newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תושבי ירושלים פועלים למנוע הסלמה, הרשויות עושות את ההיפך

הרבה לפני הפיגוע הבוקר, פעילים ישראלים ופלסטינים בעיר החלו להתארגן לסיוע הדדי ולמניעת הסתה. לעומתם, המשטרה והכנסת פועלים במגמה הפוכה שמגבירה את החיכוך ומסלימה את ההתעמרות בתושבים הפלסטינים, וראש העירייה ממשיך לשתוק 

מאת:

מי שמעיזים לצאת לרחובות מעידים על התנכלויות קשות של גורמי הביטחון. שוטרים בשכונת ואדי ג'וז במזרח ירושלים בתום תפילת יום שישי, 27 באוקטובר 2023 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש 90)

מתחילת המלחמה ב-7 באוקטובר ועד לפיגוע הקטלני הבוקר בכניסה לעיר, שגבה את חייהם של שלושה אזרחים, דומה היה שירושלים מצויה לכאורה בשולי המלחמה. מספר קטן של רקטות נפלו באזור ירושלים. הן הרגו את הסטודנט מאג'ד איברהים באבו גוש, ופצעו קשה ילד ומספר אזרחים נוספים בביתר עלית ובהר אדר.

בעיר עצמה לא נרשמו פגיעות. אבל מיומה הראשון של המלחמה ומשהתבררו ממדי הזוועה בעוטף עזה, המתיחות בעיר עלתה באופן ניכר. מיד עם פרוץ המלחמה החלה בעיר התארגנות אזרחית, ופעילים ישראלים ופלסטינים משלבים מאמצים במטרה לסייע במגוון רחב של צרכים ולמנוע הסתה והסלמה. לעומת זאת, המשטרה והכנסת פועלים במגמה הפוכה, שמגבירה את החיכוך, הפחד והדמוניזציה. מדיניות זו, בתוספת הקלות מפליגות בהוראות פתיחה באש, כבר עלתה בחייהם של 15 תושבי מזרח העיר.

בירושלים חיים קרוב למיליון תושבים, מהם 60% אזרחים ישראלים ו-40% תושבים פלסטינים שזכויותיהם תלויות על בלימה. המתיחות בנסיבות אלה בלתי נמנעת, ואכן בשתי הקהילות שורר פחד גדול. פלסטינים נמנעים מלהגיע ללימודים או לעבודה, ישראלים חרדים לבטחונם בבתיהם ובשכונותיהם. שאלת הביטחון האישי מעסיקה מאוד את שני הצדדים והיא מלווה בחששות אמיתיים המוזנים גם מאווירה המקצינה על ידי מי שמעוניינים להבעיר את הרחובות. ישראלים מדירים עצמם ממרחבים פלסטינים ולהיפך.

עבור פלסטינים רבים מדובר בדילמה קיומית – צרכי פרנסה דוחקים מול הבטחון האישי. מי שמעיזים לצאת לרחובות מעידים על התנכלויות קשות, מילוליות ופיזיות, של גורמי הביטחון ועל תחושת עוינות גדולה ברחוב. רבים נדרשים למסור את הטלפונים הסלולריים שלהם לבדיקה. המשטרה גם פורצת לחנויות ולבתים באגרסיביות, בחיפוש אחר "חומרי הסתה". בדיקות פולשניות מתרחשות גם במחסומים. במציאות זו כולם חשודים ולפרטיות אין כל משמעות. כמה מעסיקים גדולים ארגנו הסעות לעובדיהם הפלסטינים אבל אחרים לא היססו לפטר אותם, זאת גם על רקע קריאות עידוד של גורמים גזעניים.

בשכונות מעבר לגדר, בהן חיים יותר משליש מתושבי מזרח ירושלים, הדילמה עצמה היא פריבילגיה – שכן במשך שבועות ארוכים הוצבו מחסומים רבים, ומחסום קלנדיה נסגר הרמטית למשך שבועיים ומאז פתוח רק במשורה. עשרות אלפי תושבים כלואים בבתיהם ללא יכולת להגיע לעבודה ולבתי החולים וללא נגישות לשירותים בסיסיים. מאז תחילת המלחמה, המצוקה במזרח ירושלים זינקה באופן חריף. אלפי משפחות זקוקות לסיוע במזון בסיסי וגם כאן המענים, המתקשים לענות על הצרכים, מגיעים ברובם מהחברה האזרחית ולא מהרשויות, עד כדי כך שפקידי רווחה פונים לחברה האזרחית לעזרה.

באווירה של פחד הדדי והסתה, ההתגייסות לכיתות הכוננות בעיצומה. על הסכנות שבהתחמשות ההמונית והתפרשותן של מיליציות במרחב אזרחי כבר נאמר הרבה. במקרה של ירושלים הסכנה גדולה אף יותר, שכן מדובר בחימוש וטיפוח לוחמנות של תושבים כנגד תושבים אחרים. בנסיבות אלה, הנזק שעלול להיגרם לחיי אדם ולרקמה הפגיעה והדקה של יחסי יהודים ופלסטינים בעיר הוא עצום. אם לא די בכך, כיתות כוננות מיועדות לפעול גם בשכונות פלסטיניות: סילוואן, ראס אל עמוד וג'בל מוכאבר באמתלה של הגנה על קומץ מתנחלים, זאת בסביבות שעוד קודם לכן היו רוויות במתח ובנוכחות מוגברת של כוחות ביטחון ומיליציות פרטיות של מתנחלים.

זירת הפיגוע בכניסה לירושלים, 30 בנובמבר 2023 (צילום: חיים גודלברג / פלאש 90)

אבל לא כולם נכנעים לאווירת ההפחדה. ישראלים ופלסטינים נפגשים במקומות שונים בעיר ומחפשים דרכים לדבר על הפחד ולהרגיע את המצב. בשל קוצר היריעה תוזכר כאן דוגמה אחת: בשיאה של המלחמה הקשה בעזה, הקרינו תושבים מאזור מחנה הפליטים שועפט כתובת ענק בעברית ובערבית על קיר אחד הבתים הפונה לפסגת זאב: "מתנגדים לאלימות, רוצים שכנות טובה". הכתובת הבוהקת נראתה היטב מאלפי דירות בפסגת זאב. היא מתמצתת את מה שפעילי חברה אזרחית רבים משני הצדדים חשים בימים אלה, והיא תזכורת מרגשת כיצד בונים ביטחון בין שכנים.

זירה מרכזית נוספת של מתיחות היא הקמפוסים הירושלמים. רק לפני חודשים ספורים התייצבו ראשי הקמפוסים בירושלים (האוניברסיטה העברית, בצלאל, והמכללות הדסה ועזריאלי) נגד סירובו של השר סמוטריץ' לאשר את התקצוב למכינות הקדם-אקדמאיות לתלמידים מזרח ירושלמים במסגרת תוכנית החומש השנייה לירושלים, בטענה שהן מהוות חממות ל"תאים אסלאמיים קיצוניים". ראשי הקמפוסים עמדו באומץ על עמדתם שהטענה היא שקרית וכי סגירת המכינות תהיה בכייה לדורות. אבל עם פרוץ המלחמה, גל עכור סחף את הקמפוסים ועשרות רבות של סטודנטים פלסטינים הושעו מהלימודים כשכל ביטוי של הזדהות עם סבל תושבי עזה נחשב אוטומטית לתמיכה בחמאס. מאז נעשים מאמצים לתקן את המצב, אבל את הנזק שנגרם יקח זמן רב לתקן.

איה ליאון?

המצב אינו מרחם גם על ילדי בית הספר. תלמידים ואפילו תלמידות מתלוננים על התנכלות קשה של גורמי הביטחון, כולל בדיקות פולשניות. תלונות ברוח זו נשמעות גם על ידי צוותי הוראה שסובלים מהתנכלויות דומות. הפעולה הפשוטה של הליכה לבית הספר הפכה עבור רבים מהם למסוכנת. החיים הפרטיים חשופים עתה אף יותר מתמיד. עשרות רבות של נערים עצורים, אחרים חיים בפחד גדול. וגם כאן, הבעת אמפתיה עם הסבל של תושבי עזה היא במקרים רבים עילה למעצר. שום דבר מזה ומהדאגות החינוכיות האמיתיות של מזרח ירושלים לא עלה לדיון בישיבת ועדת החינוך של הכנסת שהתקיימה לפני כשבועיים והפכה במה להסתה פרועה של ימין קיצוני מתוך ומחוץ לכנסת כנגד מערכת החינוך במזרח העיר.

לבסוף, מתחייב לשאול – היכן ראש העירייה? בעקבות פניה של משה ליאון אל הרבנים הראשיים, פרסמו האחרונים מכתב נגד ההסתה והגזענות בעיר. קדם לכך מכתב לליאון שהוציאו כ-30 ארגונים ועוד כמה עשרות פעילי חברה אזרחית. מלבד הקריאה לרבנים, קולו של ליאון לא נשמע. והחמור מכל: בעוד מערכות רבות האטו את קצב פעולתן, הריסות הבתים נמשכות באופן מואץ. בכל רחבי מזרח ירושלים ישנם רק 14 מקלטים, כולם בתוך בתי ספר. זה לא מפריע לעירייה להותיר גם בעת הזו משפחות נוספות ללא קורת גג. ליאון מוקף היום באנשי ימין קיצוני והשפעתם ניכרת. בעוד פעילי חברה אזרחית, ישראלים ופלסטינים, נאבקים בכל כוחם כנגד האלימות וההסתה ומתאמצים לבנות ביחד "שכנות טובה", מצופה ממנו הרבה יותר.

יהודית אופנהיימר היא מנכ"לית עמותת עיר-עמים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
כ-40 אחוז מתקציב החינוך של מועצת אלקסום מוקדש להסעות של ילדים מהכפרים הבלתי מוכרים. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

יסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום: יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

הילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב

אלפי ילדים בגיל חינוך חובה בכפרים הלא מוכרים בנגב לא רשומים לגנים. במקום לספק כיתות, המדינה מתעלמת מהחלטות ומציעה פתרונות גרועים. במשך שנים ישראל מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם, והילדים משלמים את המחיר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf