המדינה החליטה בשבילנו איך נגיב למותם של ילדים

כותב אורח: חגי אלעד

מוחמד מלכה, בן שנתיים, סיראג' עבד אל-עאל, בת 8, סארה אל-עיד, בת 9, סאהר אבו נאמוס, בן 4, אחמד מהדי, בן 15.

יש עובדות שאסור לאפשר את השמעתן בציבור. עצם שמיעתן מסוכנת: היא עלולה להביא אנשים לדבר מחשבה, ספק או חמלה. ואם הצרה הזו תתרגש עלינו, אנה אנו באים?

ספאא מלכה, בת 6, מוחמד עריף, בן 10, נידאל נוואסרה, בן 4, מוחמד נוואסרה, בן שנתיים, מרים אל-ערג'א, בת 10.

אילו מחשבות עלולות לצוץ בראשו של מי שיקשיב אפילו לשמות בודדים מתוך הרשימה האסורה? את זה קשה להעריך. למעשה, זו תעלומה גמורה איך בני אדם יגיבו למשמע שמותיהם של ילדים זרים, ילדים פלסטינים, אחדים מתוך למעלה משלוש מאות וחמישים ילדים עד גיל 15, שנהרגו בעזה בשבועות האחרונים. התעלומה הזו היא חלק ממה שהופך בני אדם לבני חורין. כשהתעלומה הזו מפוענחת מראש עבור הציבור על-ידי השלטון, חלק ממה שהופך אותנו לבני חורין נגזל. זו כבר לא תעלומה, זו תעמולה.

עבדאללה אבו רז'אל, בן 5, יאסמין אל-מטווק, בת 4, עבד א-רחמאן ח'טאב, בן 5, אנס עלאא אל-בטש, בן 10, אמאל אל-בטש, בת שנתיים.

בהיעדר האפשרות לשמוע, לא נותר לנו אלא להסתמך על המחשבות שצצו בראשם של מי שמינו את עצמם לפרשנים המוסמכים של מה שלכם אסור לשמוע: עורכי הדין של רשות השידור, היועץ המשפטי לממשלה וכמה משופטי בית המשפט העליון שפסלו את השמעת תשדיר בצלם ברדיו.

הנה הגיגיה של ועדת הערר של רשות השידור: "הדגשת נושא 'הילדים הפלשתינאים' [המרכאות במקור] בלבד עלול לחזק את טענת הפלשתינאים כאילו ישראל אחראית למותם, בעוד שעמדת ישראל היא שהחמאס אחראי למות האזרחים". כלומר: ציון העובדות מקים אשמה. פסיכולוגים אולי היו מכנים זאת שובו של המודחק.

והנה היועץ המשפטי לממשלה, מקשיב לשמות ובראשו צצות מחשבות: "התשדיר דנן משמיע מסר ועמדה ולא עובדות גרידא, נוכח תוכנו, אופן הגשתו בהקראה שקטה ואיטית…"; כלומר: אולי הקראה עולצת של שמות הילדים המתים, באופן שלא יעורר מחשבות אסורות, היא למעשה הפתרון הראוי?

ולבסוף, שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין: "זה המקום לומר בקול צלול, ראשית כי כבני אנוש אנו מצרים מאוד על מותם בעזה של חפים מפשע, לא כל שכן ילדים". ובהמשך, מגיעה גם ההכרעה השיפוטית הבאה: "ישראל ערה, וחייבת להיות ערה, גם למצוקת חפים מפשע בצד האחר – בהם ילדים… כשלעצמי כיועץ משפטי לממשלה עסקתי בכך לא מעט".

מעניין להקשיב לקולו "הצלול" של השופט העליון, הקול המכריע והפוסק איזה קול, צלול או מורכב, מרגיע או מטלטל, לא יישמע בעקבות ההכרעה הצלולה; הקול שעל פי עדותו העצמית כבר מחזיק שנים בעמדה החפה מכל הדחקה או אשמה, שהרי זו אף פעם לא אשמתנו, ואסור, ממש אסור, שיהיו בעניין הזה ספק, הרהור או חמלה.

תשדיר בצלם שנפסל לשידור:

חוסיין כווארע, בן 13, באסם כווארע, בן 10, מוחמד כווארע, בן 13, עבדאללה כווארע, בן 12, קאסם כווארע, בן 12.

זו המציאות שאנו חיים בה כעת, הנה השורה התחתונה: אין בישראל מי שיביא להשמעת שמותיהם של סיראג' או נידאל, של סארה או של אמאל. יותר מכל דבר אחר זו אמירה מזעזעת, שוברת לב, על מצב הדברים כאן. "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא".

ואנחנו, אנה אנו באים.

חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם"