמול דלאל דאוד, שהורשעה ברצח בן הזוג המתעלל שלה ושוחררה לאחר מסע ציבורי בשנה שעברה, בכנס שהתקיים אתמול באוניברסיטת תל אביב. יחד עם דלאל, השתתפה בכנס גם סימונה מורי, שגם היא הורשעה ברצח בן זוגה המתעלל ושוחררה בשנה שעברה אחרי מסע ציבורי. לשתיהן היתה זו הפעם הראשונה שהן מופיעות בפומבי אחרי השחרור, והופעתן בכנס עוררה התרגשות רבה.

"יש את קדושת החיים, אבל אלה חיים שלמים שאת נרצחת יום יום". סימונה מורי, שהושרעה ברצח בעלה המתעלל, בשחרורה מהכלא (צילום: אורן זיו)

"יש את קדושת החיים, אבל אלה חיים שלמים שאת נרצחת יום יום". סימונה מורי, שהושרעה ברצח בעלה המתעלל, בשחרורה מהכלא (צילום: אורן זיו)

הכנס הראשון מסוגו, שנערך תחת הכותרת "בעל כורחן: נשים נפגעות אלימות שהורשעו בעבירות המתה של בן זוגן המתעלל", התקיים בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה. נכחו בו כמאה נשים, (ומעט גברים), בהן אקטיביסטיות, עובדות סוציאליות, משפטניות וקורבנות אלימות.

"קורע אותך לגזרים ועושה ממך סמרטוט"

מורי, אמא וסבתא, שוחררה בספטמבר לאחר שריצתה 22 שנים מתוך 24 השנים שנגזרו עליה, לאחר שהורשעה בסיוע לרצח בן זוגה המתעלל. מורי הייתה בת 15 כשפגשה את בן זוגה, שהיה מבוגר ממנה ביותר מעשר שנים. משך שנים ארוכות הוא התעלל בה והיכה אותה. מורי אושפזה בבית חולים, התלוננה במשטרה ובמוסדות הרווחה ואפילו הגיעה למקלט לנשים מוכות. כלום לא עזר.

לאחר שיחרורה, מורי נבחרה לאחת מנשות העשור של ידיעות אחרונות. "עדיף שהצילום שלי יופיע שם מאשר ברשימת הנשים שנרצחו כל שנה", אמרה מורי במסגרת הפאנל "למה לא נשמע קולן בזמן אמת?"  שהנחתה ספיר סלוצקר עמראן. "לפחות הבת שלי יכולה לראות אותי חיה ונושמת".

"אם תתלונני, את מתה", שחזרה מורי את מה שהיה אומר לה בן זוגה המתעלל. "אני נזכרת בלילות הראשונים שלי באבו כביר, היית אומרת לשוטרים: ׳אתם משקרים, הוא לא מת', לכרמלה (בוחבוט, שהורשעה ברצח בעלה המתעלל ושוחררה גם היא – א"ז) היה נשק. לי לא היה נשק, אבל קיבלתי אומץ בצורה אחרת". מורי אמרה כי עדיין לא סיפרה על כל ההתעללות שחוותה מבן זוגה.

"את מלאת טינה, והחלום שלך הוא שהוא ימות", אמרה מורי. "יש את קדושת החיים, אבל אלה חיים שלמים שאת נרצחת יום יום. אם הוא לא שופך את דמך, הוא קורע אותך לגזרים ועושה ממך סמרטוט.

"היום אני אישה אחרת. בבית הסוהר ראיתי תמונות מהימים שהייתי מוכה, חשבתי: זו אני? הייתי בת 30, היום אני בת 54, את רוב שנותי ביליתי בבית הסוהר, עברתי דברים קשים מנשוא, ילדי הם 'משפחת הקורבן'. לא פשוט בכלל לעמוד מול הילדים, כשאת הגורם לכך שהם נמצאים בלי אמא ואבא".

מורי חיזקה את דבריה של השופטת בדימוס עדנה ארבל שדיברה לפניה בכנס לגבי הצורך בהקמת גוף יעודי שיטפל באלימות כלפי נשים, במקביל למשטרה ולבתי המשפט. "הוועדה נגד אלימות במשפחה (בכנסת – א"ז) מתכנסת רק אחרי שיש גופות", טענה מורי. היא קראה להקים גוף שיבדוק את מסוכנותם של גברים אלימים כבר אחרי התלונה הראשונה נגדם. מורי הוסיפה כי מאז שחרורה, היא רואה שרצח הנשים נמשך ולכן אינה אופטימית.

"אין אשה שרצחה את בעלה סתם"

דאוד, אמא לארבעה, הורשעה ברצח בן זוגה המתעלל, עלי, וריצתה 18 שנה בכלא מתוך 24 השנים שנגזרו עליה. היא שוחררה ביולי האחרון לאחר שהופיעה בפני ועדת השחרורים בפעם השלישית.

"אין אישה שרצחה את בעלה סתם", אמרה דאוד. "החֶברָה גרמה לי לקחת את החוק לידיים. אם מישהו פעם אחת היה מקשיב לי, זה לא היה קורה. הכל היה כתוב. בבית חולים, בכל מקום".

דאוד סיפרה שבן זוגה היה אומר לה ש"רק המוות יפריד" ביניהם.  "הוא היה רץ אחרי לכל מקום, כל השכונה ידעה. אנשים היו אומרים: 'מה דלאל תעבור הלילה'. התביישתי לצאת מהבית וללכת ברחוב. לא היה לי אף אחד". דאוד סיפרה שנשברה ועשתה את המעשה שלושה ימים לאחר שילדה את בנה, כיוון שבן זוגה היה אלים כלפיו.

"כשאני נזכרת, אני כועסת על החברה", אמרה דאוד. "התחננתי לעזרה, אני כולי סימנים, ואף בן אדם לא אמר: ׳אני אציל את הבחורה הזו׳. אף אחד. חמש שנים של טרור והילדים שלי איתי. רק יורד החושך, ואני יודעת מה מחכה לי".

דאוד סיפרה שלקחה את בן זוגה לרופאים כדי לנסות לעזור לו. "הוא אמר לי: אני לא משוגע". היו מקרים שהיא דקרה את עצמה ואחר טבלה את המחט בשתן שלה רק כדי להישאר בבית חולים, "אבל גם שם הוא היה מרביץ לי".

כל השכונה ידעה. דלאל דאוד בצאתה מהכלא (צילום: פלאש 90)

כל השכונה ידעה. דלאל דאוד בצאתה מהכלא (צילום: פלאש 90)

דאוד הדגישה שלא מדובר רק בסיפור האישי שלה. "צריך לשמוע לא רק את הקול שלי. יש המון נשים כמוני, גם אצלנו בחברה (הערבית – א"ז), שאין להן עזרה מבחוץ. שלא יגידו להן 'למה לא פנית?'. אני פניתי לכל מקום, גם לבית הדין השרעי. אמרו לי ׳תעשי שלום׳ ותחזרי אליו. ראו אותי כולי מכות. אלו האנשים שאמורים לשמור עלינו".

"השתחררתי בזכות הנשים האלה שהן גדולות מהחיים", אמרה דאוד כשהיא פונה לאקטיביסטיות שנכחו בקהל. "כשעזבתי, בני היה בן בן שלושה ימים, היום הוא בן 23, אני לא מכירה אותו, כל החיים רק שיחות טלפון, אני לא יודעת מה הוא אוהב". מאז שחרורה דאוד נמצאת בהוסטל לאסירות משוחררות והיא מחכה לרגע שבו תוכל לעבור לבית משלה. "אהיה חופשייה כשיהיה לי מקום שבו הילדים יוכלו לבוא אלי, שלא אהיה אמא בשלט רחוק, אני עדיין משקמת את עצמי לאט לאט".

התאכזבו מהתגובה של החברה והמוסדות

את הכנס יזמה, ביחד עם פעילות נוספות, הדוקטורנטית תמר דהן, עובדת סוציאלית ופעילה חברתית, שהמחקר שלה מתמקד נשים שהורשעו בהמתת בן זוגן. על פי דהאן, הנשים שראיינה בבית הכלא סיפרו על התעללות קשה ומתמשכת מצד בן הזוג המת על כל סוגיה וגווניה: פיזית, מינית, נפשית, מילולית.

לפי המחקר של דהאן, לפני שביצעו את העבירה, הנשים האלה פנו לפחות לגורם אחד – משטרה, רווחה, מקלטים לנשים מוכות ובתי חולים. "הן  חוו אכזבה רבה ולא קיבלו מהחברה סיוע ראוי, כך שהאלימות המשיכה והחשש לחייהן גבר", סיפרה דהאן. "הן הרגישו לבד במערכה ובדרך ללא מוצא. בתחושתן, אם לא היו מביאות למותו של בן זוגן, סביר להניח שהן אלה שהיו בקבר. בחוויה שלהן הן הקדימו אותו ובכך הגנו על חייהן וחיי ילדיהן".

פרופ׳ עמנואל גרוס מהפקולטה למשפטים אוניברסיטת חיפה סיפר כי כבר לפני עשרים שנה ניסה לקדם תיקון לחוק העונשין כדי שמקרים כמו של דלאל ומורי ייחשבו להגנה עצמית. לדברי פרופסור גרוס, לאחר שאישה פונה שוב ושוב לרשויות ואינה מקבל מענה, "היא יכולה להגיב רק בשלב שבו הבעל נמצא ב׳מצב שקט׳, לא בזמן התקף זעם או שהוא תוקף אותה. בוחנים את  האישה במשקפיים של ׳הגבר הסביר׳, אבל צריך לבחון מה אישה במצבה יכולה לעשות כדי להגן על עצמה. אחרי שמיצתה את כל האפשרויות, החוק צריך להביא בחשבון שזה יכול להיות הדבר היחיד שאישה כזאת יכולה לעשות".

בדצמבר 2018 שונה חוק העונשין, כך שנקבע שיש אחריות מופחתת לאישה שהמיתה את בן זוגה לאחר התעללות ממושכת. על פי התיקון, העונש יהיה 15 שנים במקום מאסר עולם. "זו רק מחצית הדרך", אמר פרופ' גרוס, "החוק הישראלי צריך להיות חלוץ ולהכיר בהגנה עצמית מיוחדת לנשים מוכות".

גם עדנה ארבל, לשעבר שופטת בית המשפט העליון, היתה בדעה דומה. "חשוב שתהיה פתיחות", אמרה ארבל, "אי אפשר להתעלם מהמכות ומהרקע במקרים כאלו".

"הן הועמדו לדין, אבל כתב האישום צריך להיות נגד החברה כולה", אמרה פרופ' רונית ליכטנטריט, מהחוג לעבודה סוציאלית.

"רצחתי אותו, אבל הוא רצח אותי שבע שנים"

האישה היחידה שעדיין כלואה על המתת בן זוגה המתעלל היא אריקה פרישקין, אמא לשנים, המרצה מאסר של 30 שנה. עד כה היא ריצתה 17 שנים, וכעת התקווה היא ששחרורן של דאוד ומורי יקדם את שחרורה.

את המקרה של פרישקין הציגה עו"ד מיכל פומרנץ, המייצגת אותה מטעם הסנגוריה הציבורית בשמונה השנים האחרונות.

תמונת של אריקה פרישקין בכנס ״"בעל כורחן: נשים נפגעות אלימות שהושעו בעבירות המתה של בן זוגן המתעלל״ באוניברסטית תל אביב. מימין: עו״ד מיכל פומרנץ, דלאל דאוד, ספיר סלוצקר עמראן וסימונה מורי. (צילום: אורן זיו)

תמונת של אריקה פרישקין בכנס ״"בעל כורחן: נשים נפגעות אלימות שהושעו בעבירות המתה של בן זוגן המתעלל״ באוניברסטית תל אביב. מימין: עו״ד מיכל פומרנץ, דלאל דאוד, ספיר סלוצקר עמראן וסימונה מורי. (צילום: אורן זיו)

פרישקין הגיעה לישראל מהונגריה עם בנה החולה. לאחר שבנה נפטר, היא הכירה גבר והוא והוא התעלל בה במשך שנים. פרישקין הגיעה שלוש פעמים למעונות לנשים מוכות, אך כל פעם עזבה מסיבתו שונות. היא התלוננה נגד בן זוגה 12 פעמים, ובן זוגה אף הורשע בתקיפה חמורה ונגזרה עליו חצי שנה עבודות שירות.

"בחיים לא קיבלתי עזרה, פעלתי לפי הפחדים שלי, הלוואי שהיו לי את הכלים שיש לי היום", הקריאה עו"ד פומרנץ מכתב שכתבה פרישקין לנשיא המדינה בבקשה לחנינה. בערעור שהגישה פרישקין על מאסר העולם שנגזר עליה, השופטת עדנה ארבל היתה בדעת מיעוט ואמרה שיש להקל בעונשה,

"נכון, אני רצחתי, אבל הוא רצח אותי שבע שנים", ציטטה פומרנץ מדבריה של פרישקין בהארכת המעצר הראשונה שלה לאחר הרצח. פרישקין סיפרה בבית המשפט כי בן זוגה הרביץ לה מדי שבוע, ובאחד המקרים איים עליה באקדח, הורה לה להתפשט וגרר אותה בשערה ברחוב.

אולם השופטים לא קבעו כי לפרישקין היתה "אחריות מופחתת", מכיוון שעל פי בית המשפט "ניתק הקשר הסיבתי" בין ההתעללות הקשה שעברה לבין האירוע שבו רצחה את בן זוגה."בפסק הדין של המחוזי נראה כאילו האירוע התחיל באותו יום", אמרה פומרנץ.

בקהל נכחו שתי אחיותיו של בן זוגה של פרישקין, והן מחו על כך שהוא מוצג כבן זוג שהתעלל. אחת האחיות סיפרה כי פרישקין רצחה את אחיה אחרי שהשניים נפרדו, והיא זו הגיעה לדירתו ודקרה אותו, לאחר שראתה אותו בחוף הים עם מישהי אחרת. "אני חלילה לא רוצה להוסיף לכאב ולאבדן שלך ואין ניסיון להצדיק את המעשה", פנתה פומרנץ לאחות. "לא מדובר על שחרור בלי כלום, 17 שנים זה נצח בכלא. העובדה שאישה לא עוזבת את בן זוגה אינה הוכחה שהוא לא מתעלל".

"אם לא נשמור על עצמנו, אף אחד לא ישמור"

בדיון שהתפתח אחר כך השתתפו גם שתי נשים, שבעצמן היו נפגעות אלימות. אחת מהן, ששוחררה בשנים האחרונות לאחר שישבה זמן ממושך בכלא על מעורבות ברצח בן זוגה המתעלל, אמרה בזעם: "הבעיה שאתם לא יודעים מה עברנו. מה הבעיה של החוק? שהוא לא רואה את האישה. אני אומרת לסימונה, דלאל ואריקה, אנחנו חזקות, אבל החברה לא מקבלת אותנו. חושבים שאנחנו עברייניות, אבל אנחנו הכי מסכנות. צעקנו, אבל אף אחד לא מבין אותנו. אם לא נשמור על עצמנו, אף אחד לא ישמור עלינו, עם כל הכבוד לחוק של המדינה"

אישה נוספת סיפרה בדמעות: "לפני חמש שנים יצאתי מהבית בתור אישה מוכה. היום אני נשואה פעם שנייה, אבל הפחד עדיין מרחף. הוא יכול להזיק לי, להעלים לי את הילדה, זה גורם לי להתרחק ולא לבקש מזונות. אבל אין מצב שאני אגיד לו ׳אתה צריך טיפול ומה שהיה זה אלימות׳. הוא חושב שהכל היה בסדר. אני לא ידעתי שאני אישה מוכה. אני שואבת מכן השראה. צריך מעטפת יותר חזקה לנשים שלא מדברות ולא רואים עליהן סימנים. אני יכולה להיעלם ברגע".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf