איימן עודה הציג חזון לפלסטינים בישראל. הסתירות בו הן חלק מאיתנו

האמין ומאמין שצריך ואפשר ליצור בריתות עם יהודים ציונים, בתנאי שהם תומכים בסיום הכיבוש ובשוויון. איימן עודה בהפגנה בראש פינה, ב-26 ביולי 2025 (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)

איימן עודה הכריז על כוונתו לפרוש מהכנסת בתום הקדנציה הזו. במאמר כאן ב"שיחה מקומית", שניסה לסכם את המורשת שלו, כתבה מייסון שחאדה כי הוא הצליח כאינטלקטואל אבל כשל כמנהיג. אולם תהיה הביקורת עליו אשר תהיה, לזכותו של עודה ייאמר שהוא הציג חזון לפלסטינים בישראל. מעטים מאוד עשו את זה מאז עזמי בשארה.

>> איימן עודה הבין: לא חשוב מה יגידו היהודים, אלא מה יעשו הערבים

את החזון הזה פרס עודה בספר שיצא לאור עוד לפני 7 באוקטובר וכותרתו "פטריוטיות ואזרחות – חזון לחידוש הפרויקט הפוליטי לפלסטינים בישראל". בלב הספר עומדת "תיאוריית ההצלה", כלומר הצגת האופן שבו האזרחים הפלסטינים בישראל יכולים וחייבים להביא לסיום הכיבוש והדיכוי של אחיהם הפלסטינים. התיאוריה הזו הופכת לקריטית עכשיו יותר מתמיד נוכח הקטל ההמוני, ההרס ופשעי המלחמה הנרחבים והמתועדים לעיני כל העולם שמבצעת ישראל ברצועת עזה.

"בניגוד להשוואה בה דוגלים חלק מהאליטה הפוליטית, אין מצבם של האזרחים הערבים כמצב אזרחי קוויבק בקנדה, או כמצב המיעוט הגרמני באיטליה", פורס עודה את המצב המיוחד והתפקיד המיוחד של הפלסטינים בישראל, "[…] האזרחים הערבים אינם מיעוט לאומי וילידי בלבד, אלא גם חלק מהעם הפלסטיני שמדינת האזרחות שלו כובשת חלק גדול מהעם שלו, והיא אחראית על הגליית חלק גדול ממנו, וחלק מהחובות הפטריוטיות של האזרחים הערבים הוא לעשות שימוש במשקלם הפוליטי לטובת נושאים כלליים אלה…" (עמ' 64, התרגומים מהספר הם שלי).

עודה צודק. הפלסטינים אזרחי ישראל, כפי שכינה אותם האנתרופולוג הישראלי דניאל רבינוביץ', הם "מיעוט במלכוד". ליתר דיוק, מדובר במלכוד "פוסט חלוקתי", כלומר מיעוט שמצא את עצמו בצד ה"לא נכון" של גבול חלוקה. הסוציולוג האמריקאי הידוע רוג'רס ברובייקר הציע לדון במיעוטים מסוג זה בגישה משולשת הלוקחת בחשבון את הדינימיקה בין לאומיות המיעוט, מדינת האזרחות, והלאום ההורה (ברובייקר קרא לזה "המולדת החיצונית"). ואף שרבות נכתב על המיעוט הפלסטיני בישראל, אין כמעט כתיבה שיטתית המציעה "תיאוריית הצלה" שמיעוט זה יכול לאחוז בה כלפי לאום ההורה או אומת האם שלו.

שלילת הדו-לאומיות הקולניאלית

בקצהו האחד של ציר ההזדהות המרכזי המעצב את הפוליטיקה הפלסטינית בישראל עומדת האזרחות הישראלית, לרבות במובנה הפסיכולוגי והחווייתי כ"ישראליוּת", ובקצהו השני עומדת הלאומיות הפלסטינית. עודה ממוקם קרוב הרבה יותר לקצה הפלסטיני של ציר זה. למרות זאת, עודה לא בחר, וכנראה גם לא יכול היה לבחור, בהחלפת המילה "פטריוטיות" המופיעה בכותרת הספר שלו במילה "לאומיות".

איימן עודה שייך לציר הפלסטיני בפוליטיקה הערבית בישראל. טקס לציון יום הנכבה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, ב-15 במאי 2024 (צילום: אורן זיו)

בחירה זו חושפת כבר בכותרת הספר את ההשפעה של המחשבה הקומוניסטית ושל הניתוח המעמדי-חומרי על החשיבה של עודה. כך, בהחלטה של ועידת מק"י ה-25 מ-2009, מפלגה שעודה קשור אליה כמובן, נכתב: "תמיד ניתחנו את החברה הישראלית כחברה מעמדית. היהודים בפלשתינה ואחר-כך בישראל לא התגבשו כשכבה קולוניאליסטית אחידה, אלא אופיינו בחלוקה מעמדית ובמאבק מעמדי פנימי. לכן ניתוח מעמדי מתאים יותר למציאות הישראלית מאשר המודל הפוסט קולוניאלי, על פיו המאבק הבסיסי הוא, בסופו של דבר, המאבק הלאומי" (הדגשות שלי). ואכן, בתזה של עודה אין שום זכר למודל הפוסט קולוניאלי. הוא אינו משתמש בתחביר ובכלי הניתוח המבוססים על הבינאריות של ילידים/מתיישבים, ובוודאי אינו מציע מהלכים פוליטיים טרנספורמטיביים על סמך התחביר זה.

אולם עודה דוחה את מה שאני מכנה כאן "דו-לאומיות קולוניאלית", יותר מאשר את הניתוח הדו-לאומי. הדו-לאומיות הקולוניאלית היא התיאוריה המרכזית, אם לא הבלעדית, של האליטות הפלסטיניות כמו גם של השמאל היהודי הרדיקלי. לפי תיאוריה זו, הדיון בדו-לאומיות בפלסטין / ארץ ישראל הוא רק רובד, גם אם הכרחי ומתחייב, בהכרה במבנה-על קולוניאלי-התיישבותי של הציונות ובהתמודדות איתו.

הדו-לאומיות הקולניאלית עומדת בבסיס "מסמך החזון" שניסחה האליטה הפלסטינית בישראל ב-2006. מסמך זה מתחיל באִפיון של ישראל כ"תולדה של פעולה קולוניאליסטית" וממשיך בהעמדה של תביעה להכרה בדו-לאומיות (בגבולות מדינת ישראל אומנם). ההכרה בדו-לאומיות הקולוניאלית הובילה, לדוגמה, את המשפטן הפלסטיני הישראלי ראיף זריק להציע לפלסטינים לקחת תפקיד פעיל ב"חילוץ הבשר הלאומי (היהודי) מהעצם הקולוניאלית" של הציונות.

עודה מן הסתם ער לכך שאי אפשר להבין את החברה הישראלית בלי להבין שהציונות היא תנועה התיישבותית. לכן, סביר יותר להבין את ההתעלמות שלו מהתיאוריה הפוסט קולוניאלית על יסוד החשש שלו – חשש רק שהתעצם בקרב הפלסטינים בישראל לאחר 7 באוקטובר – מתרגום התיאוריה הזו לפעולה הפוליטית. הסוציולוג אורי שוורץ אמר, לדוגמה, כי התיאוריה הפוסט קולוניאלית "מקשה להצביע על האינטרסים המשותפים לפלסטינים וליהודים, ולבנות סובייקט פוליטי יהודי-ערבי סביב קידום האינטרסים האלה. אם בשדה האקדמי השפה הקולוניאלית מסייעת להבנה, בשדה הפוליטי היא הופכת לחסם שמקשה על דה-קולוניזציה, בניגוד אירוני לתקווה של דובריה" (הדגשות שלי). אם זו אכן הסיבה להתעלמות מהצורך לדבר על דה-קולוניזציה, עודה היה אמור לציין זאת.

מעדיפה את הניתוח המעמדי על הניתוח הלאומי. צעדת אחד במאי של מק"י בנצרת, 2009 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

הפחתת הדגש על דו-לאומית

אולם עודה לא רק דוחה או מתעלם מהדו-לאומיות הקולוניאלית, אלא גם מאמץ מה שאכנה כאן "לאומיות מופחתת" (toned down nationalism). "שמתי לב כי הימין, כל ימין, מאוהב בסמלים", כותב עודה, "אלא שאני רואה בחובת השמאל להתמקד בתכנים כדי להתקדם, בלי להזניח את הסמלים, אבל כמובן מבלי לעצור בהם" (עמ' 84). "הסמלים" כאן, לדעתי, הם שם קוד לגישה הלאומית לניתוח היחסים בין פלסטינים ויהודים, המדגישה משאבי תודעה, משאבים סימבוליים וחלוקה צודקת של הכרה. לעומתם, "התכנים" הם ביטוי לגישה החומרית לניתוח היחסים. לפי גישת ה"תכנים", כלשונו של עודה, צדק חלוקתי קודם וחשוב יותר מהכרה.

בכך מהדהד עודה ביקורת ידועה על כך שהלאומיות הליברלית עוסקת בפוליטיקה של זהויות ובהכרה יותר מאשר בצדק חלוקתי. עם זאת, עודה מתעלם מכך שבמקרה שלנו הקשר בין הסימבולי לבין המטריאלי הוא אקוטי, שכן קיים קשר ברור בין אי-ההכרה בלאומיות הפלסטינית של המיעוט הערבי בישראל לבין אי-השוויון המטריאלי העמוק שהוא סובל ממנו. במקרה שלנו מדובר אפילו על "הכרה עוינת" (hostile recognition), כלומר הצמדת ערכים שליליים לשייכותם של האזרחים הערבים ללאומיות הפלסטינית.

עמדתו של עודה רחוקה מלהיות עקבית. בספרו הוא מזכיר מפגש עם ההיסטוריון זאב שטרנהל, שאמר לו כי מעמדם התעסוקתי הגבוה של היהודים באירופה לא הגן עליהם מפני גזענות ואלימות. המסקנה של עודה מהמפגש היא ש"דווקא ההתפתחות המקצועית והכלכלית של מיעוט לאומי מבלי אקלים דמוקרטי מזינה את ההסתה נגדם ואף עלולה להתהפך עליהם" (עמ' 74–75). עודה הזכיר את המפגש פעמים רבות, כך שברור שהוא השפיע עליו. עם זאת, הוא אינו מציין את המסקנה שנראה שנובעת ממנו: "אקלים דמוקרטי", שתפקידו למנוע "התהפכות" (שיכולה להתבטא בדיכוי ואפליה במקרה הטוב, וטיהור אתני ואף רצח עם במקרה הרע) חייב לכלול גם הכרה סימבולית חיובית, כלומר יש צורך להתמקד ב"סמלים" ולא רק ב"תכנים".

המסקנות שהסיק עודה מהפגישה עם שטרנהל גם עומדים בסתירה עם ראיון שנערך עמו ב-2019 ובו התייחס למצב בנצרת עילית / נוף הגליל. "אחת מהשאלות הפילוסופיות החשובות במאה ה-19 היא מי ינצח במקרה של התנגשות בין גזענות לבין קפיטליזם", הוא אמר אז. "לידנו יש את נצרת עילית שנבנתה במטרה לייהד את האזור, כלומר הרציונל מאחורי הקמת העיר היה גזעני. ומה קרה? 31% מתושבי נצרת עילית הם פלסטינים. למה? כי השוק מנצח את האידיאולוגיה" (ההדגשות נוספו).

עודה הוא אחד מהאבות המובהקים של החלטה 922 לקידום תוכנית חומש לחברה הערבית באמצעות תיקון עיוותים במנגנוני הקצאה ממשלתיים שהתקבלה ב-2015 בעלות של 15 מיליארד שקל. אולם הציטוט מדברי שטרנהל מלמד שעודה מכיר בכך שקיים קשר מורכב ואף בעייתי בין התחזקות כלכלית ומעמדית לבין היעדר הכללה סימבולית. במידה מסוימת, הבחנה זו מחלישה את ביכור ה"תכנים" על פני ה"סמלים", כלומר ההישגים החומריים על פני ההכרה הלאומית.

ישראלים ופלסטינים בהפגנת תמיכה בפתרון שתי המדינות ליד גדר ההפרדה, בינואר 2016 (צילום: פלאש90)

דגש על תפיסת המיעוט

כותרת המשנה של הספר, "חזון לחידוש הפרויקט הפוליטי לפלסטינים בישראל" – יכולה בנקל להיתפס כבנאלית, אך היא רחוקה מאוד מלהיות כזו. היא ביטוי לפרדיגמה העיקרית ביותר אצל עודה, ולפיה לקהל שאליו מופנה הספר יש גורל מובחן מזה של שאר הקבוצות הפלסטיניות, בגלל היותו חלק מהאזרחות הישראלית.

גורל מובחן יוצר תפיסת עצמית של מיעוט, כך שהשימוש בשם "מיעוט" אינו הכרעה תיאורית בלבד, אלא גם תוצאה של הבניית מציאות מצויה ורצויה. עודה מתאר לא רק את ההווה, אלא גם את העתיד המדומיין המתמשך. בחירתו בתואר "מיעוט" מושתתת על שתי הכרעות קודמות, השזורות זו בזו. הראשונה היא הפנמה של האזרחות הישראלית, והשנייה היא אימוץ פתרון "שתי המדינות", בגרסה הרווחת שלו.

כפי שהצביעו לא מעט חוקרים, ישראל מחקה למעשה את הקו הירוק, או לפחות טשטשה אותו, והפכה את עצמה לריבון דה פקטו בין הים לבין הנהר. אלא – כפי שהצביעה על כך לאחרונה הסוציולוגית יעל ברדה – מחיקה (או טשטוש) של הקו הירוק לא הביאה לאיחוד בין הפלסטינים "שם", בשטחים הכבושים, לפלסטינים "כאן", בישראל גופא. האזרחות הישראלית הפכה לקו החלוקה העיקרי, אם לא הבלעדי, בין ה"שם" לבין ה"כאן", בין הנתינים הפלסטינים תחת הכיבוש לבין האזרחים הפלסטינים בתוך גבולות 1948.

חלוקה זו אינה מסתכמת בסטטוס משפטי. היא מורכבת גם מהבדל בחוויות החיים ובמצבי הקיום. הנה כי כן, בהיעדר חלוקה גיאוגרפית אפקטיבית (בהיעדר קו ירוק), האזרחות הופכת להיות הגבול היוצר שונות בתוך הקבוצה הלאומית הפלסטינית ומבתרת את הגוף הלאומי הפלסטיני. תפיסתו של עודה את האזרחים הערבים כמיעוט עם גורל נבדל אינה אפשרית, אם לא מפנימים את האזרחות הישראלית.

באופן משלים, באחת הקביעות הנחרצות יותר בספר שלו, עודה מתריע מזניחת פתרון שתי המדינות. "אני מתריע מזניחת ההישגים המצטברים העמוקים והחלפתם בבריחה קדימה לכיוון פתרון המדינה האחת שאינו זוכה לתמיכה בקרב הרוב בשני העמים, וגם לא לתמיכה בינלאומית" (עמ' 108).

רוצה לומר, אם העתיד המדומיין הוא עתיד של שתי מדינות, שבמסגרתן האזרחות הישראלית המופנמת תהפוך לגבול "פנים פלסטיני" ולא רק לגבול בין ישראלים לפלסטינים, קצרה הדרך לגיבוש וקידום התפיסה העצמית של הפלסטינים בישראל כמיעוט.

הבסיס לשוויון הוא ההכרה בנו כמיעוט לאומי. איימן עודה מצלם את ראש הממשלה בנימין נתניהו בדיון בכנסת (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

דו-לאומיות לא סימטרית: המבנה החוקתי מוסדי

הפרדיגמה ה"משולשת" שמאמץ עודה מניחה שלוש "קבוצות יסוד" – יהודים ישראלים, נתינים פלסטינים ומיעוט פלסטיני בתוך האזרחות הישראלית. אולם הפרדיגמה הזו עומדת מול, אם לא מתנגשת, עם העיקרון הדו-לאומי, שלפיו כל פתרון צודק לפלסטין/ישראל חייב לקחת בחשבון שקיימות פה שתי קבוצות לאומיות הזכאיות להגדרה עצמית. במילים פשוטות יותר, קו החלוקה שמציע עודה אינו מתיישב עם הגיאוגרפיה הלאומית ומייצר מיעוט פוסט חלוקתי.

עודה אינו מציף באופן מפורש את המתח הזה ואת הסתירה הזו, אבל הוא מנסה להתמודד איתם תוך אימוץ הצעה של מה שאתאר כאן כ"דו-לאומיות חוקתית לא סימטרית" כמבנה חוקתי לישראל. עודה כותב כי "הבסיס לאופן שאנחנו מבינים בו שוויון לאומי הוא ההכרה בנו כמיעוט לאומי, והכרה בשפה הערבית כשפה רשמית בפועל. הזכות להשפיע באופן מהותי על תוכני הלימוד באמצעות ייסוד מוסדות לאומיים ועצמאיים ותמיכה בהם, והכרה בעוולות עבר…" (עמ' 83). כדי להשלים את הנקודה, עודה טוען כי לפלסטינים באזרחות הישראלית עומדת הזכות לתבוע ולקבל גם זכויות בעלות אופי ריבוני של ניהול עצמי כמו בחירת נציגים וכינון מוסדות עצמאיים.

חבילת זכויות זו אינה חורגת ממסמכי החזון של הציבור הערבי. אלא שבניגוד למסמך החזון, ובאופן המתיישב עם הפרדיגמה ה"משולשת" שלו, עודה מסביר במפורש כי אין בפיו תביעה לכינון ישראל כדמוקרטיה הסדרית דו-לאומית. אין ספק שזו סטייה משמעותית ממסמכי החזון.

השאלה אם למיעוט לאומי או ילידי יש זכות להגדה עצמית פנימית היא אחת מהשאלות המשפטיות היותר מורכבות ושנויות במחלוקת. עודה כנראה מאמץ את הפרשנות לפיה אפילו בגרסה המקסימלית של ניהול עצמי, זכויות מיעוט לאומי לא יגיעו להגדרה עצמית בתוך מדינה, שבמקרה המדובר "שייכת" לקולקטיב היהודי הישראלי. משטר של דמוקרטיה הסדרית המבוסס של שותפות בשלטון, כפי שהוצע במסמכי החזון, מבטא למעשה הכרה בשתי הגדרות עצמיות במסגרת אותה מדינה.

עודה אומנם אינו כותב זאת במפורש, אבל מרגע שהוא מאמץ את עקרון הדו-לאומיות מצד אחד ואת עקרון החלוקה מצד שני, אין לו אלא לקבל את הפרשנות הראשונה. אם זו אכן הצעתו, הרי זו הצעה חדשה בנוף הרעיוני הפוליטי, שמהווה מעין שביל ביניים בין הדו-לאומית ה"מלאה" וה"סימטרית" שהוצעה בין השאר במסמכי החזון, לבין ה"אתנוקרטיה", כהגדרתו של הגיאוגרף הפוליטי אורן יפתחאל, הקיימת עכשיו ומתבטאת בעיקר בכפיית פוליטיקה חד-לאומית על מציאות דמוגרפית ואזרחית דו-לאומית.

המרכזיות של פוליטיקת הבריתות. חברי הרשימה המשותפת בדרכם לבית הנשיא, להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, אחרי הבחירות ב-2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מודל הדו-לאומיות הלא סימטרית של עודה הוא חלק מרכזי מהמצע שעליו עומדת פוליטיקת הבריתות שלו; שכן לדידו "יש מרחב להתקדם עם אלה החפצים במדינה יהודית במשמעות הסימבולית שלה, המוגבלת להגדרה העצמית לעם היהודי, מבלי שתהיה בכך סתירה לשוויון הלאומי והמדיני, וזאת בניגוד לתפיסה הדוגלת בעליונות אתנית כפי שהדבר מעוגן ב"חוק הלאום" (עמ' 69, ההדגשות נוספו).

עמדה זו מתכתבת במידה רבה עם הצעות דומות של חוקרים ואינטלקטואלים מהקצה השמאלי של השמאל הציוני. הפילוסוף הפוליטי חיים גנז כתב לדוגמה בספר "ציונות שיוויונית", כי "מעמד היהודים המממשים כאן לאומיות מלאה הוא לא מעמד אדנות. זכותם של היהודים להגדרה עצמית בארץ נגזרת מזכותן השווה של אומות מולדת להגדרה עצמית במולדתן. כשלעצמה, לא יכולה זכות זו להקנות ליהודים יתרונות כלשהם על פני הערבים". אולם עמדה זו מתרחקת באופן משמעותי מהמחשבה המיינסטרימית של האליטות האינטלקטואליות הפלסטיניות, וכנראה גם הפוליטיות, בעניין זה.

חובה לציין כי בעוד חלקים מהשמאל הציוני משתדלים רטורית ליישב בין הרצון לקיים מדינה יהודית לבין הרצון לשמור על ערך השוויון (התיאורטי), המרכז בישראל כמעט ואינו טורח לעשות זאת. לדוגמא, במאמר פרוגרמטי שפורסם בעיתון "הארץ" ב-2020, כתב יאיר לפיד כי "למדינה היהודית אין קיום ללא רוב יהודי. עליה לפעול ללא הרף כדי לשמר את הרוב הזה. יש לכך השלכות לפעולות שהיא עושה כלפי המיעוט הערבי, כלפי מהגרים, כלפי יהודים בעולם. חלק מהפעולות האלה עומדות בסתירה לעקרונות השוויון או לאמנות בינלאומיות" (ההדגשות נוספו).

עודה כמעט ואינו מתייחס להבדלים בין השמאל הציוני לבין המרכז בהיבט הזה, והלקונה הזו מטרידה מאוד, הן נוכח ניסיונותיו לקדם שותפות עם המרכז, הן נוכח כוחו הדל של השמאל הציוני.

המחשבה שהערבים הפלסטינים יכולים להיות חלק מקבלת ההחלטות בישראל היא "פנטזיה". עזמי בשארה (צילום מסך)

פוליטיקה של בריתות

עזמי בשארה תיאר את התפיסה לפיה פלסטינים ערבים יכולים להיות חלק מקבלת ההחלטות של ישראל בנוגע למלחמה או שלום כ"פנטזיה", ה"ממעיטה בחשיבות המרכזית של הציונות והיהודיות של המדינה ומגזימה בהערכת הדמוקרטיה הישראלית". עודה מציג תפיסה מנוגדת, הנובעת הן מתפקיד ה"הצלה" שנועד לפלסטינים באזרחות הישראלית "כחלק מהחובות הפטריוטיות" שלהם, הן מההפנמה שלו את האזרחות הישראלית. בהתאם לכך, חלק מרכזי מהחזון שלו עוסק בהיתכנות, בצורך, בהצדקות ובתועלת המשוערת של פוליטיקה של בריתות עם יהודים ישראלים.

במסגרת פוליטיקת הבריתות שלו, טוען עודה את הטענה הכי שנויה במחלוקת בספרו, ולפיה צריך, אפשר וניתן לחתור לשותפות פוליטית עם יהודים ציונים. כדי להקנות לגיטימציה לעמדתו זו, עודה נסמך על החלטות המפלגה הקומוניסטית הישראלית בוועידה ה-18 וה-25. בשתי ועידות אלה נקבע כי החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון יכולה וצריכה לכלול, בין השאר, גם ציונים ה"מוכנים לשתף פעולה במאבק נגד המדיניות הנוהגת של הכיבוש והסיפוח, הכחשת הזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני ולמען השלום הצודק והיציב". הברית הפוליטית אינה מוצעת לכל היהודים הציונים, אלא לאלה מהם המסכימים הן לשים קץ לכיבוש הישראלי, הן לדגול בשוויון לאומי "פנים ישראלי".

עודה אינו מנצל את ההזדמנות לבחון לעומק את השאלה אם תיתכן ציונות ללא עליונות, או אם אפשר לחתור לדה-קולוניזציה של הציונות, ואם כן, מה תפקידו של השותף הפלסטיני בכך. לא מזמן, בספרו "קדמה מזרחה – ר' בנימין, דו-לאומיות וציונות-שכנגד", ההיסטוריון אבי רם צורף הצביע על נוסחה ציונית אנטי קולוניאלית בכתבי יהושע רדלר-פלדמן, או בכינויו ר' בנימין. גם הקריאה שהוזכרה למעלה של ראיף זריק לפלסטינים לעזור ליהודים "לחלץ את הבשר הלאומי מהעצם הקולוניאלית" עוסקת באותה שאלה. עודה ויתר על הדיון הזה.

באופן כללי, משטר ההצדקות שעודה משתמש בו הוא פרגמטי-תועלתני ולא תרבותי-זהותי או מוסרי. את משטר הצדקות זה אפשר לתמצת בשני הטיעונים המרכזיים הבאים: הראשון הוא שמבחינת משקלם וכוחם הפוליטי, הפלסטינים באזרחות הישראלית אינם יכולים להציל לבד את אחיהם הפלסטינים וזקוקים לבריתות פוליטיות; השני הוא שהדיאלקטיקה הדו-לאומית, הכרוכה בשותפות, מייצרת דינמיקה פוליטית הפועלת לטובת הצד הפלסטיני. אתמקד בהצדקה השנייה.

מיעוטים לאומיים נוטים לאמץ את העמדה המכונה "אוטונומיה לפני מגע", ולפיה יש להשיג שוויון לפני שטווים שותפות עם הצד הדומיננטי, מחשש כי מאזן הכוחות החיצוני יחלחל פנימה וישעתק את חוסר השוויון. עודה אינו סבור כך, משום שהוא מאמין שהפלסטינים בישראל נהנים הן מ"חוסן תרבותי", הן מ"עליונות מוסרית", המונעים את אותו שעתוק של הכוח.

מרחבים משותפים ושוויוניים. ילדים בהפגנה למען חינוך דו לשוני משותף ביפו (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

עודה מציע לנסח את הקיום הפלסטיני בעתיד המדומיין של ישראל במתכונת של "ביחד ולחוד". תביעותיו מתרחקות מכל סממן של סגירות פוליטית מלאה, ובמקביל מכל סממן של היטמעות מלאה. נקודת האיזון הזו בין ה"ביחד" הישראלי לבין ה"לחוד" הפלסטיני מקבלת ביטוי מובהק בהצעתו לייסד איגודים מקצועיים המיועדים לפלסטינים שיפעלו גם במסגרת איגודים כלל ישראליים. כלומר ה"לחוד" הפלסטיני בחזון של עודה אינו יכול להיבדל מהמרחב ומהחוויה הישראלית (מה"ביחד") ותכליתו היא לגבש ולהעצים את הנוכחות הפלסטינית כמובחנת, שונה ושווה.

עודה מעלה על נס את בתי הספר הדו-לשוניים, שאליהם אלפי יהודים שולחים את ילדיהם. "הם לומדים (שם) על חיים משותפים ועל ההכרה בנרטיב הפלסטיני. הם גם מתרגלים, במידה זו או אחרת, סוג של חיים משותפים ככל שמרחבי הצדק וההדדיות מאפשרים זאת" (עמ' 85). בתי ספר אלה הם ביטוי מובהק של מודל "הביחד ולחוד".

המודל הזה מבטא את ה"שלנו" הדו-לאומי שעודה מבקש ליצור, שכן הוא מבוסס על מובחנות לאומית מצד אחד מבלי לחתור מצד שני ליצירת "שלנו" חלופי, נרטיב שלישי מאחד. ה"שלנו" שמציע עודה הוא זהות "חלשה", המבוססת על משותפות וקישוריות או במילים אחרות, הכרה בתלות הדדית וקידודה לאתיקה ומשנה פוליטית.

ה"שלנו" של עודה הוא גם כלי ומתודה לשינוי בעלי הברית היהודים הציונים. כדי לבסס טיעון זה עודה גורס, כי מנהלי נווה שלום / וואחת א-סלאם ומנהלי יד ביד אישרו בפניו כי במסגרות אלה היהודים הישראלים משתנים יותר מאשר הערבים הפלסטינים. עודה מחזק את טענתו על בסיס הניסיון של עמותת סיכוי-אופוק, שעברה שינוי מעמותה שקידמה דו-קיום, לעמותה המקדמת זכויות אזרחיות ואחר כך לעמותה המקדמת שוויון ושותפות. האבולוציה שלה, לפי עודה, היא הוכחה לכך שהאינטראקציה הדו-לאומית משנה את הצד היהודי יותר מאשר את הצד הפלסטיני.

עודה אינו כותב זאת במפורש, אבל קשה שלא להתרשם כי הוא סבור שהאזרח הפלסטיני מחזיק ב"עליונות מוסרית" על האזרח היהודי-ישראלי באופן המקנה לו כושר השפעה גדול יותר על היהודי, כמובן כאשר מתקיימים תנאים של מפגש שוויוני.

האמונה ב"חוסן תרבותי" וב"עליונות מוסרית" פלסטינית מביאה את עודה לקביעה הנחרצת ולפיה "מי שאין לו ביטחון ביציבות השיוך הלאומי שלו ובעמדותיו הצודקות, אפשר להבין את בחירתו להישאר באזור הנוחות. שם הוא מטפח ומחזק את שיוכו וביטחונו ברעיונותיו וצדקת דרכו, ושם הוא ממשיך לבוא בסיג ושיח רק עם היהודים האנטי ציונים המסכימים איתו באופן מלא" (עמ' 98).

נתנו סטירה לניסיון של עודה לשבור את המחסום. יאיר לפיד ובני גנץ, אוקטובר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

בישר את "פרדיגמת הגבול"

אי אפשר לחתום ביקורת זו מבלי לציין את החיסרון הבולט בספר. עודה בחר לא להתייחס לתזה, שהפכה להיות הכי מזוהה עימו, והיא שהפוליטיקה הפלסטינית יכולה וצריכה לחתור להצטרפות לקהילה הפוליטית הישראלית המתבטאת בעיקר בקואליציה ממשלתית. כזכור, ב-2019 עודה עורר סערה כאשר הכריז בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי הוא מוכן (באופן מותנה) להיות חלק מהקואליציה. עם הזמן התזה הזו שלו השתכללה עד לקביעתו מרחיקת הלכת לפיה "אין דמוקרטיה בלי שוויון, ואין שוויון ללא עוצמה", עוצמה – לפי עודה – מושגת על ידי הצטרפות לקואליציה פוליטית.

לכן יש לתמוה על הבחירה של עודה לא לדון בתזה מרכזית זו. לו נדונה, מתבקש היה לשאול לגביה את שאלת השאלות: האם תהליך הכניסה של הפוליטיקה הפלסטינית לקהילה הפוליטית הוא תהליך של דה-קולוניזציה או שיש בו לפחות פוטנציאל כזה או שהיא קבלה של ההיגיון הקולוניאלי.

בפועל, בפוליטיקה שלו עודה ניסה לשחזר – ללא הצלחה בשל "הסטירה" כתיאורו שקיבל ממנהיגי המרכז שמאל – את הרגע שבו הפוליטיקה הפלסטינית שולבה, גם אם באופן חלקי ושברירי, בתוך הקהילה הפוליטית הישראלית באמצעות תמיכה בממשלת אוסלו. המטרה אז היתה לקדם מסלול דיפלומטי ופוליטי לסיום הכיבוש, מה שמתיישב עם "תיאוריית ההצלה" שעודה ניסה להוביל עכשיו.

עודה למעשה בישר את מה שאני מכנה "פרדיגמת הגבול". בעוד את המאבק על המעמד החוקתי של הפלסטינים באזרחות הישראלית במדינה היהודית אפשר לכנות "פרדיגמת הסטטוס", ואת המאבק על שינוי המשטר, מאבק המזוהה עם בל"ד, אפשר לזהות כ"פרדיגמת המשטר", ואת המאבק העוסק בתיקון השלכות נסיבות הולדה של המדינה (נישול וטיהור אתני) אפשר להגדיר כ"פרדיגמה הקולוניאלית", "פרדיגמת הגבול" טוענת כי העוול ואי השוויון הלאומי בישראל נובעים מהדרה של המיעוט הפלסטיני מהקהילה הפוליטית, ולפיכך כניסתו לקואליציה (בתנאים מסוימים), דהיינו הבקעת קו הגבול של הקהילה הפוליטית המצוי היום באופן מונופוליסטי בידי הרוב היהודי הישראלי, היא תנאי שבלעדיו אין אפשרות לתיקון אי השוויון.

"פרדיגמת הגבול" שימשה בסיס לעתירה שהגיש ארגון עדאלה נגד חוק הלאום. כך, לדוגמה, בסעיף 42 של העתירה נאמר כי "הניסיון ההיסטורי מלמד כי ההדרה מהקהילה הפוליטית נחשבת להפרה של עקרון אי ההפליה, וכי קביעת הזהות החוקתית מהווה גורם מכריע בקביעת מי הוא politically in ומי הם outsiders". כלומר המאבק נסוב סביב גבולות הקהילה הפוליטית או השאלה, כפי שניסח אותה איתמר בן גביר בקמפיין הבחירות שלו ב-2022, מי הם בעלי המדינה.

אין זה הספד אלא הערכת ביניים, שכן לעודה, יש לקוות, מצפה עוד מסלול פוליטי והוא אכן פעיל לקראת המשך מסלול זה. אם יצליח במסלול זה ואם לאו, עודה הוא אינטלקטואל ומנהיג חשוב, שהסתירות שבחשיבתו והתנהגותו הן סתירות שלא רק שקיימות אצל פלסטינים באזרחות הישראלית, אלא אף מכוננות את הקולקטיב הזה. במידה רבה, האהדה אליו והביקורת עליו היא האהדה לעצמנו והביקורת על עצמנו, המשתנות מעת לעת לפי התנאים הפוליטיים. הוא לא רק אינטלקטואל ומנהיג חשוב בקנה מידה היסטורי, אלא במידה רבה השיקוף שלנו, אנחנו הפלסטינים באזרחות הישראלית.

אמיר פאח'ורי הוא סוציולוג, עמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, ומנהל שותף של פרויקט ניסן בוון ליר – לחקר וקידום חברה משותפת בישראל