לא מאוחר מדי בשביל למנוע עוד תרפ"ט
אז ועכשיו זה התחיל עם עימותים באופי דתי סביב הר הבית, ונמשך בהצתות ובדקירות הדדיות של יהודים וערבים. במאורעות תרפ"ט זה נגמר בטבח, וגם אחריו המשכנו לחיות כאן יחד, רק עם יותר צלקות. ויש דרך אחרת
כותב אורח: הלל כהן
האירועים האחרונים בירושלים מזכירים לכמה אנשים את קיץ תרפ"ט: מאבק על הרחבת זכויות התפילה ליהודים סביב הר הבית, מתח גואה, שיח שנאה, קולות בודדים המנסים להרגיע, הוקעה כבוגדים, דם ברחובות. ועוד דם. ועוד. ובתוך מעשי הרצח, תופעה שאולי הולכת ונעלמת: פה ושם ערבים מצילים יהודים. פה ושם יהודים מצילים ערבים.
ואני חושב על הרב קוק. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המכונה הראי"ה, היה בשנת תרפ"ט, בזמן מעשי הטבח הנוראים בחברון ובצפת, בזמן הלינצ'ים בירושלים ומעשי הרצח ברחבי הארץ, רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל. הראי"ה נחשב לאבי הזרם הציוני-דתי במובן העמוק של המילה: הוא שפיתח את ההבנה על פיה המהלך הציוני – שהיה בגילוייו החיצוניים חילוני – הנו למעשה רווי בקדושה. כינויו ראי"ה מבוסס על ראשי התיבות של שמו (ללא שם המשפחה), אבל בא לרמז גם על יכולת ההתבוננות העמוקה שלו. רק לסבר את האוזן, לפירושו על האגדתות שבש"ס ניתן השם "עין איה" – המביע אותו מסר בחדות רבה אף יותר, ודומה שאף הפתיח 'אורות' לכותרת רבים מספריו (אורות הקודש, אורות התשובה וכו') באים להעיד על ראייה בהירה.
בשונה מהדימוי שדבק לתורתו בעיני חלק מהציבור, בתפיסתו של הרב היה מימד כלל-אנושי מובהק. "קדושת האדם שבישראל", כותב הרב באורות הקודש, "הרי היא חבויה בכל האדם הכללי, באנושיות כולה, בעומק הגניזה, והיא הולכת וזורמת…". עם ישראל אמנם נבדל מעמים אחרים, אבל תפקידו הוא לעלות ולהעלות אותם עמו.
כך גם בנוגע לארץ ישראל ולבית המקדש (המקבילים המרחביים לעם ישראל באומות): "קדושת המקום מלאה כל העולם, אבל חבויה היא ועלומה. הולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום התגלותם, עד שהם באים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש, ואבן שתיה. 'מציון מכלל יופי אלהים הופיע'".
החרטה של עגנון
אלא שנקודת האור של הרב – ראייתו הבהירה, המיסטית, את הקדושה של עם ישראל ומקום המקדש – הייתה גם נקודת עיוורונו. יומיים לפני הטבח בחברון, יום לפני מעשי הלינץ' והמתקפות בירושלים, פנו הבריטים אל ראשי הציבור הערבי והיהודי בארץ וביקשו מהם לקרוא לקהילותיהם לנהוג במתינות ולהימנע מהלהטת הרוחות. ההנהגה הערבית לקחה על עצמה לעשות זאת (גם אם אולי רק כלפי חוץ). הרב קוק השיב לפנייה הבריטית בשלילה.
הוא אמר שאין הוא רואה צורך בכך, דיווח עיתון "הארץ" ביום המחרת (יום שישי ה-23 באוגוסט, יום פרוץ המאורעות), "מפני שאין בדעתם של היהודים להתנפל על מי שהוא". כל כך קלקלה אהבת ישראל שלו את יכולתו להבין את המתרחש סביבו, עד שלא הבחין באלימות שרחשה מכל עבר. בצעדת הדגלים של תשעה באב תרפ"ט ראה את "התפרצותה של קדושת נשמתה העליונה של ישראל", והתעלם ממעשי ההתגרות שנילוו אליה.
הוא גם הדחיק את אווירת האלימות הקשה ששררה אותו שבוע בירושלים: בתיגרת סכינים בשכונת הבוכרים נהרג צעיר יהודי, צעיר ערבי נפצע קשה ועוד כעשרים פצועים –חלקם יהודים וחלקם ערבים – נימנו במקום; תושבי מאה שערים ושכונת הבוכרים העלו באש בתים של ערבים שהיו בשכנותם, ורק בנס – ובסיוע שכנים יהודים אחרים – ניצלה משפחה ערבית ממוות בשריפה; יהודים הותקפו בדרכם להר הצופים וערבים בעוברם בשכונות יהודיות; ועוד ועוד, אבל הרב ראה רק את הקדושה הפנימית שבשורש הנשמה היהודית, והדגיש שוב ושוב את הדרישה היהודית להרחיב את זכויות התפילה של יהודים בכותל המערבי, ובעצם ימי המתח התראיין לעיתון "דואר היום" והציע לפנות את שכונת המוגרבים מתושביה המוסלמים – תוך מתן פיצויים – על מנת לאפשר ליהודים להתפלל בתנאים ראויים יותר.
שלושה חודשים אחרי מעשי הטבח הקשים דיבר הרב קוק אחרת ודבריו מעידים כי עשה תשובה. "מצטער על ששאלת הכותל התנפחה יותר מדי. שאלת הבעלות איננה שאלה של משא ומתן וההכרעה היא בידי שמים…. לולא המנהיגים הבלתי אחראים של הערבים אחרי המלחמה [העולמית הראשונה] לא הייתה מתעוררת כל השאלה, אולם גם אנו לא צריכים לעשות משולחן וכסאות ומחיצה עניין דתי ממדרגה ראשונה. העיקר הוא לשמור על הפרינציפ של קדושת הכותל בשבילנו וזכותנו להתפלל על ידו…"
הסופר ש"י עגנון, שהיה מקורב לרב קוק, לא היה ממלהיטי הרוחות לפני מאורעות תרפ"ט, אבל גם לא מהמרגיעים. אחרי שפרצו המאורעות חש איזו טעות איומה עשה שלא ניסה בכל כוחו למתן את ההתלהבות הלאומית: "כשהייתי בישיבת הוועד הלאומי (פעם אחת בחיי)", כתב ליהודה לב מאגנס, "וראיתי את שפעת הגבורה של גבורי הנואמים, חפצתי לצעוק הניחו ידיכם מזה, אלא שמטבעי אני נחבא אל הכלים וכל הימים הייתי מצטער שלא עמדתי בפרץ".
הצער של עגנון מובן מאוד, וגם הקושי שלו להרים קול זעקה בזמן אמת. מה עוד שלא תמיד ניתן לזהות התפרצות אלימה לפני התרחשותה. לעתים מגיעה הרתיחה עד סף נקודת השיא, ואז מתפוגגת. אלא שלא תמיד הדבר קורה מאליו. יש ימים קריטיים בהם הלהטת רוחות נוספת עלולה להביא את המצב לכלל רתיחה, ולהוציא מעוד ועוד אנשים את האינסטינקט הקטלני שבהם (לרוב תוך ניסוח פנימי של 'הגנה עצמית' או 'הגנה על הכבוד הלאומי'), ואילו הרגעה – ועדיף באמצעות מהלכי שינוי מהותיים ולא בדברי חלקות – יכולה להזכיר לאנשים את אנושיותם שלהם ואת אנושיותם של אויביהם. זה בדיוק השלב בו תבונה ומתינות יכולים לחסוך ים של דמים.
> יש סיבה שפיגועים רבים כל כך קורים ברחוב הגיא
נוסעים יחד ברכבת הקלה
מאזן הכוחות בין יהודים לערבים בירושלים תשע"ו אינו דומה לזה של ירושלים תרפ"ט. אבל עתה כאז, שתי קהילות מתבצרות כל אחת באמונתה, בצדקתה, בתחושת הקרבנות שלה, באמת המוחלטת שלה, ואצל אלו שאלהים בלבבם: בשאיפתם לקודש ולהתקרבות לאל. שתי קהילות מתקשות – מלבד יוצאי דופן – לראות את האנושיות של הצד השני.
אלו ואלו יחד שואלים: "איך אפשר לקרוא אנושיים למי שמחלק סוכריות אחרי רצח ילדים", ולחלופין: "איך אפשר לקרוא אנושית לחברה שתומכת כאיש אחד בהרג ילדים בעזה". שתי חברות מתרעמות: איך בכלל מישהו מעיז להשוות אותנו זו לזו – הרי אנחנו כה צודקים והם כה נבלים, ומציגות שלל הוכחות לצדקתן.
ובאותו זמן עצמו, רוב החברים בשתי הקהילות חשים שעוד שנים ארוכות יחיו אלו לצד אלו, יחלקו את קרונות הרכבת הקלה זה עם זה, את הסופרמקרטים והפארקים העירוניים, את מחלקות היולדות ואת התור במשרד הרישוי, את השווקים ואת אולמות בית משפט השלום. הם יודעים שהחיים הירושלמים מורכבים מחולין וקדושה, מפרנסה ומאידיאלים, מחזון וממציאות, מיהודים ומערבים – ובמקום עמוק כלשהו, דומני, רבים חשים שגם אם תהיה התפרצות אלימה ביותר, כולם יחזרו, מוכים וחבולים, לאותם רחובות. רק שהצלקות שישאו עמם יהיו עמוקות יותר.
אלא שהידיעה הזו כשלעצמה איננה מספיקה כדי שאדם יבלום את עצמו בזמן של ריתחת דם. חובה להכות באויב, אומר הפוליטיקאי. בדם ואש יהודה/פלסטין תקום, אומר המשורר. תמות נפשי עם פלשתים, אומר האדרנלין. לנו לנו ארץ זאת, מזייף הפטריוט. אקשן, אקשן, אומר הנער. והזר הקרב יומת, מטיף המטיף. אין לי דרך אחרת, אומר המיואש. והוא צודק. אם לא תימצא דרך אחרת, של שינוי מהותי בחלוקת הכוח, של קבלה הדדית של עקרון השיוויון, נמשיך לחיות בין מעגלי אלימות וליקוק פצעים.
הלל כהן, ירושלמי, מחבר הספר "תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי ערבי", מלמד היסטוריה פלסטינית ויהודית באוניברסיטה העברית. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן