"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

"אין לי שנאה לבני אדם, אלא למערכת. היא זו שמזיקה". עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"אין לי שנאה לבני אדם, גם לא לאלה שהרסו לי את הבית, אלא למערכת, שהיא זו שמזיקה" – כך הצהיר עיד הדאלין, שביתו בכפר אום אל ח'יר שבדרום הר חברון נהרס בסוף יוני, ביחד עם עוד שישה בתים.

בכפר אום אל ח'יר בדרום הר חברון גרות 37 משפחות, כ-300 נפשות. התושבים הם במקור פליטים, שהגיעו מהנגב בשנות ה-50 של המאה הקודמת. ב-1981 הוקמה סמוך מאוד לקהילת אום אל ח'יר ההתנחלות כרמל, שסוגרת את הכפר כמעט מכל הכיוונים; בשנה שעברה הוקם באזור מאחז רועים בשם "חוות שורשים" של שמעון עטיה. לכל בתי הכפר יש צווי הריסה.

מאז תחילת המלחמה גבר הלחץ על הקהילה, עם פשיטות ליליות של חיילים ומתנחלים לבושים כחיילים, חיפושים ומעצרים. באחת הפעמים, בפברואר, נעצר גם עיד הדאלין.

ב-26 ביוני בוצעה הריסה במקום, ואחריה החלו מתנחלים מ"חוות שורשים" לבוא ולרעות את הצאן צמוד לבתי הכפר, ואף הקימו מאחז זמני במקום. נערים ישראלים תועדו כשהם גורמים נזק לצינור ולמשאבת המים, המספקים מים לכל הכפר, ונדרשו כ-24 שעות לתקן אותם. עטיה גם תועד מחלק הוראות לחיילים להרחיק מהמקום פלסטינים. בזמן שעטיה היה בכפר, עיתונאים ניסו לשאול אותו לגבי מעשיו בשטח, והוא ענה לאחת מהן בתגובה: "למה את עושה את מה שאת עושה?" ונסע מהמקום.

תועד מחלק הוראות לחיילים. תושבים פלסטינים מול המתנחל שמעון עטיה וחיילי המנהל האזרחי, בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

מאז 7 באוקטובר הוקמו בדרום הר חברון תשעה מאחזים, וזו אחת הסיבות שהובילו את השרה אורית סטרוק להגדיר את המצב הנוכחי כ"נס". בתקופה האחרונה גברה האלימות באזור מסאפר יטא ודרום הר חברון, ואין כמעט יום שבו לא מתבצעות פשיטות של הצבא, התקפות על רכוש ואנשים והריסות בתים.

הדאלין, בן 40, הוא אקטיביסט ותיק, צלם, ואמן שבונה דגמים – למשל של מסוקים, ג'יפים ומשאיות – מחומרים שמגיעים מהריסות הבתים. הוא הציג את עבודותיו ברמאללה, בתל אביב ובברלין – שם הציג ביחד עם האמן הסיני הגולה אַיי וֵייוֵיי. אביו, חאג' סולימאן, שהיה פעיל בכל מחאה נגד הכיבוש באזור, נפצע מגרר משטרתי בעת פשיטה להחרמת כלי רכב בכפר בינואר 2022, ושבועיים לאחר מכן מת מפצעיו.

>>> "שייח' ההתנגדות הפלסטינית" הובא למנוחות: "נמשיך בדרכו הלא אלימה"

פגשתי את הדאלין בשעות הבוקר בשבוע שעבר. כשהגעתי לכפר ראיתי את עטיה מוקף באנשי מנהל אזרחי ושוטרים, אחרי עוד מקרה שבו שובשה אספקת המים ליישוב. "ברגע שאלה אדמות מדינה, מותר לישראלים להגיע לפה", הסביר אחד מאנשי המנהל לתושבי הכפר, שהתרעמו על כך שמתנחלים מגיעים לרעות בין הבתים.

בין הריסות ביתו של הדאלין ניתן לראות בגדים, מחברות וציוד אישי. בצד עומדת שידה עם מראה שבורה. על אחד הברזלים שמבצבץ מתוך שרידי הבית, תלה הדאלין את השלט "Home Sweet Home", שלפני כן היה תלוי על הכניסה לביתו.

בתי הכפר לא מחוברים לחשמל. מים מגיעים אליהם פעם או פעמיים בשבוע, והם אוגרים את המים במכלים. חלק מהמשפחות, שבתיהן נהרסו, עברו לגור באוהלים לצד ההריסות. מעבר לגדר ההתנחלות בולט ההבדל – בתים גדולים של שתי קומות, מדשאות, עצים וכבישים סלולים.

כל הריסה היא פעולה פוליטית נגד הפלסטינים. הריסות ביתו של עיד הדאלין בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

תוכל לספר מה קרה ביום ההריסה?

"תיעדתי הרבה הריסות בחיים שלי", אומר הדאלין. "הכפר שלנו קיבל הרבה צווי הריסה. זו הפעם ה-17 (ההריסה ב-26 ביוני; א"ז). זה קורה מ-2007. כל פעם הורסים ארבעה בתים, אפילו חמישה. כל הזמן יש להם רשימה.

"הרסו לשכנים שלי, הרסו גם לאבא שלי, גם לדודים. ההריסות האלה ממשיכות כל הזמן. אנחנו בונים, והם הורסים. ביום רביעי, 26 ביוני, קיבלנו דיווח: 'יש חיילים של המנהל האזרחי שעומדים פה בצומת', וכרגיל, הבנו. אם אתה רואה את הכלים האלה מתאספים במקום אחד, אתה מבין שיש הריסה באיזשהו מקום בדרום הר חברון. ואז, אחרי חצי שעה-שעה, הם נכנסו לכפר, התקדמו לכיוון הבתים והתחילו לסמן. הבית הראשון שנהרס היה הדיוואן של הכפר (המבנה המרכזי; א"ז).

"הבנתי מיד (שהבית שלו ברשימה הנוכחית; א"ז), כי אני זוכר את הרשימות של הבתים. כשנותנים צווי הריסה, נותנים לשורה של בתים. זה היה קשה מאוד. ניסיתי לצלם קצת, אבל זה היה קשה מדי להמשיך לתעד את זה. ביקשתי מחברים לצלם, והם צילמו את הכל".

כשנותנים צווי הריסה, נותנים לשורה של בתים. מפת הבתים עם צווי ההריסה בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

מה קרה מאותו רגע שנודע לך שהבית שלך מיועד להריסה?

"יש ילדים, יש ציוד בבית, צריך לפנות וזה לקח הרבה זמן. השתתפתי בפינוי הבית שלי. הוצאתי את הדברים עם הפועלים של המנהל, שכל הזמן אמרו לי, 'יאללה, מהר, אין זמן'. אז נשאר בתוך הבית ארון בגדים גדול, נשאר מטבח שלם. שתי שוטרות מג"ב הוציאו את אשתי, אמרו לה שאם היא נשארת, יעכבו אותה.

"הכפר היה חסום לגמרי, שטח צבאי סגור. שמו מחסומים בכל הכניסות, העלו רחפן וצילמו, ואז התחילו בעבודה. עמדתי ליד. שוטרי מג"ב עמדו מולי, ולא יכולתי לעשות דבר חוץ מלראות את הבית נהרס, קיר אחרי קיר, וכאילו שוכב על הקרקע. כל בלוק, כל חתיכת ברזל, כל פינה בבית הזה בנינו ביחד. הבית הזה נבנה לפני 18 שנה".

איך הילדות שלך, ובכלל הילדים בכפר, הגיבו להריסה?

"יש לי חמש בנות, בגיל 5-15. ידעתי מההתחלה שיום אחד יבואו לבית שלי. הבית של אבא שלי נהרס ארבע פעמים, את הבתים של הדודים הרסו פעמיים-שלוש, וגם לשכן שלי הרסו פעמיים. זה לא פשוט לחיות עם זיכרון של הריסות. זה מפריע לילדים, גם לקטנים. יש הרבה שוק, הרבה טראומה, הרבה פחד והלם אחרי ההריסה.

"הילדים של הכפר, וגם הילדות שלי, שואלים שאלות קשות, כמו 'למה זה קורה?' אתה לא יודע מה לומר להם. האם להגיד להם שהבית לא חוקי ושהמדינה אמרה 'זהו זה, נגמר'? מצד שני אני מבין ומאמין שזו הריסה פוליטית. מה שקורה בדרום הר חברון, במסאפר יטא, הכל פוליטי. כל הריסה היא פעולה נגד הפלסטינים. יש כאן שלטון ישראלי, שלא נותן לאוכלוסייה הפלסטינית שום זכות להתקיים. אפילו להגיש תוכנית מתאר לא נותנים. בכמה כפרים הגישו בקשות, אבל המדינה לא מאשרת".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

איפה אתם גרים מאז ההריסה?

"אנחנו ישנים במחסן שהשכנים פינו לנו. זה פחון, אז מאוד חם. שמנו את הציוד שלנו בפנים כדי שלא ייהרס מהשמש, ובלילה אנחנו ישנים בו. תהליך הבנייה ייקח הרבה זמן. הצבא לא נותן לאף משאית עם חומרים להיכנס לכאן, והם לוקחים אפילו אוהלים".

"מאז המלחמה המצב קשה יותר"

מתי המשפחה שלך הגיעה לאום אל ח'יר?

"אנחנו כפר של פליטים. באנו מהנגב בשנות ה-50. אנחנו חלק משבט הג'האלין מתל ערד. אחרי המלחמה, השבט התפזר בכל מקום, ואנחנו הגענו לפה. הסבים שלנו קנו את האדמה ב-1952. היתה להם בעלות בקרקע פה. אחרי זה מדינת ישראל כבשה את הגדה והחילה את החוקים הצבאיים, וחוקי אדמות המדינה ואדמות שטחי אש, שטח צבאי סגור, שטח שמורת טבע – כל האדמות חולקו בהתאם לצרכים של ישראל, לא של הפלסטינים. ומאז היא גם בונה התנחלויות".

מה היה המצב לפני 7 באוקטובר?

"אתה חי פה בשטח כבוש. חוץ מההתנחלויות הגדולות, הרשמיות מבחינת החוק הישראלי, אתה רואה על כל גבעה חווה חדשה, עם רועי צאן יהודים-ישראלים שגרים בה. פתאום סוגרים לך את כל השטחים מסביבך, אומרים, 'אלה אדמות מדינה', ומותר רק לבחור אחד, יהודי-ישראלי, להשתמש בהן, ולמאות פלסטינים אסור להיכנס. ואתה רואה איך נותנים להם הכל – פותחים להם צירים, מושכים להם מים, הם מקבלים חשמל מיד. ואתה שואל אם זה חוקי או לא חוקי מבחינת החוק הישראלי, ואף אחד לא נותן לך תשובה על זה.

מקור: גוגל מפס

"בכל מקרה, לא מבצעים שום אכיפה נגד המתנחלים, רק נגד פלסטינים. בשנתיים האחרונות ראינו עלייה משמעותית בהריסות אצל פלסטינים. לפני  20-10 שנה היתה בערך הריסה אחת בחודש. היום זה פעמיים כל שבוע. וזה כולל בתי מגורים, דירי כבשים, רכוש חקלאי, עצי זית, שקדים, הכל. הריסות הבתים הן אחד הדברים, שבהם משתמשים כדי ללחוץ על הפלסטינים לצאת מפה.

"המקום הזה סובל הרבה שנים. כל יום יש לנו בלגן עם שטחי מרעה, עם המים. ההתנחלות כרמל סוגרת עלינו מהצד המערבי והצפוני, וממזרח יש לנו את שמעון (עטיה) עם החווה החדשה שהוא הקים לפני שנה".

והמצב השתנה מאז 7 באוקטובר?

"מאז המלחמה המצב קשה יותר. היו לנו פשיטות של הצבא באמצע הלילה, בשתיים בלילה, כמעט כל לילה מאז 7 באוקטובר. חיילים במדים, רעולי פנים, אי אפשר לדעת אם הם חיילים באמת או מתנחלים שמחופשים לחיילים. הם נכנסים לבתים, פותחים את הדלתות בכוח, מחפשים דברים, מקללים ויוצאים. זה נמשך עד לפני חודש.

"כל הזמן סוגרים עליך. לא נותנים להיכנס לשטחי החקלאות. כל הזמן מעלים רחפנים. מאז 7 באוקטובר היה עלינו סגר. אסרו על פעילים להיכנס לכפר, גם ישראלים וגם בינלאומיים. עם מאמץ הצלחנו לגרום להם לאפשר לחברים שלנו, לפעילים, להיכנס.

"נגרם לנו הרבה נזק מאז אוקטובר. אנחנו מקום פשוט לגמרי, רוצים לחיות בשלום. יש לנו הרבה שותפים ישראלים פעילי זכויות אדם, יש לנו שותפים בינלאומיים, ואנחנו מאמינים בדו קיום ובשלום, למרות כל מה שאנחנו עוברים".

בכפר יש נוכחות ארוכת שנים של פעילים ישראלים ובינלאומיים. איך אתה רואה את העבודה המשותפת?

"לשותפות בינינו לבין הפעילים הישראלים יש היסטוריה באום אל ח'יר, היא מתקיימת הרבה זמן. יש לנו שפה משותפת עם פעילי זכויות האדם, כי הם רוצים שנהיה שווים. החבר'ה האלה עמדו איתנו בכפר בכל התנאים הקשים, הריסות הבתים, המקרה הקשה של אבא שלי, אחרי שהוא מת. הם נעצרו ביחד איתנו, הצבא אזק אותם ביחד איתנו, לקחו אותם לתחנות משטרה, הם חיו את מה שאנחנו חיים, הם היו איתנו בכפר, וזה ממש חשוב.

"לפעמים השלטון הישראלי אומר: 'אלה שמאלנים שבאים ומזיקים למצב', אבל אנחנו תמיד אומרים שהקשר שלנו עם הפעילים הוא על בסיס שותפות, כל הזמן. הם נוכחים באזור כולו. אם לא היה בלגן מצד המתנחלים, הם לא היו באים לכאן, כי לא היה בכך צורך. המטרה של האנשים האלה היא להגן על בני האדם הפשוטים מפני אלימות המתנחלים. הם לא מחפשים בעיות. תמיד אמרתי לשוטרים, ראיתם פעם פעיל שמאל אחד תוקף? בחיים לא. התוקף הוא המתנחל, ואחר כך מאשימים את פעילי השמאל והפלסטינים".

מה קרה בכפר מאז ההריסות האחרונות? אתם מרגישים שיש קשר בין ההריסות שמבצעת המדינה להגברת הלחץ מצד המתנחלים?

"חלק מהמתנחלים לא מזיקים לכפר, אבל חלקם לא רוצים אותנו פה, והם עובדים על זה חזק. בקושי עברו כמה ימים מאז ההריסות, וראינו גל אלימות של רועי הצאן המתנחלים. בימים האחרונים הם הקימו מאחז בכניסה (לכפר), נכנסו עם הכבשים וחתכו את המים. באו וקשרו צילייה בחצר של הבית. דיברנו עם המשטרה, וחיילים מהמת"ק ירדו, ואחר כך חתכו את החבלים של הצילייה והלכו הביתה. אם זה היה פלסטיני שהיה נכנס לחצר הבית שלהם וקושר שם צילייה, איך המשטרה היתה מתנהגת? בטח היו יורים בו. פה אמרו לנו להגיש תלונה.

"האמת היא שלהגיש תלונה זה עניין כואב. לפלסטיני אסור להגיש תלונה אונליין, הוא חייב לנסוע לתחנה בקריית ארבע, זה לוקח בערך שעה עם כל המחסומים והסגירות. בתחנה הוא יחכה בשער שלוש-ארבע שעות עד שעורך דין יצליח לשכנע את החוקרים להכניס אותו להגיש תלונה. אחרי זה, יחקרו אותו יותר מאשר שהוא יעיד. יש הרבה פלסטינים שניסו להגיש תלונה נגד מתנחלים וחקרו אותם ועצרו אותם, לא רצו לשחרר אותם מהתחנה. זה שובר לב".

האם הילדים שלכם שואלים שאלות על ההבדל בתנאי המחיה שלכם לעומת ההתנחלות הצמודה?

"ודאי, כל הילדים שואלים. גם אני שאלתי כשהייתי ילד. עכשיו אני בן 40. הם (המתנחלים; א"ז) חגגו לא מזמן 40 שנה של התיישבות בדרום הר חברון. אבל זה לא משנה, הם חיים פה. אני לא הגוף שאמור לומר אם זה מותר או לא. אני בן אדם פשוט, רק רוצה לחיות בשקט. להם יש את כל התשתיות של עיר, הכל מסודר כמו שווייץ. האוטובוסים באים בזמן, יש בתי ספר, הילדים שלהם מוגנים מהחום ומהגשם, נוסעים לבית הספר באוטובוס ממוזג, והכל יפה, והדרכים פתוחות, יש צל והכל ירוק שם. אני לא הייתי כזה חמדן, אבל שאלתי את אבא שלי, זכרו לברכה, למה אצלם זה ככה ואצלנו לא.

"עכשיו הילדים שואלים אותי את אותה שאלה, ואני מנסה להיות חכם בתגובה שלי לשאלה הזאת, כי אני בן אדם פתוח ולא גזען, ואני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים כמו גזענות ואפרטהייד, המילים האלה יותר גדולות מהן. אבל זה קשה, אי אפשר להתעלם מזה. במציאות זה אפרטהייד. אם אני לא יהודי, אני לא יכול לחיות כמוהם. אני מסביר את זה בצורה כזו או אחרת, בלי להיכנס לגזענות ולכל הפרטים. אני אומר שזה המצב כרגע, כל אחד רוצה לשלוט באדמות, הוא אומר זה שלי, אבל אנחנו פה והם פה. אבל פוליטית זה עוד יכול להשתנות, עוד בדור שלי.

"אני משאיר את התשובה הרשמית והכוללת לזמן שהן יגדלו, וימצאו אותה בעצמן, כמו שאני מצאתי את זה בעצמי. אבל אני חייתי פה, והן יחיו פה. זה מה שאני אומר לילדות".

מדוברות מתפ"ש נמסר בתגובה: "המבנים שפונו באום אל ח'יר הם בלתי חוקיים והליך בנייתם התבצע ללא אישורים ובניגוד מוחלט לחוק. החל משנת 2009 התנהל דיון בעניינם, כאשר התושבים במקום עתרו לבית המשפט נגד פינויים. לאחר דיונים רבים שנערכו, הוכרע בבג"ץ כי ניתן להרוס את המבנים שהוקמו, כאמור, בניגוד לחוק. לאחר סיום ההליכים בבג"ץ, קיבלו התושבים מקציני המנהל האזרחי שתי הודעות לקראת הפינוי".

בדוברות לא השיבו על שאלות בנוגע לפינוי המאחז "חוות שורשים" והקצאות הרעייה.