אני סרבן וחרדי לשעבר. זו הסיבה שאני תומך במחאה החרדית נגד הגיוס

ההנהגה החרדית יודעת כמה פשתה מכת הציונות והמיליטריזם אצל הנוער שלהם. חרדי שורף צו גיוס במחאה בירושלים, ב-29 באוקטובר 2025 (צילום: אורן זיו)

אני, סרבן מצפון חילוני שישב חצי שנה בכלא הצבאי, הגעתי ל"הפגנת המיליון" החרדית שהתקיימה לפני שבועיים בירושלים עם משפחתי החרדית. בשנתיים האחרונות השתתפתי במאות הפגנות בעד "דמוקרטיה" ונגד רצח העם, אך זה היה מפגן הכוח האדיר ביותר שראיתי. אף שהייתי חריג כל כך בנוף, איש לא נזף בי. להפך.

>> סרבנית חדשה: "אני רוצה שחבריי הפלסטינים יחושו שרואים אותם"

המחזה לא היה זר לי. נולדתי וגדלתי בבני ברק. בעצרת הקודמת נגד הגיוס במרץ 2014 השתתפתי כילד בן 8. אני מכיר את המגזר הזה לעומק, מבפנים. אינני תמים; אני יודע היטב כמה דעותיהם של הרוב המכריע של משתתפי העצרת רחוקות מדעותיי שלי כמעט בכל נושא.

אנשים עשויים לתהות מדוע שמאלני כמוני יתמוך במאבק של ציבור כל כך שמרני שאינו חולק איתו את ערכי הבסיס של זכויות האדם ושוויון. אבל זו בדיוק הנקודה; הזכות לחופש המצפון, או חופש הדת במקרה הזה, אינה תלויה בזהות האדם הדורש אותה.

בשמאל הישראלי יש מי שמעוניינים בדמוקרטיה ליהודים בלבד ודורשים גיוס שווה. אולם התביעה לשוויון בנטל של ביצוע דיכוי והשמדה איננה דרישה שמאלית. אין לי עניין בשוויון בהשלטת האפרטהייד.

יחד עם זאת, המאבק שלנו ושל הציבור החרדי שלנו אכן אינו מאבק משותף. אנחנו נאבקים למען חופש ושוויון אוניברסליים. הם נאבקים למען האל. המאבק שלהם הוא על בידול והישרדות רוחנית. הם אינם רוצים להתגייס, מפני שהם מפחדים לפגוש בצבא גם אותנו – מייצגי "הטרלול הפרוגרסיבי". אבל, לגיטימיות המאבק שלהם היא חלק בלתי נפרד מהמאבק שלנו.

הציבור החרדי אינו שואב את מקורותיו מהציונות. לאחרונה פורסמה תשובתו של "גדול הדור" הרב דב לנדו, מנהיג הזרם האשכנזי-ליטאי, ובה הוא מצהיר שההבדל היחיד בגישה כלפי המדינה של המיינסטרים החרדי לעומת החרדים האנטי-ציונים היא "בדרך ההשתדלות". מוקדם יותר השנה הוא צוטט מדבר בחריפות נגד הציונות; מנימוקים דתיים, לא הומניסטיים כמובן.

לגיטימיות המאבק של החרדים היא חלק בלתי נפרד מהמאבק של השמאל. הפגנת החרדים, ב-29 באוקטובר 2025 (צילום: אורן זיו)

לנדו האשים את הציונות בכך שהביאה אסונות על העם היהודי וטען שעדיף היה לחיות תחת שלטון ערבי. הוא אומנם מאמין בעליונות יהודית על פני כל ה"גויים", אבל אין לו שנאה תהומית לפלסטינים. בעיני לנדו ושאר ההנהגה החרדית-אשכנזית המבוגרת (כלומר, ההגמוניה החרדית), הציונות והחילוניוּת חד הם.

החברה החרדית הצעירה, ברובה המוחלט, היא אולטרה-ימנית. ימים ספורים לפני העצרת, ילד בבני ברק הסביר לי שלא צריך להתגייס, בין היתר, בגלל מה שהולך בעזה. כששאלתי למה כוונתו, הוא ענה שבצבא הוא יצטרך "להסתכל על ערבים". "מה אני ערבי?", שאל אותי.

השיח המיליטריסטי והשנאה התהומית נוכחים מאוד בעולם הישיבות, שם פעמים רבות איתמר בן גביר הוא מודל להערצה. הדיסוננס שבו חיים בחורי הישיבות הללו הוא עצום. לא ברור לי כיצד ניתן לנפק אמירות גזעניות ביותר, לתמוך באופן מלא בצבא, להשתוקק להשמדה, ובמקביל להתנזר מהשתתפות בביצוע שלה.

יש הבדל עמוק בין ההנהגה החרדית לציבור שלהם. לנדו יודע את זה, ויודע גם כמה הציונות והחילוניות מודבקות זו לזו ומדבקות את הצעירים. בגיל 12, כילד חרדי, הבנתי בדיוק את מה שההנהגה החרדית מבינה היום; שהדרך המהירה ביותר להפוך לחלק אמיתי מהחברה הישראלית היא דרך הגיוס. לא במקרה הרבה מיוצאי החברה החרדית הולכים לצבא, שמשמש כור היתוך המכין אותם לכניסה אל תוך הציונות ופשעיה. לא סתם המאבק הכי גדול של ההנהגה החרדית הוא נגד הגיוס. ההנהגה החרדית רועדת בדיוק מהפיתוי הזה; היא יודעת כמה פשתה מכת הציונות והמיליטריזם אצל הנוער, ויודעים באיזו קלות המהלך הזה עלול להוביל אותם לחילוניות.

החרדים אינם צריכים להיות שותפים אידיאולוגיים שלנו כדי שנתמוך במאבקם. עלינו לעמוד לצידם – כמו לצד כל אדם הנאבק לחופש – משום שהמאבק שלהם לגיטימי. ההנהגה החרדית מתנגדת לגיוס כי היא פוחדת שהוא יהפוך את הצעירים שלה לציונים וחילונים, אני מתנגד לגיוס כי אני רואה בציונות פשע מוסרי ועוול פוליטי. שנינו מבינים שהצבא הוא תמצית הציונות. לכן, ההגנה על זכות החרדים להתנגד לגיוס חיונית למאבקנו למען עתיד של חירות בכל מקום בין נהר הירדן לים התיכון.

איתמר גרינברג הוא סרבן גיוס ופעיל שריצה 197 יום בכלא הצבאי על סירובו להתגייס למלחמה בעזה. כעט הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב