אמון או מוות

פקיד ציבור בכיר אמר לי בשבוע שעבר, לאחר שהשתתף בישיבה דחופה בנושא הסגר שיוטל או לא יוטל על הציבור, ש"הם מתעקשים לסגור את בריכות השחייה, כי הם כועסים על שאשא-ביטון". (גילוי נאות: הגשתי יחס עם חברי עו"ד ערן לב, את העתירה נגד סגירת בריכות השחייה).

שלטון דמוקרטי מבוסס על אמון הציבור. האמון החליף את הפחד, שהיה (והינו) הבסיס למשטר דיקטטורי על סוגיו השונים. אין בכך כדי לומר שעצם ההגדרה הדמוקרטית מייצרת את האמון, אלא שהמערכות הדמוקרטיות אמורות לאזן בין הכוחות הפועלים בזירה הנקראת מדינה, כדי להבטיח שהשלטון ייצג נאמנה את האינטרס הציבורי – ולא קבוצות כוח ספציפיות.

האמון הציבורי במערכות הדמוקרטיות נמצא בשחיקה מתמשכת בישראל (ולא רק בה), אבל בזמן משבר הקורונה אין ברירה אלא להכיר בעובדה שחוסר האמון הזה הורג.

אף אחד, גם לא התומכים השרופים ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא מאמין שהחלטות הממשלה מתקבלות על בסיס מקצועי. מתחילת המשבר, אי אפשר היה להתעלם מהשימוש שעשה נתניהו במגיפה כדי להקים ממשלה שנוחה לו – ובעיקר כזו שמרסקת כל אפשרות להחלפת שלטון.

מסיבות העיתונאים נטולות העיתונאים ונטולות אנשי המקצוע, שהפכו למסעות הפחדה, הצליחו לזרוע פחד לזמן קצר, אך מהר מאד התחלף הפחד בזעם – כאשר ראש הממשלה המאיים והחרד נצפה סועד עם משפחתו סביב שולחן החג בפסח, בניגוד להנחיות החמורות שלהן הטיף.

לא האריך היום ובמקום לאיים, הפכה הממשלה למאויימת – מאויימת על ידי הגופים החזקים במשק שדרשו את פתיחתו – איומים שנשמעו היטב והביאו לפתיחה המהירה, בניגוד לאזהרות ותוך התעלמות מוחלטת מאנשי המקצוע. כך הגענו עד הלום – למצב הגרוע ביותר של התפשטות המגיפה בצד התעלמות  גורפת של הציבור מהנחיות השלטון.

קבוצות הפייסבוק השכונתיות מלאות באזהרות על שוטרים שמחלקים דו"חות לרוכבי אופניים נטולי מסיכות; הרשת מתפוצצת מזעם על סגירת המסעדות וחדרי הכושר; ובסוף השבוע האחרון הברים והמסעדות וחופי הים היו מפוצצים כאילו זאת ההזדמנות האחרונה. בישראל בזמן הקורונה, פעולה לפי ההנחיות היא בעיקרה תוצר של פחד ולא של אמון.

גיבורת השבוע היא ללא ספק ח"כ יפעת שאשא-ביטון, שהחליטה, בניגוד לנורמות הנהוגות תחת שלטון נתניהו, לנהל דיון ענייני בסוגיות שהובאו בפני ועדת הקורונה.

זה המקום להזכיר שקבוצות מחאה רבות התרעמו על החוק האנטי-דמוקרטי שמאפשר לממשלה לקבל החלטות טרם הבאתן לכנסת, אולם אלה היו בעיקר תוצאה של חוסר מודעות למצב הקודם.

בישראל, שבה מונהג מצב חירום קבוע מאז הקמתה, הממשלה רשאית להוציא צווי חירום. עד חקיקת החוק הנוכחי, שחייב הבאת הצווים לדיון בכנסת בתוך שבוע, הוצאו עשרות צווים מאז מרץ, והיו בתוקף למשך שלושה חודשים עד שנדרשו לבוא בפני הכנסת. המנגנון בחוק החדש שמחייב דיון בכנסת בתוך שבעה ימים רק מבהיר עד כמה המצב הקודם היה פסול, ואיפשר הצצה לדרך קבלת ההחלטות.

וזה היה מפחיד. מתברר שכאשר שואלים שאלות ענייניות ומאפשרים לאנשי בריאות הציבור להציג את חוות דעתם המקצועית ולקבל התיחסויות מאנשי העסקים הנפגעים – מגיעים למסקנות שונות לחלוטין מאלה שאליהן הגיעה הממשלה, שבה הקולות הללו כלל לא נשמעו.

לא כל ההחלטות שהתקבלו בוועדה נכונות בעיניי. הלחץ של גורמים אינטרסנטיים בלט גם שם. ההחלטה לפתוח את חדרי הכושר, למשל, לא היתה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם חוות הדעת של הגורמים המקצועיים. והצעה מעניינת שנשמעה במהלך הדיון – להוציא את המתקנים החוצה, לאוויר הפתוח – לא פותחה.

אבל אין ספק כי ההחלטות שהתקבלו בוועדה לפחות ניסו לאזן בין האינטרסים הציבוריים השונים באופן ראוי, על בסיס בחינת הנתונים והמציאות. השימוש בהגיון בריא ודרישת נתונים ובחינתם הפך לסמל להתנגדות לעריצות השליט ואת נושאיו לגיבורים. עד לשם הידרדרנו.

חוסר האמון בשלטון, שלא נותן כל סיבה להאמין בו, הורג. הוא הורג ביומיום אנשים שרוכבים על אפניים חשמליים בלי קסדה; הוא הורג מבלים שנכנסים לים בחופים לא מוכרזים או אחרי שעות פעילות המצילים; ובימים אלה הוא הורג מקורונה – והוא הורג בעיקר אנשים שמפחדים מקורונה ומנסים להיזהר, אך שנחשפו לאנשים שבשל חוסר האמון שלהם בשלטון מצטופפים עם מסיכות על הסנטר.