newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני ילך, ואל תתקנו אותי

גלעד צוקרמן צודק. הגיע הזמן לשחרר את דוברי העברית מעול התקניות, ולתת לשפה לצמוח ולהתפתח כפי שהיא עושה בכל זמן ובכל מקום

מאת:

במאמר שהתפרסם ב"הארץ" לאחרונה, קרא גלעד צוקרמן להפסיק לתקן את הביטוי "עשר שקל" ואת שפתם של דוברי העברית. בעקבות המאמר התפתח דיון סוער סביב השאלה מהי שפה תקנית, והאם בכלל יש שפה נכונה ושפה לא נכונה. לטעמי, הטיעונים בעד העברית "התקנית" משקפים תפיסה לקויה, א-היסטורית, ובלתי מבוססת לגבי אופיים ומהותם של השפה והדיבור.

לשפה, מעצם הגדרתה, אין "כללים". למעט חריגים, שאינם בשימוש נפוץ (כמו אספרנטו). היא אינה יצירה מכוונת ומתוכננת, ואין לה מחוקק או רגולטור. יש לה דפוסים נפוצים שמהווים בסיס להבנה הדדית בין בני האדם, והם משתנים מטבעם בדיוק כמו שבני האדם משתנים. למעשה, בכל רגע נתון בו ננסה "להקפיא" שפה מסוימת ולקבל תמונת מצב, נקבל כמות אדירה של תהליכי שינוי המצויים בעיצומם, ושעדיין לא התקבלו על ידי כל הדוברים של אותה השפה.

שפה היא תהליך של שינוי

כל השפות שקיימות כיום, והתקיימו באלפי השנים האחרונות, התפתחו משפות אחרות שקדמו להן. מחקרים רחבים שנערכו בנושא מראים ששפות אינן מופיעות באופן פתאומי, אלא תמיד מתפתחות דרך תהליך מתמשך  של "שיבושי" (=שינויי) לשון ושפה נקודתיים שמצטברים לאורך זמן ומרחב, עד ששפה אחת הופכת לשפה אחרת. כלומר, כל שפה – בכל תקופה – דומה מאוד לשפה שקדמה לה ולזו שבאה אחריה, אבל שונה מאוד משפות שמאוד רחוקות ממנה בזמן (בעתיד ובעבר). בעבר, זה היה גם נכון למרחב – במקומות מאוד קרובים זה לזה דיברו בשפה דומה, וככל שהמרחק גדל השפה השתנתה, עד שבמרחק רב כבר היו מדברים בשפה אחרת לגמרי. המצב הזה השתנה בעידן המודרני עם השתפרות אמצעי התחבורה והתקשורת.

כתוצאה מהתהליך הזה, למשל, דוברי אנגלית בשנת 1700 היו מובנים לדוברי אנגלית בשנת 1750, אבל השפה שלהם כבר לא היתה זהה. כך גם ההבדל בין האנגלית של אנשי מנצ'סטר לאנגלית בדורצ'סטר, למרות שהדוברים בשתיהן מובנים זה לזה. מאז ומתמיד, אותה שפה הוגדרה לא על פי סט משותף של כללים אלא על פי המובנות ההדדית. אם שני אנשים הבינו זה את זה, הם דיברו באותה שפה, ואם לא – השפה היתה אחרת. במצבים גבוליים, של מובנות חלקית,  יש חלוקה לא רק לשפות אלא גם לניבים שונים של אותה השפה.

שינויים חברתיים, כלכליים, טכנולוגיים גיאוגרפיים ואחרים מניעים את השפה לתהליך מתמיד של שינוי, וכך נוצרים פערים בין הנורמות שמקובלות היום לבין הנורמות שהיו מקובלות בעבר. לא כל חלקי השפה עוברים אותו תהליך התאמה באותו הקצב, וכתוצאה מכך נוצרות חוסר התאמות וצרימות, שמביאות לשינויים. שינויים אלה יוצרים אי התאמות וצרימות במקום אחר, שמביאות לשינויים נוספים, וכך נמשך התהליך.

לכן, אם פרט מסוים טועה בשימוש בשפה, אז אכן יתקשו להבין אותו. אבל אם הולכת ומתרחבת נורמה חדשה בשפה, ויש מגוון של פרטים שמשתמשים בה, אדם יכול להיות מובן גם אם הוא לא תקני. זה לא אומר שהוא טועה, אלא שהוא פועל על פי נורמה אחת ולא על פי נורמה אחרת, והדבר היחיד שגורם להעדפת הנורמה הישנה הוא יושנה.

אני ילך איך שנוח לי

הקשר בין שפה לא תקנית לבין שפה עילגת הוא מפוקפק. לעתים קרובות, אנשים מדברים בשפה תקנית ועילגת מאוד, ובשפה לא תקנית עשירה ומרתקת. יכול להיות שבקבוצות מסוימות *מניחים* שדיבור לא תקני הוא עילג, ולכן לא טורחים להקשיב. אבל זה גם לא חכם וגם לא צודק (ובהיבט האחרון – אני ממליץ מאוד על הפוסט החשוב של איילה לוינגר ואפי יעקב).

נסו להגיד "אני אלך" בקול רם כמה פעמים ברצף. אני אלך, אניאלך, אנילך. ההגייה בשפה הישראלית העכשווית היא מאוד שטוחה, עם נטייה להאחדה בין עיצורים שונים ובין תנועות שונות. זוהי הסתגלות לחברה רבגונית ורב תרבותית, בה לאנשים מבטאים שונים. התוצאה שלה היא שבשמיעה לעתים קשה להבחין בין "אלך" ל"ילך", וגם אין צורך- כשאנשים אומרים "אני ילך" כולם מבינים למה הם מתכוונים.

בהקשר זה, חובה להבחין בין כתיבה לבין דיבור. הרבה מן המלינים על שפה לא תקנית, כורכים זאת ביכולת נמוכה לחבר טקסטים נהירים וקריאים. בפועל, אין זה נכון לקשר בין שתי הסוגיות. אין דין הבעה בכתב כדין הבעה בעל פה. אנחנו מבינים ומעבדים נתונים בצורה שונה לחלוטין בשני המדיומים האלו. כך למשל, שגיאות כתיב קיימות – כפי שהשם מרמז- רק בכתב. אין שגיאות כתיב בעל פה. הרבה פעמים שגיאות הכתיב נובעות מחוסר התאמה בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה.

דיבור וכתיבה הן תופעות המתרחשות במרחבי זמן שונים. בדיבור לא ניתן לחזור לאחור ולשמוע דברים שכבר נאמרו. אם טעית, אתה פשוט מוסיף דיבור חדש, מכיוון שאתה לא יכול לחזור ולתקן. לעומת זאת, בכתיבה אפשר לחזור אחורה במשפט או בטקסט ולקרוא שוב. להשוות או להסיק בין דיבור לבין כתיבה זה מטעה. דיבור בשפת אם הוא התנהגות. כתיבה, בכל שפה, היא מיומנות. ההשוואה ההולמת תהיה בין מיומנות הכתיבה לבין מיומנות ההרצאה או הנאום. שתיהן מיומנויות שדורשות לימוד והתנסות.

רבים אינם יודעים לכתוב או להרצות, אבל משתמשים בשפה תקנית, ויש שמחזיקים בשתי המיומנויות, אך משתמשים בשפה לא תקנית. וישנם האנשים שאין להם את המיומנות, וגם אין להם שפה "תקנית" ויש להם תפקיד מרכזי בהנעת גלגלי שינוי השפה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf