תושבים בירושלים: "בלי מים אין חיים. אנחנו חייבים פתרון"

אתמול (רביעי) הגישו תושבי שכונת כפר עקב, השכונה הגדולה בירושלים, יחד עם עמותת עיר עמים והאגודה לזכויות האזרח, עתירה לבג"ץ. הדרישה שלהם פשוטה – הם רוצים שיזרמו להם מים בברזים. נכון לעכשיו, בשיאו של הקיץ שצפוי להיות החם ביותר בהיסטוריה, לתושבי השכונה הגדולה ביותר בירושלים יש מים בברזים רק שעות ספורות בשבוע.

משבר המים בכפר עקב לא התחיל השנה, וגם לפני המלחמה לא קיבל את המקום הראוי לו בשיח הציבורי. אבל החל מיוני האחרון, המשבר החריף לשיא כל הזמנים – כשהתושבים מקבלים מים זורמים בין 12-2 שעות בשבוע. לכך מצטרף גם החשש שתושבי השכונה לא יצליחו לרתום את תשומת הלב הציבורית הראויה בארץ ובעולם כעת, כשמותם של אלפים הפך לדיווח יומיומי, אגבי כמעט. הם מושלכים מגורם אחד לאחר, ואיש לא מספק להם פתרון. "יש כאן ילדים, זקנים וחולים", אומר ד"ר איאד סנדוקה, מוועד תושבי השכונה. "יש לנו באזור בית חולים, פעוטונים, בתי ספר. כולם סובלים מהמחסור במים".

כפר עקב נמצאת בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים, באזור שסופח ב-1967 כדי לאפשר את הכללת שדה התעופה קלנדיה (עטרות) בעיר. שדה התעופה הפסיק לפעול מזמן, אבל הוא חרץ את גורלו של כפר עקב כחלק משטחה של העיר ה"מאוחדת". עם בנייתה של גדר ההפרדה, הגיעה השכונה למצב אבסורדי – היא נכללת בתוך העיר ירושלים, אבל נמצאת בצידה השני של גדר ההפרדה, בדומה למחנה הפליטים שועפאט. יחד, מספר התושבים מצידה השני של הגדר מוערך בכ-150 אלף איש. מדובר בכשליש מתושביה הפלסטינים של העיר, וכ-15% מכלל הירושלמים והירושלמיות.

מצד אחד, עיריית ירושלים, שהשטח נמצא בתחומה ובאחריותה, לא נוכחת כמעט באזורים שמעבר לגדר. מצד שני, לרשות הפלסטינית אסור, על פי הסכמי אוסלו, לפעול בתוך שטח ירושלים. כך נותרים יותר מ-100 אלף תושבים ותושבות ירושלמים ב"שטח של אף אחד" – כמעט ללא שירותים מוניציפליים ואכיפה, ובלי רשות שלוקחת אחריות מלאה לשלומם.

אוכלוסיית כפר עקב צומחת בקצב מהיר. מעטים מתושביה התגוררו באזור לפני הסיפוח הישראלי. רבים עברו אליה לאורך השנים משכונות מזרח ירושלים מצידה האחר של החומה, בעיקר מחוסר ברירה.

מדיניות התכנון המפלה בירושלים, המונעת משיקולים של שמירה על רוב דמוגרפי, מקשה מאוד על פלסטינים בעיר לקבל אישורי בנייה. כדי לשמור על מעמד התושבות שלהם, שאותו הם עשויים לאבד אם יעזבו את ירושלים לשטחי הגדה, הם נאלצים להידחק לתוך אזורי מגורים כמו כפר עקב, מעבר לחומת ההפרדה.

"אנחנו מוכרחים לגור באזורים האלה. אין עוד מקום שאפשר לגור בו בירושלים", אומר חסן חלאווני, חבר ועד תושבי השכונה, "ההבדל במחירים אדיר. דירה שבאזור אחר בירושלים תעלה 3.5 מיליון שקל, תעלה פה 350 אלף. אין אישורי בנייה במזרח ירושלים, אין פתרון אחר".

