אנחנו חיים בבניין משותף, בבעלות משותפת. וצריך להיאבק על זה

מאז יום הבחירות, ועוד לפני כן, מתנהל קמפיין רחב וקולני למינויו של איתמר בן-גביר לשר הממונה על המשטרה. אם זה אכן יקרה, מינוי זה ימקם מיידית את הפלסטינים אזרחי ישראל כיעד להתקפה מדינתית רבתי, תחת הכסות הלגיטימית, לכאורה, של הצורך המוסכם במיגור הפשיעה, ויכפיף את פעולות המשטרה לקריאת הקרב שלו – "מי כאן בעלי הבית?".

לא צריך להפליג בדמיון כדי לדעת איך זה יקרה. למשל, איסוף כלי הנשק הפלילי יהפוך לכיבוש מחדש של היישובים והשכונות; מחסומי דרכים שיעיקו במכוון על האוכלוסייה; מעקב אלקטרוני (וסיגינט) נרחב שלא לצורך; ועוד. זו רשעות המתחייבת ממעמד של בעל בית יחיד, ומעבֶּדֶת העליונות היהודית של האפרטהייד בשטחי הכיבוש מספקת לו חומרים ליישומה של רשעות זו יום יום.

השאיפה של בן-גביר ושותפיו היא להוכיח שוב ושוב שהיהודים הם כאן בעלי הבית ועליונים על הערבים, כך על שלטי החוצות שהביאו לו 14 מנדטים. נוכחתי בכך גם אישית, כשראיתי אותו ואת עוזריו בבית המשפט המחוזי בירושלים מגינים על מציתי בית הספר הדו לשוני בשנת 2014. כעת, אין כמו השפעה מיניסטריאלית על המשטרה כדי לממש את זממו ולהפגין שוב ושוב את הבעלות הבית, הלכה למעשה. בשביל זה הוא יקרע את העם וינסה לבסס את משטר העליונות האתנית היהודית בכל רחבי המולדת המשותפת.

השלכה נוספת להתקפה על המיעוט הפלסטיני תהיה הסגה אחורנית של ההתקדמות, עקב בצד אגודל, בעשרים השנים האחרונות בבינוי חברה משותפת. מְנִייה זהירה וממעיטה מראה כי יש כיום בארץ עשרות אלפי פלסטינים ויהודים, על ילדיהם, שאימצו אורח חיי יחד קהילתיים, חינוכיים, אמנותיים, וכלכליים, מתוך מודעות ובחירה. בכך הם משבשים את ההפרדה הכפויה על אזרחי הארץ, ויוצרים איים של שותפות. לתושבי האיים האלה יש תפקיד במציאות החדשה שנוצרה, בין אם בהגנה על הישגיהם עד כה או בהשפעה על סביבתם. כעת צריכה לבלוט אמירה ברורה: אין כאן בעל בית אחד. הבית משותף, הבעלות משותפת.

מה המשמעות של בעלות משותפת בעידן בן-גביר? רחבה ומגוונת, אבל קודם כל הגנה על השכן. כלומר, אמירה של יהודים לשכניהם הפלסטינים: אנחנו איתכם בזה. ולשלטון: מי שמעיק על חיי השכן שלי, מתנכל לחיי השגרה שלי גם כן. לא נפנה מבטנו הצידה.

איך זה יתבצע? מיד כשתתקבל הודעה על התנכלות משטרתית לשכנים ערבים, יהודים ינקטו בשורה של פעולות. איך תתקבל ההודעה? דרך קבוצות וואטסאפ שישמשו להתרעה, אבוקות על ראשי גבעות, מה שתרצו. ואילו פעולות יינקטו?  נקבע אותן יחד. ככה סולידריות מתגבשת לכדי שותפות. יש לקוות שלא נגיע לזה, שנמנע את זה, אבל לא נהיה הראשונים בהיסטוריה. גם בתרפ"ט פעלו יהודים וערבים להציל אלה את אלה.

שנית, נודיע בקול גדול ומעל כל במה, בהזדהות פומבית ומוצהרת: אנחנו חיים בבית משותף עם בעלות משותפת, ולא ניכנע להפרדה. ומי שזה לא מוצא חן בעיניו… שישתה מהים של עזה, וגם מים המלח, משני עברי המולדת.

ריכוז הכוח הציבורי של הארגונים והתנועות בזירה הזאת יחייב להניח הצידה לעת עתה את המחלוקת על סוג השותפות הרצוי, כלומר הצטרפות של יהודים למאבק הפלסטיני לעומת קיומו של מאבק משותף. זו לא רק מחלוקת טקטית, נכון, והיא נוגעת לשורשי המוטיבציה למאבק. אבל היום אי אפשר להכריע בה, והוויכוח עצמו בעת הזאת עלול לשתק ולפלג אותנו.

היום, החודש הזה במיוחד, בשנה הארורה הזאת וגם בשנה הבאה – המאבק להגנת המיעוט הוא חלק מבניית שותפות בין שני בני המולדת הזו, הפלסטינים והיהודים, שאינם אלא בני אומות-אחיות. המאבק חייב להיות רחב ומגוון ומאורגן ככל הניתן. זו תהיה גם הגנה על ההישגים שהושגו עד כה, וגם סימון הדרך לעתיד.

שולי דיכטר הוא מנהל-שותף של מרכז "ניסאן" במכון ון-ליר, ומחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות"