תקווה היא פעולה, ורק היא תציל אותנו מהמלחמה

מחוללי המלחמה מנסים לשלול מאיתנו את התקווה. מפגינים בכביש המנהרות, 2016 (צילום: אורן זיו)

כשהזמן סוגר עלינו מכל עבר, התקווה היא זו שתגן עלינו מיאוש. בעת מלחמה, המכלה את המקום ואת הזמן  ומאיימת אף להתרחב, אנו זקוקים לתקווה כדי לא להשתגע, כדי להישאר אדם, כפי שאמר פרימו לוי. התקווה נחוצה לנו כדי לא ללכת שבי אחרי המלחמה והבטחותיה. בכל פעם שמחוללי המלחמות הבטיחו לנו שקט, המצב נעשה גרוע יותר, וחווינו רק עוד הרס ועוד מוות.

>> על אף כשליו, כנס השלום הציע מצרך נדיר: תקווה רדיקלית

מה ששונה במלחמה הנוכחית הוא שהיא יצאה מכלל שליטה והפכה לרוע מוחלט. לכן אנו זקוקים ל"תקווה מוחלטת" כמשקל נגד כדי לשרוד, להמשיך לללכת לעבודה, לפגוש אנשים ולכתוב על תקווה.

תקווה היא פעולה משותפת של הלב והרצון, וזה מה שמבדיל בינה לבין אופטימיות סתם. אדם יכול להישאר אופטימי, כשהוא יושב בביתו וצופה בתוכנית ריאליטי או בדיווחים מאזורי ההרס והמוות, שרק כתבים ישראלים יכולים להביא בחדווה ובששון. התקווה שאני מכוון אליה, לעומת זאת, כרוכה בפעולה וברצון לשנות את רוע הגזירה של מלחמה, ולא משנה מהי הזווית שממנה אתה מביט על זוועותיה.

אני רואה סביבי אנשים שמוסיפים להאמין כי המלחמה יכולה להביא ל"פתרון" שהם מייחלים לו, להיטיב אתם ולהגשים להם חלומות. הם מגינים על המלחמה ומחולליה בלהט, מהללים ומשבחים ויוצאים מגדרם כדי למצוא לה צידוקים ונימוקים. אחד המלומדים אף מציע לעבור למלחמה לא קונבנציונלית כדי "לסגור עניין", פעם אחת ולתמיד. זה לבדו יכול לייאש, אם נתפתה לאמירות האלה.

מייאשת לא פחות העובדה, כי בישראל שאנחנו מכירים, אצל רוב האנשים הפחד מאפשרות של שלום, הסדר, הבנות או סתם שותפות, גדול יותר מהפחד ממלחמה. אבל האדם אינו חפץ המושלך מלמעלה ומוכרח ליפול לתחתית כמתחייב מחוקי הגרביטציה. אדם יכול להתעשת, לחשוב ולהימנע ממעשה, כפי שהוא יכול להתמסר, לציית ולהיטמע בין אלה השועטים למלחמה.

בדרך כלל, הפוליטיקה בישראל "מתעשרת" ו"משגשגת" ממלחמות, בדיוק כמו שסוחרים המתעשרים מעסקי מלחמה. היא מדושנת עונג מרוב מיליטריזם, עוצמה צבאית ואשליה של דטרמיניזם טכנולוגי ועליונות יהודית מוחלטת. זרעי הפורענות טמונים במבנה הפוליטי, המנטלי, האידיאולוגי והצבאי הזה.

כאשר ההוויה הישראלית בנויה כך, מי ירצה להכיר בצד הפלסטיני, מי ירצה לדבר איתו, לראות אותו? האפשרות היחידה היא לשטח, לכסח, לגרש ו"לשרוף לו את הכפר", כמילות השיר שהפך להמנון, לכלוא אותו ולשלוט בחייו ובגורלו. כשזהו המבנה, רבים מוותרים על התקווה, שכן אפשר להסתדר בלעדיה. הם נתלים בפלאות הכוח, העליונות, והצבא, והולכים לישון.

חברה מדושנת עונג מרוב מיליטריזם. שיירת טנקים ליד הגבול עם עזה, ב-28 בנובמבר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

כשאדם מונע משיכרון כוח, נדמה לו שיש לו הכול והוא אינו זקוק עוד לתקווה. גם לא למוסר, בושה, חמלה וצלם אנוש. במצב של שיכרון כוח, הרגשות האלה נראים מגוחכים ונתפסים כביטוי של פחד וחולשה. זה קרה בכל המקומות ובכל הזמנים, הקרובים והרחוקים. זה טבעו של אדם, המוזן מדחפים של עליונות ואידיאולוגיות גזעניות. מכאן קצרה הדרך לרוע המוחלט.

האדם זקוק לתקווה לא רק כדי לשרוד תופת, לשרוד מלחמה ולהינצל ממצוקה, אלא גם כדי להישאר אדם סביר, בעל מידות טובות. גם חַבָרות זקוקות לתקווה גדולה בשעה שהכול נצבע שחור, בשעה שכל הכוח שבידיהן לא מספק ביטחון וישועה.

יש כוחות פוליטיים, שגמרו אומר לרדוף את התקווה בלב שלנו, האנשים מן השורה. הם ימשיכו לחוקק חוקים המזכירים את חוקי המשטרים החשוכים של העת החדשה ולהתקין תקנות כמו זו מימי האינקוויזיציה, שאסרה על התרנגול לשיר עם עלות השחר. הסנקציה החוקית עשויה ליצור חיץ בין בני האדם ובין התקווה, לכבול אותם להבטחות כוזבות של מלחמה וכוח.

יש מי שחושבים שחזקים משוחררים מהצורך בתקווה, אולם אני לא מתייאש מלהציע גם להם לקוות. ככל שיהיו חזקים ושיכורי כוח, קיומם כאן מותנה לא במלחמה, אלא בתקווה לקיום ראוי לכול, להם ולזולתם. כי בכל רצף של כוח קיימת נקודת שבירה, שיכולה לערער את הקיום, לזרוע פחד ושוב להביא עלינו זוועות וחורבן.

התקווה נטועה עמוק במהות הקיום האנושי, בדיוק כמו יצר המלחמה וההרס העצמי. היא שם כדי להציל את האדם מעצמו ומהאשליות שהכוח מייצר בכל דור ודור, כנגד כל הסיכונים. אַשרֵי מפריח התקוות, היכול להציל את עצמו ואת זולתו מרוע מוחלט.

התקווה כאן, ויש להעלות אותה על נס כדי להכריז שלא על הכוח לבדו יחיה האדם, ושהיא-היא התשובה למוליכים אותנו שולל בדיבור המדושן בשכנוע עצמי על "מלחמות צודקות". שבענו ממלחמות כאלה. עת לתקווה כנגד כל סוגי המלחמות; תקווה השזורה במידה ראויה של צדק והוגנות, כדי שתוכל להביא את השינוי המיוחל.

מרזוק אל חלבי הוא סופר, עיתונאי, משורר ומבקר תרבות וספרות