"כל גורם מטיל את האחריות על האחר"

למרות שכאמור, כפר עקב היא חלק רשמי מירושלים, את המים לשכונה ממשיכה לספק חברת המים של רמאללה, שהיתה אחראית לאספקת המים לפני 1967. את המים רוכשת חברת המים הפלסטינית מחברת מקורות. המים שמסופקים לחברת המים של רמאללה מסופקים לנפת רמאללה כולה, ולא מוקצית כמות ייעודית של מים לתושבי השכונה הירושלמית.

עד כה לא נמצא הסכם כתוב בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית שמעגן את אספקת המים לשכונה, אף שנעשו ניסיונות למצוא כזה, בין היתר על ידי מרכז המידע והמחקר של הכנסת. ייתכן שהסכם כזה מעולם לא נכתב ונחתם.

חברת המים הפלסטינית, כך אומרים התושבים, טוענת כי צמצום אספקת המים נובע מצמצום בכמות המים המגיעה ממקורות, כמות שגם לפני כן היתה רחוקה מלהספיק לאוכלוסיית השכונה. "אנחנו בתוך ירושלים, זו לא אמורה להיות בעיה שלנו אם יש בעיות פוליטיות בין הממשלות לגבי אספקת המים", אומר ד"ר סנדוקה. "זה לא קשור אלינו, אנחנו שייכים לעיריית ירושלים, זו אחריות שלהם".

תושבי השכונה פנו ללא הצלחה לגורמים האחראים. "פנינו לרשויות שאחראיות על אספקת המים – לחברת המים הפלסטינית, לעיריית ירושלים ולעיריית כפר עקב הפלסטינית", מספר סנדוקה, "כל גורם מטיל את האחריות על האחר".

התושבים קיימו ארבע הפגנות מול משרדי חברת המים הפלסטינית בכפר עקב. שתי הפגנות, בהובלת קבוצת Free Jerusalem, התקיימו גם מול ביתו של ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, במערב העיר. עד כה, אף גורם לא סיפק לתושבים פתרון.

בתחילת יולי התקיים גם דיון בנושא בוועדת המשנה לפיקוח על משק המים של ועדת הכלכלה בכנסת. "היום בעזה יש יותר מים מאשר בשכונה בבירת ישראל", אמר בדיון יו"ר ועדת המשנה ח"כ זאב אלקין (הימין הממלכתי). "הסיטואציה הזאת של 12 שעות בשבוע היא סיטואציה בלתי אפשרית לחלוטין. לא יכול להיות שישראל מצליחה לספק לעזה, תוך כדי לחימה, יותר מים משהיא מצליחה לספק לשכונה בבירת ישראל".

ח"כ אלקין הנחה את גורמי המקצוע שנכחו בדיון להקים צוות חשיבה משותף שיפעל לפתרון קצר וארוך טווח של הבעיה. חודש שלם עבר מאז הדיון, ובזרימת המים בכפר עקב אין שינוי.

בינתיים הברזים יבשים. התושבים מנסים לנצל את המים ככל הניתן במהלך השעות הספורות שהם זורמים – לעשות כביסה, לנקות את הבית, להתקלח. בשאר הזמן, כדי להתמודד עם המחסור, תושבים רבים רוכשים מים מספקים פרטיים, ומאחסנים אותם במכלים על גגות הבניינים.

קנייה של מים מספקים פרטיים היא יקרה מאוד, כ-150 דולר למכל של 1,500 ליטר. "יש פה אנשים חולים, אנשים שחיים על קצבת ביטוח לאומי. הם מקבלים קצבה של 3,500 שקל בחודש, מתוך זה מוציאים 1,500 שקל רק על מים", מספר חלוואני. בגלל העלות של שאיבת המים אל הגג, התשלום למכל עולה ככל שהבניין גבוה יותר. המכלים גם מפעילים משקל על הגגות במגדלים גבוהי הקומה, שכפר עקב רוויה בהם. מכיוון שאיש לא מפקח על בנייתם, משקל המכלים מהווה סכנה בטיחותית של ממש.

"אנחנו לא יודעים מה מקור המים שאנחנו קונים", אומר סמיר אבו חלאף, גם הוא מוועד תושבי הכפר. "הילדים שלנו שותים מים שאנחנו לא יודעים מאיפה הם הגיעו. המכלים גם עומדים בשמש כל היום", הוא אומר. "זה עלול אף לגרום לסרטן".

לכאורה, זה סיפור פשוט על אפליה באספקת שירותים; על רשויות שלא מספקות לתושביהן את השירותים הבסיסיים שהן מחויבת לספק להם, בעוד שכונות אחרות בעיר מקבלות, כמובן, מים זורמים באין מפריע. אך הברזים היבשים בכפר עקב הם גם עדות לפרדוקס שבמדיניות הכיבוש בגדה בכלל ובירושלים המזרחית בפרט – הרצון לשמור על השטח, אבל להעלים את יושביו.

כפר עקב, אזור שנעשה חלק מירושלים באופן כמעט שרירותי, הפך מצד אחד לחלק מהנרטיב הישראלי של "ירושלים המאוחדת", ומצד שני למקום מפלטם של עשרות אלפי ירושלמים וירושלמיות שישראל רואה בעצם קיומם איום על זהותה היהודית של העיר, ולפיכך שואפת, כך נראה, להקיא אותם מתוכה.

מונעים מהם לבנות, הורסים את בתיהם, מגרשים אותם או מעלימים אותם מאחורי חומה. במקביל מייבשים את ברזיהם ואת רוחם, עד שיאלצו לעזוב את עירם ולאבד את מעמדם כתושבים, או עד שתחליט ממשלה כלשהי לנתק רשמית את כפר עקב מהעיר. "המשבר מחמיר מיום ליום, וזמן אספקת המים מצטמצם מיום ליום", אומר חסאן, "מים זה חיים. בלי מים אין חיים. אנחנו חייבים פתרון".

מתאגיד הגיחון נמסר בתגובה: "מפעל המים רמאללה הוא האמון על אספקת המים לכפר עקב בהתאם להסכמי המדינה עם הרש"פ. ההחלטה על שינוי בסדרי האספקה נתונה בידי ממשלת ישראל באמצעות רשות המים".

מרשות המים נמסר בתגובה: "האספקה בשכונת כפר עקב נעשית על ידי חברת המים רמאללה. האספקה היא מחיבורים שמשרתים גם צרכנים נוספים ברשות הפלסטינית, כאשר החלטה בנוגע לכמויות המופנות לכפרים הללו או לצרכנים אחרים היא בידי חברת המים רמאללה. רשות המים אישרה זה מכבר פיתוח של תשתיות להגדלת הכמות הכוללת המסופקת לאזור זה, והן צפויות להסתיים בשנת 2026.

"מדובר באזור שקיימת בו בנייה לא מוסדרת בהיקפים נרחבים ובנסיבות כאלו, בהכרח נוצר פער ביכולת לספק את כמויות המים המתאימות לגידול הנמשך באוכלוסייה. בחוק קיים איסור לספק מים למבנים לא חוקיים, אך רשות המים ממשיכה במאמצים להגדלת הכמות הכללית שמוזרמת לאזור בהקדם האפשרי".

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "ראש העיר ירושלים, משה ליאון, הנחה את גורמי המקצוע להיכנס לעובי הקורה במטרה להגיע לפתרון שיסדיר את אספקת המים הקבועה לתושבי שכונת כפר עקב. זאת, על אף שהנושא אינו נמצא תחת אחריותה של העירייה והדבר נובע מהתנהלות חסרת אחריות של הרש"פ, האחראית לאספקת המים בשכונה, על פי הסכמים מדיניים.

"במכתב שנשלח לראש העיר על ידי מנכ"ל חברת הגיחון חיים גבאי, סקר האחרון את השתלשלות הדברים ומצא כי ישנם שני פתרונות מוצעים: שדרוג המערכות הקיימות של מקורות, או הקמת תשתית חדשה והכנסת האזור לתחום האחריות של הגיחון. בעוד האפשרות השנייה עשויה לארוך שנים רבות ולהיתקל בחסמים משפטיים עקב הבנייה הבלתי חוקית הנרחבת בשכונה, הומלץ לקדם ביתר שאת את שדרוג המערכות הקיימות של חברת מקורות (שאף הוא תהליך של חודשים עד שנים)".

פנינו בבקשה לתגובה גם לחברת המים של רמאללה, אך זו לא התקבלה עד למועד פרסום הכתבה.