newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"שייח' ההתנגדות הפלסטינית" הובא למנוחות: "נמשיך בדרכו הלא אלימה"

חאג' סולימאן הדאלין, שנפצע אנושות לפני כשבועיים מגרר משטרתי והובא היום לקבורה, היה סמל של המאבק הפלסטיני ברחבי הגדה. אחרי ההלווייה ההמונית, בכפרו מתקשים לעכל את האובדן: "גדלנו איתו, הוא לימד אותנו הכל. אין לו תחליף"

מאת:
הלוויתו של סולימאן הד׳אלין באום אל חיר (צילום: אורן זיו)

נתן לכולם אומץ להתנגד. הלווייתו של סולימאן הדאלין באום אל חיר (צילום: אורן זיו)

הפעיל הפלסטיני חאג' סולימאן הדאלין, שנפגע לפני כשבועיים מגרר משטרתי ומת מפצעיו אתמול (שני), הובא לקבורה בשעות הצהריים בכפר אום אלח'יר, שבדרום הר חברון.

כאלפיים איש השתתפו בהלוויה, שהחלה בטקס צבאי בבית החולים בחברון והמשיכה בשיירת מכוניות לכפרו, שם הגופה נלקחה לבית המשפחה, ולאחר מכן התקיימה תפילה והקבורה. מסע ההלוויה צעד מטרים ספורים מההתנחלות כרמל, שבנויה על אדמות הכפר, ואשר נגד התרחבותה נאבק הדאלין בחייו. בהלוויה השתתפו פעילים רבים מהמאבק העממי, קרובי משפחתו מהנגב, שם משפחתו חיה לפני הנכבה, וכן פעילים יהודים.

הדאלין נפטר אמש מפצעיו, לאחר שלפני כשבועיים גרר משטרתי שהגיע לאום אלח'יר כדי להחרים רכבים ללא רישיון, פגע בו בעת היציאה מהכפר. השוטרים נסעו ועזבו אותו פצוע אנוש על הכביש, מבלי להגיש לו טיפול או להזעיק אמבולנס. במשטרה הודו לאחר התקרית כי לא עצרו לסייע לו, לטענתם כי במקום התפתחו עימותים. שמשת הגרר אכן נופצה, ככל הנראה מאבנים, אך תיעוד המשטח הראה כי במקום נכחו מספר מועט של אנשים.

"הסכמנו שאין לו תחליף"

הפעיל הפלסטיני חאדר עדנאן, ששבת בעבר רעב בהיותו בכלא הישראלי, ספד לו: "שייח' סולימאן גר מטר מההתנחלות, זו ההתנגדות. אנחנו אומרים לכל הפלסטינים – תהיו כמו סולימאן הדאלין. הוא היה פעיל לא רק בדרום הר חברון, אלא בהפגנות בכל הגדה המערבית. הוא היה הולך לכל מקום. הוא לא היה שייח' של פתח, חמאס, ג'יהאד או השמאל, הוא היה שייח' פלסטיני. זאת ההתנגדות הפלסטינית האמיתית, הוא היה השייח' של ההתנגדות הפלסטינית".

פאטמה נאווג׳עה, פעילה מסוסיא שהשתתפה בהלוויה, סיפרה: "כואב לראות את החברים ואת בני המשפחה במצב כזה. בהלוויה אנשים קראו את הקריאות שהוא היה קורא מול הדחפורים. בשבילנו חאג' סולימאן הוא לא רק הסמל להתנגדות, אלא זה שהוביל את כולם ונתן אומץ לכולם להתנגד, כשראו אותו עושה את הצעד הראשון. כולם למדו ממנו איך להתנגד באי-אלימות. הוא תמיד היה נותן דגלים לילדים, והיום הם עמדו לבד לכבודו בהלוויה. אנחנו נמשיך בדרכו כדי לסיים את הכיבוש ולהגן על האדמה".

עודה, אחיינו של הדאלין ותושב אום אלח'יר, סיפר: ״הוא היה סמל, תמיד שם את עצמו מול השוטרים, הדחפורים והצבא כדי להתנגד בצורה לא אלימה. גדלנו איתו, הוא לימד אותנו הכל, שיחקנו איתו וסיפרנו לו את הסודות שלנו. הוא היה מתנהג איתנו הצעירים בנחמדות, וכולם אהבו אותו. אחרי המוות שלו נותר חלל גדול, יהיה קשה מאוד. היום יחסית קל, כי יש הרבה אנשים, אבל אתמול דיברנו מה יקרה בעוד חודש, מי יעמוד ויתנגד לבולדוזרים ולצבא, מי יחליף אותו, מי יתמוך במשפחות פה. הסכמנו שאין לו תחליף. הוא היה קשור לכל האנשים פה. נמשיך להתנגד, כדי לכבד את זכרו ולהמשיך את פועלו. נזכרנו איך הוא האמין בהתנגדות לא אלימה, החלטנו שנמשיך בדרכו, כדי שבאמת ינוח בשלום".

עודה הוסיף: "ראינו היום כמה אנשים אהבו אותו, זה סימן שיש אנשים שמאמינים במאבק ושבעזרת השם יצטרפו אליהם עוד".

"מה יקרה בעוד חודש, מי יעמוד ויתנגד לבולדוזרים ולצבא, מי יחליף אותו?" חאג' סולימאן הדאלין מול חיילים במסאפר יטא (צילום: אמילי גליק)

ראשון מול הבולדוזרים

ב-5 בינואר המשטרה הגיעה לכפר אום אלח'יר כדי להחרים כלי רכב בלי רישיון. שוטר אחד הסתובב בין המכוניות, הרים אבנים גדולות והשליך אותן על חלונות הרכבים כדי לנסות לפתוח אותם. זה עורר כעס. הדאלין הגיע למקום ועשה את מה שעשה תמיד: הוא נעמד מול המשאית שהעמיסה רכבים מוחרמים, כדי לנסות לחסום אותה בגופו. ואז, לפי עדויות תושבי הכפר, נהג הגרר דרס אותו. המשאית המשטרתית גררה אותו שבעה מטרים על האספלט. על הכביש נותרו שביל דם ארוך, שברי שיניים, ועצמות גולגולת.

סולימאן הדאלין, אקטיביסט מוכר בכל אזור הגדה, היה בן למשפחה של פליטים, שגורשו מאזור תל ערד ב-48'. כך נדדו לכפר אום אלח'יר, חמישה-עשר קילומטרים צפונה משם. הוא היה סמל של מאבק עממי באזור מסאפר יטא. בכל פעם שהצבא הגיע להרוס בתים, הדאלין נעמד ראשון מול הבולדוזרים, ונתן כוח לאקטיביסטים צעירים ללכת בדרכו.

יותר מכל מחה בחריפות על סוגיית האסירים. כאשר העציר המנהלי הישאם אבו הוואש שבת רעב, הדאלין הגיע להפגנת סולידריות איתו, בחברון. צילמו אותו מברך את אבו הוואש ומאחל לו לגבור על כוחות הדיכוי. זה היה הסרטון האחרון שבו הופיע, מבין מאות סרטונים שלו שנפוצו במרוצת השנים.

באירועים רבים הוא נעמד בגופו מול החיילים, הג'יפים והבולדוזרים, וחסם אותם. פשוט שכב על הכביש. חיילים עצרו אותו עשרות פעמים. רק פעם אחת ישב בכלא, למשך עשרה ימים. בניו מספרים כי אירגן מחאה גדולה בחצר בית הסוהר, ולבסוף שוחרר בלי שראה שופט. "אמרו עליו, זה עוד ינהיג פה מהפכה, עדיף לשחרר אותו", אומר עיד, אחד מבניו, ומחייך.

בשנים האחרונות, במהלך המחאות, חיילים נהגו לעצור אותו ולהוריד אותו כמה דקות לאחר-מכן בבית שלו, באום אלח'יר, או בשולי הדרך, כמה מאות מטרים ממוקד המחאה.

הלוויתו של סולימאן הד׳אלין באום אל חיר (צילום: אורן זיו)

הלווייתו של סולימאן הד׳אלין באום אל חיר (צילום: אורן זיו)

מאז שנדרס אביו, בנו עיד משחזר את פרטי האירוע בראשו שוב ושוב. במשך שנים חשש כי דבר כזה עלול לקרות. "תמיד ניסיתי לחמוק מאבא שלי, כדי לא לקחת אותו איתי להריסות בתים", אומר עיד, פעיל מסור בעצמו. "זה היה מקור למתח תמידי בינינו. הוא רצה לבוא, אבל פחדתי עליו ומנעתי את זה ממנו. פחדתי שידרסו אותו, שישברו לו את הגב". בחודש מרץ, עיד התחמק מאביו והלך בלעדיו למחאה נגד הביקור של נתניהו בהתנחלות סוסיא. "הוא חיפש אותי כל היום", נזכר הבן, "אחר-כך, כשגילה שהלכתי בלעדיו, במשך יומיים לא דיבר איתי".

עיד מספר כי קשה לו במיוחד המחשבה שהשאירו אותו לדמם מאחור. "למה לא נתנו לו עזרה? למה לא הזמינו אמבולנס? הם ראו מה קרה". עיד ושאר בני המשפחה ביקשו להגיש תלונה במשטרת חברון נגד נהג הגרר, אך תלונתם לא התקבלה. נאמר להם כי הם צריכים לפנות למשרדי מח"ש בירושלים. "אני מקווה לפחות שיפתחו בחקירה", אומר עיד. "אבא שלי תמיד אמר שהוא רוצה ללכת מהעולם הזה כשהוא עומד על הרגליים. אני חושב כל הזמן שהייתי צריך להיות איתו ביום שבו דרסו אותו. אולי הייתי יכול לעשות משהו כדי להציל אותו".

בדיוק שנה לפני שנפגע, בחור צעיר מכפר שכן, הארון אבו עראם, נפל קורבן לאלימות צבאית ונפצע אנושות. שני המקרים דומים; חיילים הגיעו להחרים גנרטור, כי חוקי הצבא המפלים קבעו שאסור לו לבנות על אדמתו. אבו עראם, כמו הדאלין, התנגד באופן לא אלים, ואחד החיילים ירה לו בצוואר. כלומר בשני המקרים, כוחות חמושים הגיעו להחרים, באלימות רבה, חפץ המהווה צורך בסיסי, שהכיבוש מגדיר כלא-חוקי. והאירוע הסתיים בירי ובדריסה. החיים כאן, במסאפר יטא, נעשים מפחידים יותר ויותר משנה לשנה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf