newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אז מתי אנחנו צריכים להחזיר את התעודה הכחולה?

אחרי האיומים בסגירת התיאטרון, בהפרדה בתחבורה הציבורית וברדיפת זוגות מעורבים, מאימים לשלול לנו את האזרחות. אבל האזרחות שלנו היא זכות ולא חסד, והתעודה היא סמל לחוזה בינינו לבין המדינה. גם אם תקחו אותה, אנחנו לא נעלם

מאת:

אנחנו, הערבים הצעקנים שחיים במדינה הדמוקרטית של העם היהודי, מתנצלים על ההפרעה באמצע הדיון במליאת הפרלמנט. נכון שהדיון היה על העתיד שלנו, על מעמדנו, על גורלנו, אבל לנו אין זכות להביע דעה.

אם כבר הייתם שם, חברי הקואליציה, ואם כבר שפני המחנה הציוני נכנסו לחורים שלהם וכרסמו את הציפורניים הדמוקרטיות שצמחו להם בטעות לאחרונה, הייתם יכולים על הדרך למחוץ אותנו עד הסוף, כפי שמאפשר לכם הרוב המוחץ שממנו אתם נהנים שם בכנסת.

על הדרך צריך היה גם לחוקק חוק שיחייב את חברי הכנסת הערבים לנשק את ידי אדוניהם היהודים בכניסה למשכן הכנסת, ולהשתטח בפני שולחן הממשלה לפני שהם מתיישבים בכיסאותיהם. למה להסתפק רק ב"תודה"?

תאמינו לי שניסיתי בכול כוחי לא לפשפש בספרי ההיסטוריה, לא לחזור לשם ולא להשוות. אבל עם השפל החדש של נבחרי הציבור ושל מי שעומד בראשם, המחשבה על החוקים הגזעניים במהותם שהכנסת מייצרת בתדירות מסחררת והאמירות הקשות שמופנות מדי שבוע לעבר החברה הערבית כולה ומי שנבחר לייצג אותה – אני מרגישה שכולנו מחויבים לעצור רגע, לנשום עמוק ולהעז לפתוח את העבר הקשה. אולי משם נשכיל ונשנה כיוון לפני שיהיה מאוחר.

> סגן השר מזוז, מי בדיוק צריך להגיד למי תודה?

סגן שר הפנים ירון מזוז (צילום: Sasa4000 ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

סגן שר הפנים ירון מזוז (צילום: Sasa4000 ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

בנתיב המהיר לתהום

בדקתי מתי התחיל הרייך השלישי לבסס את הבטחת קיומו מול הדמוקרטיה שנתנה לו את השלטון על מגש של כסף. מצאתי, לא במפתיע, שתחילת דרכו הייתה בפגיעה גסה בזכויות אזרחיות: לאט לאט, עוד תקנה ועוד חוק אושרו נגד המיעוט היהודי בגרמניה. הכל נעשה כדי להבטיח דמוגרפיה טהורה, מדיניות לא מתנצלת, שמבטיחה קיום ועתיד מפואר על חשבון המיעוטים, מדיניות שזכתה לרוב המוחלט בעם, אותו עם גרמני שהרגיש ממש קורבן להשפלה ותבוסה בעקבות מלחמת העולם הראשונה וניקז את האשמה לפתחו של היהודי.

כך למשל החוק אסר נישואין בין יהודים לבין בעלי דם גרמני. כדי לאכוף את החוק חדר המשטר לחיי הפרט: זוגות רבים נאלצו להיפרד, והמסגרת המשפחתית של רבים נהרסה. האם התיאור הזה מזכיר לכם את חוק האזרחות הישראלי, בדיוק זה שעליו דיברו במליאה הסוערת ביום רביעי? האם האיסור על "איחוד משפחות" בין בני זוג וילדים פלסטינים מזכיר לכם את החוקים ההם? כי בעינינו אין אנלוגיה דומה משום מקום אחר.

תתפלאו ודאי לשמוע עוד שהמתקפה על יהודי גרמניה החלה במתקפת תרבות: סגירת עיתונים ותיאטרון, לידיעת שרת התרבות רגב. עם הזמן באה ההפרדה ברכבות, לתשומת לבו של שר האוטובוסים המופרדים יעלון, איסור לימודים מעורבים, וחטיפת נשים וגברים שנישאו ללא יהודים – ומה ארגון להב״ה עושה פה בדיוק?

הבשורה הטובה שיש לי עבורכם היא שאנחנו עוד לא שם, באווירה ששררה עם עליית הנאצים לשלטון. עוד לא הגענו לתחתית התהום. הבשורה המרה היא שהנתיב המהיר נפתח הישר לשם.

אני מפחדת אפילו לחשוב על סוף התהליך הזה, אני מודעת לכך שהמרחק מכאן לשואה הוא תהומי, אבל התהליכים הפוליטיים והשימוש של הממשלה בכוח שלה למסד את השנאה ולהסית נגד האזרחים הערבים, וההצדקה שהעם בישראל שומע ממנהיגיו, הם מסרים שמחלחלים לתודעה הציבורית בישראל. אי אפשר יותר להגיד שאלו רגעים ואמירות בודדות מאנשים ברחוב, ואי אפשר להאשים את נתניהו בפליטת פה שיתנצל בעקבותיה וזהו. רק אתמול שפכו על סטודנט ערבי שדיבר ערבית תה רותח, שריפת מסגדים וכנסיות הפכה לשגרה, וזאת בנוסף לתקיפות של פלסטינים בכל מקום. תקריות כאלה הופכות לשגרת חיינו כאן, ולא רק במהלך המלחמה על עזה.

השימוש בהפחדה מכל דבר (איראן, דאעש, חמאס, חיזבאללה, תימן ועוד), שנאת הפלסטינים והשחתת התדמית האנושית שלהם, במקביל לקידוש דמות העם היהודי בעיני עצמו, חגיגת סיפור מאבקו למען הגאולה כביכול, ומקביל ומתחת לשולחן ההשתלטות ההדרגתית על משאבי הטבע והתקשורת – כל אלה ביחד הם מתכון מוצלח לכל שלטון רודני.

> בזמן שאתם היהודים התקוטטתם, שוב דפקו אותנו הפלסטינים

מתוך ההצגה "הזמן המקביל", תיאטרון אל-מידאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מתוך ההצגה "הזמן המקביל", תיאטרון אל-מידאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בלי מסכות

אבל כמו שאני מאמינה שבכל מר יש מתוק, כך הוא גם בהתלהמות הזו נגד הפלסטינים אזרחי המדינה: בעוד שנעילת הפלסטינים בעזה נמשכת קרוב לעשור וישראל גידלה לעצמה אויב עוין בחצר הדרומית שלה, ובעוד שביתור הגדה המערבית והתפשטות ההתנחלויות על כל גבעה על חשבון כולנו צלח, אנחנו – הפלסטינים אזרחי ישראל – הרי המשכנו ועשינו לעם היהודי טובה. בלעדינו הרי אין דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון. אנחנו נשארנו וקיבלנו את כללי המשחק.

אבל הנה בא החלק המתוק: עכשיו עם הסרת המסכות, עם סוף השקרים וההצהרות, כולם משחקים על אמת. סופסוף המנהיגים בשלטון לא חייבים להסתתר מאחורי אמירות שהם לא מאמינים בהן ושהעולם לא מאמין בהן. משחקים "על מקשוף", כמו שאומרים בערבית, מורדים את הכפפות ומשתלחים במי שנשאר פה.

יש בזה הקלה מסוימת, תודו. כאשר שונא אדם כמו סגן השר מזוז מגיע לדוכן הנואמים ואומר מה שאומר בלי להתנצל, לגמגם או לזוז, או כשמישהו כמו אורן חזן, עם כל הענן המזוהם שמרחף מעליו, מרים את הראש ואומר "ג׳יב אל-הוויה" במסדרון הכנסת לחבר כנסת ערבי – מה עוד יכול כבר להפתיע אותנו?

ישראל אולי תנצח, תכבוש, עם כל הכוח, הצבא, הנשק, הרשות המחוקקת, הממשלה ארוכת הזרועות והגסה, שחיה באופוריה של כוח ושליטה בלתי מוגבלת. ואולי באותו הזמן כל מדינות ערב מסביב מתפרקות באפיסת כוחות, ושאר העולם נוהג בישראל בדו פרצופיות. אבל מדינת ישראל בדרך הזאת תישאר לעד עירומה.

אין לי בעיה להחזיר את התעודה הכחולה, שנועדה למסד את הקשר שלי, האישה הקטנה, עם המדינה הגדולה. את התעודה שאמורה להיות סמל לחוזה ביני לבין החברה כולה. האזרחות שלי ושל כולם – ערבים ויהודים, מיעוט ורוב, בלי הבדל דת, גזע ומין – היא זכות ולא חסד. הענקתה לנו היא חובה ולא טובה. אם מתן האזרחות יתערער, יתנדנד ויופקע ממני, המדינה ורק היא תישא באחריות לכך.

את מספרי המזהה אקעקע אז על האמה השמאלית שלי, וכמוני מיליון ומאתיים אלף פלסטינים. זה לא אומר שאני אעלם מכאן. אני ילידת האדמה הזאת, וכאן אקבר לדורי דורות, ואני כנגד כל הנבואות והסיכויים עדיין מאמינה בבני אדם באשר הם. פחות במנגנון, בממסד ובשיטת הממשל, אבל אני עדיין מאמינה שההיגיון ינצח את הטירוף, האנושות תוקיע את הגזענות.

ישראל בינתיים נלחמת עם עצמה ואין לה שותפים למלחמה הבאה. בטח שאין לה אותי.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> רמדאן: רבבות פלסטינים נכנסו לירושלים: חלקם בקפיצה מעל החומה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf